לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר

תכניות מיוחדות

img
ZERO1NE | מבול

ZERO1NE | מבול

  • אורך: 420

ZER0|1NE , דבק וסינמטק תל אביב מציגים: "מבול”
פסטיבל אורבני של יום אחד, המפגיש בין מוזיקה, אומנות ויזואלית, טכנולוגיה ואומנות קצה מקומית. באולמות הסינמטק יוצגו הופעות, מופעי אודיו-ויז'ואל, יצירות אמנות דיגיטליות, מיצבים ופרפורמנס.
27.6 יום חמישי, סינמטק תל אביב
פתיחת דלתות 20:00.

הג'ונגל הדיגיטלי הולך ומסתעף סביבנו. נדמה שהמציאות רק בתהליך של התגברות, כמעיין ספירלה תמידית שהולכת מצטמצמת ומואצת. מאז ארועי אוקטובר הסביבות הדיגיטליות שאנו מבלים בהם את רוב שעותינו בעיקר מכילות בתוכן שצף של אינפורמציה עצובה, כועסת ומטלטלת בכמויות שספק אם הנפש יכולה בכלל להתחיל להכילם.
פסטיבל זירו וואן מציג במהדורה הרביעית שלו את גרסת 'מבול', כמעיין משל לרגע הנוכחי שבו אנו שרויים, הפסטיבל ינסה לייצר בקע במציאות הנוכחית ודרך ביטוי אמנותי מתפרץ שמחפש לייצר חוויה מרגשת, מטלטלת וחזקה לאפשר לרגע אחד להרים את הראש מעל למים, ולתת לחוויות אימרסיביות של סאונד וויז'ואל לשטוף לנו את החושים ואת המחשבות, כדי לרגע אחד להזכיר לנו שהעולם סביבנו בסיסו ביצירה ולא בהרס.
בפסטיבל יופיעו האמנים היותר מעניינים של העכשיו ויוצגו הופעות אודיו-ויזואליות, עבודות אומנות ,מיצגים, סאונד ופרפורמנס על ידי יוצרים מקומיים. הפסטיבל מיועד לאוהבי אמנות, תרבות ואנשים חושבים המעוניינים במפגש בין אמנות לטכנולוגיה. הוא נוסד מתוך תשוקה גדולה לתחום ומתוך הרצון לקדם את המחשבה האמנותית והאתית על ייצור והפקה של טכנולוגיה בישראל.
הפסטיבל שואף לפתח שפה שתאפשר לדמיין את יסודות העולם הדיגיטלי המתהווה, לסקור באמצעות כלים של יצירה, אומנות, חוויה ומחקר את ההיסטוריה של העתיד.
פסטיבל ZER0|1NE נוסד בשנת 2019, ומקורו בשיתוף פעולה בין מוזיאון מגדל דוד בירושלים, זהו שיתוף הפעולה הראשון בין הפסטיבל לדבק וסינמטק תל אביב.
ניהול אמנותי: יאיר מוס וערן אריאלי
הפקה: כרמי וורטמן


מחירי כרטיסים:
100 ₪ רגיל
מחירים מיוחדים לתושבי תל אביב-יפו חברי 'דיגיתל' ולמנויי הסינמטק ולקוחות האוזן השלישית


רשימת המופיעים:
שאיי - Shae
הראפר והמפיק פורץ הדרך שהפך לקולו הבולט של הדור. עם אלבום בכורה מופתי "אמנות מודרנית שברה לי את הלב" ומיני אלבום חדש "אגואיזם", שאיי הוא אחד האמנים המעניינים בסביבה , כזה שלא מפחד ללכת בשלו עד הקצה, ולאחד סביבו קהל עצום של מעריצים מושבעים.
ויזואל: יוסף משיח.

גיאגיא
אחרי שהוציא מספר אלבומים פורצי דרך ושירים לא קונבנציונלים שמושפעים מפאנק, היפ הופ, טראפ ואינדסטריאל, אפשר להגיד בבטחה שגיאגיא הוא גיבור קאלט מקומי אמיתי. זמר, מפיק ומולטי אינסטרומטליסט, מהמוהיקנים האחרונים של תרבות השוליים העצמאית.

