אח ואחות – FRERE ET SOEUR – במאי: ארנו דפלשן

ארנו דפלשן הוא אחד מיקירי פסטיבל קאן. קשה להעלות על הדעת סרט שיעשה ולא יגיע לאחת המסגרות של הפסטיבל, בדרך כלל לתחרות. וזה קרה גם הפעם. ארנו דפלשן הוא גם אחד הבמאים החביבים על "מחברות הקולנוע" צאצאים אחרים של הגל החדש. הקולנוע זורם בדמו, לא רק הסרטים שהוא עושה אלא כל הסרטים האחרים שהוא בולע בצמא, תרבות צרפת ספוגה עמוק בנשמתו והציטטות זורמות ובאות בכל סרטיו, אחד אחרי השני, הן מסרטים של במאים אחרים, הן במיתוסים שמשמשים אותו לבניית דמויותיו, והן באחדות הקושרת ביניהם, בתסריטים שהוא כותב בעצמו, כהוכחה ניצחת לכך שהוא באמת המחבר האולטימטיבי של סרטיו. אשר לנושאים, כל מי שעוקב אחרי יצירתו יודע שהמשפחה, על כל הסודות והקשרים הרבים והשונים שקושרים אותה יחד, עומדים במרכז מעייניו. משפחת וויאר, עליה מדובר בסרט הזה, אולי אינה אותה משפחת וויאר שעליה דיבר באחד מסרטיו המוקדמים והמוכרים יותר, "סיפור חג המולד", אבל לאבי המשפחה קראו גם בשם אבל (הבל בלעז), והשימוש בשמות עבריים כמו יעקוב ויוסף אינו נדיר בכל אחד מסרטיו. כל זה, כדי להבטיח שבאמת מדובר בסרט של דפלשן, במלוא מובן המילה

עכשיו, כשברור במי המדובר. צריך לעבור לסרט עצמו. וזה כבר עניין שונה לגמרי. הוא  מתחיל בתאונת דרכים כפולה ששניים מן הקרבנות בה הם אבל ומרי-לאויז וויאר, זוג מבוגר שעצר בצד הדרך כדי לעזור לצעירה שאיבדה את שליטתה בהגה ונתקעה עם מכוניתה בעץ לצד הכביש. משאית שמחליקה על הכביש באותו המקום פוגעת בשניים ומכאן והלאה, הסרט עוסק בעיקר בשניים משלושת ילדיהם הבוגרים, אליס, האחות הבכירה, שחקנית תיאטרון ולואי, אחיה הצעיר ממנה בכמה שנים, מורה לעת מצוא, סופר ומשורר. מסתבר שאליס שונאת את לואי שנאה תהומית מזה כעשרים שנה, ואל תשאלו מדוע כי אין בסרט שום תשובה מובנית וסבירה לשאלה הזאת. לואי מנסה לפרק את העוינות הנוראה ללא הצלחה ועד מהרה אהבתו לאחותו הופכת גם היא לשנאה, שהרי אהבה ושנאה הם בסופו של דבר שני צדדים של אותו המטבע. משפחה חצויה וכואבת, כאשר בנו של לואי נפטר ממחלה, הוא משליך מן הבית את אחותו ואת בעלה שבאים לנחם, אבל כאשר ההורים גוססים בבית החולים, הן נאלצים להתעמת בפעם נוספת עם רגשותיהם, זה כלפי זו, ולבדוק מחדש את עצמם ואת אלה שניצבים סביבם.

האמת היא שדפלשן הוא במאי מיומן היטב, שיודע לספר סיפור ולצלם אותו כראוי. אבל במקרה הזה, צריך גם לדעת איך לבנות את הסיפור כך שהוא יעבור בבהירות לצופה ולהסביר את התקפות הזעם, אובדן ההכרה, התפרצויות הפתע ונהרות הרעל שחוצים בין השניים. מסתבר שלואי אינו מחמיץ שום הזדמנות להשחיר את פני אחותו בספרים שהוא כותב וזה רק מוסיף שמן למדורה, ואילו אליס אוסרת על בנה לראות או אפילו להזכיר את דודו המאוס. התחושות העזות האלה הם כולן פועל יוצא של אותה שטנה איומה, וכמה פלאשבקים שהיו ואמורים אולי להסביר אותם, אינם מנסים אפילו לעשות זאת. המרכיב היהודי, שהוא חלק כמעט קבוע בסרטיו  של דפלשן, אינו חסר גם כאן, יש רופא משפחה וידיד קרוב של לואי ,שמו צבי והוא מזמין את לואי להצטרף אליו בתפילה, בבית כנסת, שצריכה איכשהו  לרכך אותו, ואילו רעייתו של לואי, פאוניה, גם היא בת ישראל, אם כי מי שמגלם אותה היא השחקנית האיראנית הגולה גולשיפטה פאראהאני. זה אינו מספק הסבר או מרכיב משמעותי לעלילה, אבל מעיד פעם נוספת על חיבתו של דפלשן לבני עמנו, ועל כך הוא ראוי כמובן להערכה. מאריון קוטיאר, בתפקיד אליס, ומלוויל פופו, כאחיה, משתדלים מאד לפרש את מערכת יחסים ביניהם כמיטב יכולתם, אבל זה לא באמת עוזר. דפלשן אמר פעם שיש לו נטייה מוגזמת להפוך את דמויותיו למיתוסים. יכול להיות. אבל אם אפשר להבין את מה שהפריד בין קין והבל או בין יעקוב ועשו , מה חורה כל כך לאליס בכל הפרשה האת, זה לא מובן. אפשר אולי להבין בהסברים  מצועפים שהצלחתו של לואי כסופר גזל משהו מן התהילה של האחות השחקנית, ואולי בכלל מדובר, ברמז מסצנה מאוחרת יותר, בגילוי עריות שמסתתר מתחת לפני השטח. אבל כשמדובר במנוע העיקרי המפעיל את כל העלילה, צריך לתת יותר מרמז.