שיבוש
קולקטיב ראפ אלטרנטיבי באר שבעי שפרץ עמוק לתוך התודעה , בזכות השירים הקיצוניים, הגישה הקומית, והאווירה הייחודית. בשנה האחרונה הספיקו להוציא 3 פרויקטים עיקריים - ״שיבוש״ , ״כהנא לובש סיסו 8״ ״אוי ואבוי: שובו של אסולין.

RASCO + Danielle Parsay
טריו הדרים־רוק/סרף/ריוורב - בחגיגה של גאראז׳ מעורפל, זמר עברי חלומי, גיטרות מהעבר וסאונד ייחודי ומסקרן.
ויזואל: דניאל פרסאי.

Şatellites+Daniella Meroz
המסע של סאטלייטס החל במסעדות הטורקיות של שוק הפשפשים ביפו. הם מושפעים מז'אנרים שונים כמו פסיכאדליה טורקית, ג'אז, רוק ופאנק, ומאופיינים במוזיקה שמחה, חופשית ומרקידה בשילוב עם גרוב פאנקי ומנגינות זכירות שנצרבות באוזן ומייצרת שילובים מעניינים בין עולם ישן חדש. המחויבות הבלתי מעורערת שלהם לאותנטיות ולחדשנות אומנותית הניעה אותם מההתחלה, ובמסע שעברו מקהל קטן ואינטימי לבמות ענקיות בעולם, תוך בניית קהל שגדל במהירות, נלהב ומסור.
ויזואל: דניאלה מרוז

Shye Ben Tzur
שי בן צור יוצר לאורך שנים שילוב בין שירת הקוואלי המסורתית לבין השפה העברית הפייטנית בחומרים פרי עטו וממקורות השירה הסופית. כך למעשה, יצר בן צור שפה מוסיקלית מקורית וחדשה, אי שם בין מקורות מוסיקת המדבר הרג'אסטאנית, בין העולם הרוחני והתרבותי של המוסיקה הסופית לבין השפעות מהעולם המערבי.

מיקה טל
מאז שחררה השנה את אי.פי הבכורה שלה ׳מטעמי תימן׳ , מיקה טל נחשבת לקול הנשי החדש והייחודי ב R&B ובפופ המקומי , עם הפקה חדשנית , מתקתקה ונועזת שעדיין לא נשמעה בעברית עליה אחראי ׳מתן ׳.

Lava Dome
לאבה דום הוא דמות רוחנית בסצנת הראפ הישראלית. ידוע על העבודות שלו באלבום הקלאסי ״סוויסהלנצח״ ובזכות הפרוייקטים ״גנגסטה רגיש״ ו ״בייבי בוי״. לאבה משלב צלילים של אר אנד בי של שנות ה-2000 עם טקסטים חצופים מאוד עם טוויסט רומנטי.

Anna Haleta
דיג'יית הטכנו האגדית מירושליים ומחצית מצמד המייסדים של פאקוטק שתיקלטה במועדונים מובילים בכל העולם כמו הברגהאיין בברלין והקלוז'אר באוקראינה תנגן בקלאב של הפסטיבל סט שהוא מסע אינטקרגלקטי שבו המאזין מאבד את החוש האסוציאטיבי שלו ולא חושב על כלום אך נמצא בפיכחות חדה ברגע האמת.

ZIV (DJ)
היוצרת והמפיקה המוערכת בסט אלקטרוני עם אופי פסיכדלי, סוחף ואינטימי. בראשי מכניסה את המאזין למרחב שבין סערה פנימית לאסקפיזם. עם טיונים של היפ-הופ וקלאב עם סינטיסייזרים אווריריים , הסט של שלה הוא חוויה אורקולית זורמת, המשתנה ללא הרף, המאפשרת לקהל לשקוע במחשבות , בסאונד ובתמונה.

Yaara Haim
זמרת, מפיקה, מלחינה, ואספנית מוזיקה. יערה החלה את דרכה בעולם הביצוע הווקאלי של הג'אז הקלאסי וכיום היא יוצרת בתוך מרחב של אלקטרוניקה, מוזיקה עברית, ג'אז מודרני וספיריטואלי. יערה חוקרת את אפשרויות הקול דרך להחליף דרואונים פוליפונים ועיצורים.

נמרוד גרשוני
הפרוייקט פסאז’ סינטטי מבוסס על סינתזת וידאו ואודיו והשימוש בהם בסביבה חיה. זהו מיצב המבוסס על חדר בקרה של טלוויזיה המפוקח על ידי מצלמות במעגל סגור ומאפשר ניטור ושכפול בזמן אמת של העכשיו או הרגע וככזה נתון למניפולציות שונות על ידי מפעיל\טכנאי\פרפורמר . המיצב מבוסס על מערכת שמייצרת היזונים חוזרים בין אותות וידאו וסאונד חשמליים המשפיעים אחד על השני כך נוצרת מערבולת רועשת ואינטנסיבית המאפשרת כניסה למצב של אופוריה מדיטטיבית רפלקסיבית.

Leila Rose - Badroom Music
רוז תופיע על רקע סריקות של טקסטיל מוזיקת Low-Tech שעושה בתוכנת ה GarageBand בחדר השינה שלה. הטראקים, שאופיים בין סינת׳-פופ לנויז, מאופיינים בזמזום להיטונים שנשכחו שמקורם אינו ידוע.

תום אידן
תום אידן - מוסיקאי, מפיק ומעצב סאונד שחוקר את הגבול בין מוסיקה לסאונד. עם משיכה לצלילים ממסורות עתיקות יחד עם אהבה לסינטזה, תום יוצר דיאלוג בין החדש לישן, בין חוכמות עתיקות לכלים מודרניים ולוקח את ההשראה שלו מהצלילים של הטבע. מסע בו ניתן לפטריות ולצמחים לדבר איתנו באמצעות חיישני ביופידבק, אשר שולחים את האותות החשמליים שלהם אל הסינטיסייזר המודולרי שמייצר מרבדים של צלילים, עם שילוב של הקלטות שטח מהטבע ונגינה חיה בכדי שנוכל להתחבר עם עצמנו.

יואל פלד
מופע אודיו ויזואלי, המופע מספר סיפור נרטיבי דרך הסאונד וההקרנה שעוסק בחלל עצמו של בית הקולנוע ובסרט שהוקרן ממש באותו חלל ליפני 25 שנה , ומפרק אותו לחלקים דרך דימויים פרגמנטלים אשר יוקרנו, טקסטים וסאונדים.

Rzeng & Mike IV
סניז'נה רייזן היא מייסדת שותפה של לייבל המוזיקה "Abstand". בעבודותיה היא חוקרת אפשרויות של שימוש בחומר קולי המופק ממדיות שונות: סביבה, שדות מגנטיים, פריקות חשמל, רדיו, סינתזים אנלוגיים, שגיאות דיגיטליות ועוד. התקרבות לסוגים שונים של טכניקות הסטה, מניפולציה של תנועות סאונד מיקרוטונליות, פוליריתמיות ומרחביות. היא יוצרת קנבסים אטמוספריים, אשר מטביעים את המאזין עמוק פנימה.
ויזואל: מייק אייבי הוא אמן מדיה המתמחה ביצירת אפקטים חזותיים באמצעות תמונות, גרפיקה גנרטיבית, מיצבים ומופעים אורקוליים. תרומתו היצירתית ניכרת בהפקות תיאטרליות רבות בהן הוא משתתף כחבר בצוות ההפקה האחראי על עיצוב הבמה של הווידאו. שיתופי פעולה עם מוזיקאים, אמני סאונד ואמנים ממגוון רקעים מאפשרים לו להעביר את ההשפעה הרגשית של סאונד ותנועה באמצעות עבודות הווידאו שלו, וכתוצאה מכך ביצועים אור-קוליים סוחפים המשנים את גבולות תפיסת הקהל.

Ran Slavin
אמן וידאו, יוצר סרטים, מעצב חזותי וסאונד, שעובד בצומת של מדיה אלקטרונית ושימוש בטכנולוגיות דיגיטליות כדי לחקור יחסי גומלין חלופיים של תרבויות חזותיות, מציאות דיגיטלית, מיתוס ובדיה. עובד עם טכנולוגיות מתפתחות ומדיה חדשה בוחן נושאים שונים באמצעות קולנוע ניסיוני ונרטיבי, מיצב וטריטוריות שונות במוזיקה אלקטרונית אקספרימנטלית מפורקת. עבודתי עוסקת בטכנולוגיה הן כמדיום והן כנושא, מאתגרת ומתייחסת לחומריות, חוסר חומריות, מציאות מלאכותית ופוסט-פרודקשן, תוך התייחסות לביטויים של הבלתי מציאותי כמציאות מתהווה.

Ronen Tanchum
רונן תנחום, אמן וטכנולוג, חוקר את תחומי האמנות הגנרטיבית תוך התמקדות בטבע הסינתטי ובמשחק הגומלין המורכב בין בני אדם, מכונות וסביבה. האמנות שלו, שילוב של מיצבים סוחפים וקנבסים דיגיטליים, ממנפת טכנולוגיה כדי לנתח דפוסי התנהגות, ויוצרת דיאלוג בין צורות דיגיטליות ופיזיות.

בר זרמון
עבודתה של בר זרמון כוללת גישה מבוססת מחקר, תוך שימוש בהתנגשויות בין-תחומיות או שיתופי פעולה באמצעות אמנות, מדע וטכנולוגיה כדי לקבל תובנה לגבי האנושות בהקשרים וירטואליים. תוך שימוש בטכניקות שונות, זרמון משתמשת בתהליך האמנותי כאמצעי לבחון את מרכיבי הזהות האנושית, בחיפוש אחר תופעות חדשות, התנהגויות וירטואליות ואבולוציה של יחסי תרבות. בהשראת מושגים של פוסט-הומניזם, היא חוקרת את המבנה החברתי של מרחבים וירטואליים, מתבוננת ברשת המורכבת של מערכות יחסים בין בני אדם ומכונות, מכונות ומכונות ואנשים בתוך מכונות.

אי.שקט: מירב שחם + יובל שנהר + אביעד סינמנס
טקס מעבר אודיו ויזואלי בארבע מערכות העוסק בהתפרקות של המקום הבטוח והמוכר, בהיבט האישי והקולקטיבי דרך אובדן זהות וחיפוש מקום חדש של חיבור, שייכות וצמיחה. זהו פרויקט רב תחומי המכיל מוסיקה, סאונדסקייפ והקלטות שטח, וידאו, אנימציה, מיצב ופרפורמנס שישולבו יחד לכדי חוויה חד פעמית שנוצרה לכבוד הפסטיבל.

Tai Rona Performing “Man With A Movie Camera” Live
"האיש עם מצלמת הקולנוע" של הקולנוען החשוב דז'יגה ורטוב הוא יצירת קולנוע דוקומנטרית מ1929. הסרט עוקב אחר מסעו של צלם קולנוע במשך יממה ברחובות העיר מוסקבה, ולצד תיעוד של אנשי העיר בשלל פעולות יומיומית, ורטוב חקר והמציא טכניקות חדשות של צילום ועריכה. הסרט הוא שיר הלל לעיר ולאורבניות, קליפ מהפנט שלא נגמר, ונבחר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בכל הזמנים של סייט אנד סאונד. את הסרט ילווה המוזיקאי תאי רונה בפסקול חי שהוכן במיוחד, שייתן צבעים משלו לסרט האילם מהמאה הקודמת, ויהפוך את הצפייה לחוויה מרתקת ומלאת קסם.

יוסף משיח

‏Tom Love

‏קרין קימל

‏Katrin Ribinsky
נבחרי דוקאביב 2024

נבחרי דוקאביב 2024

חודש הספר

חודש הספר

מבחר הקרנות ומפגשים לציון חודש הספר
סופשבוע של קולנוע בודהיסטי 2024

סופשבוע של קולנוע בודהיסטי 2024

סופשבוע של קולנוע בודהיסטי 26-27.7.24
בסופ"ש של קולנוע בודהיסטי נאמץ לליבנו את עקרונות המיינדפולנס והחמלה דרך שילוב מיוחד של סרטים מעוררי השראה, הרצאות על חכמה עתיקה ומודרנית ומדיטציה.
האירוע כולל תוכנית עשירה של סרטים החוגגים את השונות, החמלה, הקשיבות וטוב לב יחד עם שיחות והרצאות שיעמיקו את חוויית הצפייה.
בסוף השבוע של קולנוע בודהיסטי נציג כ 5 סרטים העוסקים במסורת הבודהיסטית וקולנוע בהשראת הבודהיזם. את החוויה הקולנועית נלווה בהרצאות מאת מיטב המורים הלומדים ומלמדים בודהיזם במסגרות אקדמיות בישראל ואחרות. בין המרצים: דר' נעמה אושרי, דר' עינב רוזנבליט, איילת אידלברג, חגית הרמון.
מחווה ליאסוז'ירו אוזו

מחווה ליאסוז'ירו אוזו

מחווה ליאסוז'ירו אוזו
בחודש נובמבר 2023 תכננו לציין 70 שנה ליציאת סרטו החשוב ביותר של יאסוז'ירו אוזו "סיפור טוקיו" ו-60 שנה למותו של הבמאי, ולהקרין 7 סרטים נוספים מהפילמוגרפיה העשירה שלו. המלחמה דחתה את הפרויקט ואנחנו לא ויתרנו. החודש (יוני 2024) נקרין 8 סרטים בולטים מבין עשרות הסרטים של אוזו ובנוסף את הסרט התיעודי עליו מאת וים ונדרס "טוקיו גה". את ההקרנה הראשונה של "סיפור טוקיו" תלווה הרצאת מבוא של הבמאי תום שובל. בנוסף יוקרנו הסרטים הבאים: "אביב מאוחר", "קיץ מוקדם", "טעמו של תה ירוק מעל האורז", "אביב מוקדם", "דמדומי טוקיו", "עשבים צפים", "סתיו מאוחר".
בכתב העת של הסינמטק מתפרסמים שני מאמרים על אוזו – של עופר ליברגל ושל דן פיינרו.
בנוסף אנחנו משתפים את מאמרו של עופר ליברגל מאתר "סריטה" משנת 2012 (מתפרסם באדיבותם של עופר ו"סריטה")
מדוע הפך יאסוז'ירו אוזו לבמאי של במאים? (עופר ליברגל)
המעבר של ורטיגו למקום הראשון במשאל המבקרים של המגזין Sight and Sound לא צריך להיות הסיפור המרכזי. מפתיע בהרבה, בוודאי "חשוב" יותר מבחינה קולנועית, הוא המעבר של סיפור טוקיו (Tokyo Story) למקום הראשון בקרב הבמאים, כאשר בסקר הקודם הוא אפילו לא נכנס אצלם לעשיריה.
יש משהו מפתיע מאוד בבחירה שלו לסרט הגדול ביותר, בין היתר משום שדומה כי הבמאי שלו, יאסוז'ירו אוזו (Yasujirō Ozu), פעל ביקום קולנועי מקביל משלו. קשה למצוא לו ממשיכים בקולנוע של ימינו, או לפחות לא בקולנוע שלי יצא להכיר. בקולנוע היפני של השנים האחרונות, אוזו נוכח לא כמשפיע, אלא כנושא לפארודיות. טאקשי קיטאנו, למשל, לעג בסרטו Glory to the Filmmaker! לאהדה לה זוכה אוזו במערב, לפני שפתח בגרסה קומית מוחצנת של סגנונו של אוזו. וים ונדרס ביים סרט דוקומנטרי בחיפוש אחר אוזו, אבל הקולנוע העלילתי שלו, המבוסס על מסע, חיפוש אחר שינוי ותנועות מצלמה – נראה כסתירה סגנונית. אקי קאוריסמקי וקלייר דני הם גם מעריצים מושבעים ואצלם יש, בחלק מן הסרטים, דמיון סגנוני מסוים. אבל דומה כי עיקר הקסם של אוזו הוא בהיותו בלתי ניתן לחיקוי. זהו קולנוע אישי מאוד אשר דומה והוא מתקיים בעולם משלו, שואף לערכים משלו, יופי משלו וקצב משלו. בעוד רוב הבמאים נרתעים מקלישאות, אוזו חוגג אותן. הקולנוע שלו נהנה לחזור על אותם נושאים, על אותן עלילות, כמעט על אותן סצנות החוזרות בכל סרטיו בוריאציה קלה.
מבט על שמות כמה מן הבולטים בסרטיו נותן את התמונה: אביב מאוחר, אביב מוקדם, קיץ מוקדם, סתיו מוקדם, אחר צהריים סתויי, סוף הקיץ – כאילו אוזו הפך לבמאי לאחר שלא הצליח לפתח קריירה בשירות המטאורולוגי היפני. אבל עבור אוזו, החיים הם מחזוריים כמו עונה והוא לא מתלונן על האכזריות שלהם, אלא רק מתאר את המצב, ברגעים של החריגות הקטנות מן המסורת, מן הקיום שתמיד היה ותמיד יהיה.
אוזו מתאר חברה אכזרית, אך הוא עושה זאת בעין אוהבת ולא ביקורתית. הזקנה, נושא החוזר כמעט בכל סרטיו, היא קשה אך הכרחית. האישה היא סוג של מלאך אימהי המשרת את הגבר, גם כאשר מדובר בנערה המשרתת את אביה. שחקנים נודדים אינם חלק מן החברה, גם כשהם אוהבים וגם כשהם מולידים ילדים הנשארים במקום בודד. הוא מציג לעיתים פערי מעמדות אך לא מאבקי מעמדות. יש אצלו שאיפה לשינוי, אך היא חזקה פחות מן הנאמנות למסורת, לקיים. אוזו מהלל את החיים הפשוטים כפי שהם, את הכמיהה לכל דבר ככמיהה שיופיה הוא בכך שהיא נותרת בלתי ממומשת.
לכן, ככל הקריירה שלו התקדמה, הסיפורים נהיו פשוטים יותר, חזרו על עצמם עד לנקודה בה אוזו עסק במוצהר ברימייקים לעצמו. תנועות מצלמה, אשר ניתן היה למצוא בסרטיו המוקדמים, נעלמו. המצלמה נותרה יותר ויותר בעמדה המועדפת עבור אוזו – בגובה הישיבה של היפני המסורתי. אירועי מפתח התרחשו יותר ויותר מחוץ לפריים, או שסופרו בדיעבד. אוזו התמקד בפרטים הקטנים של החיים: מבט על אהובה מן העבר, אכילת אורז, קושי בפתיחת דלת נעולה. כל סיקוונס אצלו מתחיל עם מספר רב של שוטים מכוננים של הסביבה, לרוב בלי דמויות, כאילו הוא מנציח את זירת ההתרחשות ולא את המתרחש.
אוזו הוא אמן של צמצום, של איטיות ושל ויתור על מלודרמה, אבל ככל שמתעמקים בסרטיו מגלים בהם דרמה עצומה. אין ספק, דרושה לא מעט סבלנות על מנת לצלול לסרטיו, אבל ברגע שעושים זאת, מגלים עולם עשיר ומדויק להפליא. עולם בו כל חיוך הוא באמת חיוך, גם כאשר הוא מבטא יותר דלות מעושר ויותר כאב מאושר. הקולנוע שלו מרגיש כמבט על עולם זר לחלוטין, אבל הוא גם מרגיש כמבט על כנות מוחלטת ואמינה, דבר נדיר הרבה יותר בנוף הקולנועי, בייחוד בנוף הקולנוע ה"אמנותי".
לכן אוזו הוא במאי שבמאים אוהבים יותר מן הקהל הרחב. כי הוא מדיוק מאוד, עושה את מה שהוא צריך בלי קישוטים. ואם הוא כבר מוסיף עוד אלמנט (כגון שימוש בצבע בסרטיו האחרונים) הוא משתמש בו בצורה פונקציונלית להפליא. הוא במאי נדיר המסוגל לרגש בזכות העמדות מצלמה פשוטות (ואין אצלו העמדות מצלמה מורכבות) והוא לא מנסה להרשים אף אחד או להתיישר למה שהקהל מצפה ממנו. הוא פועל רק עבור עצמו. הוא לא מנסה לקסום לקהל המערבי על ידי הצגה של יפן שלא באמת קיימת. ואני יודע זאת רק מפני שבמשך רוב הקריירה שלו סרטיו לא הופצו במערב כי חשבו שאין להם קהל, אפילו לאחר שיוצרים יפנים אחרים פרצו לתודעה רחבה.
השאלה למה דווקא סיפור טוקיו מכל סרטיו של אוזו, היא שאלה מורכבת יותר. ייתכן כי חלק מן הסיבה לכך היא שזהו הסרט הידוע ביותר שלו, הסרט שהוא לרוב המפגש הראשוני עם הבמאי. תשובה אחרת תהיה שבסרט הזה בכל זאת יש קצת יותר עלילה, מגוון רחב יותר של דמויות וכמה מן הסצנות הכי מרגשות בקריירה של אוזו. רק אל תצפו ממני לתאר מה מתרחש בהן, כי לא מתרחש הרבה – אישה עומדת בשדה וילד רואה אותה, רכבת נכנסת לתחנה, הבת הצעירה חוזרת מבית ספר. דברים כאלו.
בסרט זה, כמו בכל סרטיו, אוזו עסק בנושא שמדבר ליוצרים רבים, למרות שהוא לא נוח לקהל לעיתים: זקנה ומוות. או חמור מכך: זקנה וחיים, לאחר שהמשפחה כבר התרגלה לחיים בלי ההורים. אוזו מתאר עולם אכזרי מאוד, אך הוא עושה זאת בהערכה לכל הדמויות ועל ידי מציאת רגעים של חסד במקומות לא צפויים. בסרט זה, הארוך מרוב סרטיו, יש מקום רחב יותר לרגעי החסד.
אבל נדמה לי שעבור מעריציו, דווקא בסרטים האחרים, בהם מתרחש אפילו פחות, יש יותר קסם. כזה הוא אביב מאוחר בו אישה שכבר הייתה אמורה להתחתן לא רוצה לעזוב את בית אביה האלמן, למרות מחזרים לא מעטים ולמרות שדומה כי האב כבר מוכן לנטישה שלה, שתהיה המוות עבורו. זאת לעומת סיפור טוקיו המציג זוג קשישים הנע מבית עם מספר ילדים אשר רובם נטשו ועובר מן הכפר לעיר הגדולה, ולכמה רגעים גם לעיר אחרת. זה יחסית הרבה עבור מי שביקש לכתוב על מצבתו רק את המילים "לא כלום". הקולנוע של אוזו הוא קולנוע של לא כלום, של העדר, של שום דבר. אבל זה לא כלום עשיר מאוד.

נשארים מעודכנים

הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים



    הכי משתלם מועדון המנויים!

    נהנים באופן קבוע מחוויות קולנועיות איכותית וייחודיות

    לפרטים