ועוד תריסר…..

ימים בוערים – BURNING DAYS – במאי: אמין אלפר – הקולנוע הטורקי לא שבע הרבה נחת לאחרונה, אולי משום בעיות הפנים הפוליטיות והכלכליות שירדו על המדינה, אבל אמין אלפר, אחד הבמאים הבולטים והמבקרים החריפים ביותר של המצב במולדתו, הצליח בכל זאת להוציא מתחת ידיו סרט שאינו עושה חסדים לא לפוליטיקאים הקטנים שמנהלים את העיירות שברחבי המדינה, ולא לשלטון הצדק להלכה של מערכות המשפט, גם לא לצביעות המינית שהיא נחלת רבים כל כך, עד שנדמה כאילו מהווה חלק מן האתוס של העם כולו. "ימים בוערים" מספר על פרקליט מדינה צעיר שנשלח לעיירה דמיונית ושם הוא צריך להתמודד מול ראש עיר מושחת, בנו וחבריו המפוקפקים, ועל פיצוח מקרה רצח שאיש אינו רוצה שיפענח, ועם תרבות בהמית שבית הספר למשפט מעולם לא הכין אותו לקראתה. ולבסוף קשה שלא להתרשם כי זה מיקרוקוסמוס המשליך על מאקרו שבתוכו הוא קיים.

יותר מתמיד – PLUS QUE JAMAIS – במאית: אמילי אטף – מה שעשוי למשוך צופים לסרט  הזה הוא צמיד השחקנים בתפקידים הראשיים. ויקי קריפס, ילידת לוכסנבורג, היא מן הכוכבות העולות היום, לראיה היא הופיעה בסרט נוסף של הפסטיבל ("קורסאז'") שעסק בלבטיה של הקיסרית סיסי בגיל העמידה, כשלא נראתה כבר כמו שרומי שניידר הציגה אותה. מולה מופיע השחקן הצרפתי גספאר אוליאל, בסרטו האחרון לפני שמצא את מותו בתאונת סקי קטלנית שזעזעה את עולם הקולנוע ביבשת הישנה. ביחד הם מתעמתים עם נושא שחוזר לאחרונה להופיע ולהעסיק, שוב ושוב את הקולנוע האירופי, ההתמודדות עם סוף החיים. במקרה זה מדובר בזוג צעיר שחי בעושר ואושר עד שהאישה מתבשרת כי חלתה במחלת הסרטן ונותר לה זמן קצר לחיות. בעלה מנסה להבין לרוחה אבל היא מרגישה שהיא זקוקה לבדידות ונוסעת לנורבגיה, שם היא מתגוררת בבקתה שהיא שוכרת מאדם מבוגר שגם הוא התמודד עם משבר דומה. גם אם ברוב הזמן, אטף משתדלת להימנע מרגשנות שהיא כמעט חובה בסוג זה של סרטים, בסופו של דבר קשה לומר שיש בו בשורה כלשהי.

השיבה לסיאול (במאי: דייויד צ'ו) – אחת ההפתעות היותר נעימות והיותר מרעננות שהיו בפסטיבל הזה. הסרט הסתתר בתוך מסגרת המשנה "מבט מסוים", הבמאי היה בקאן לפני 6 שנים במסגרת עוד יותר משנית, "שבוע הביקורת" עם סרט ביכורים ראשון שלו, אבל הפעם, הפקה צרפתית זו המחזירה נערה בת 25 לכמה ביקורים, באורכים שונים, אל ארץ מולדתה, קוריאה, שם אומצה על ידי הורים צרפתים בהיותה תינוקת, מציעה לא רק הרהורים על הפערים שבין אימוץ להורות ביולוגית (היא מחפשת בין היתר את הוריה ואכן פוגשת את אביה) אלא גם עימות בין עולמות ותרבויות הרחוקים זה מזה כמרחק פריס מסיאול.

קדחת ים-תיכונית (במאית: מהא האג') – הבמאית  הפלסטינאית בת נצרת, שסרטה הראשון "עניינים אישיים" עורר עניין רב בפסטיבל לפני שש שנים, חוזרת עם סרט שמתקשה להחליט אם הוא סטירה, ביקורת או משל ומדלג בין האופציות השונות לקראת סיום טרגי שאינו מחויב המציאות אבל מתאים למסר של מטפורה. הסרט כולו צולם בחיפה, הדמות המרכזית בו היא גבר שמבקש להיות סופר אבל חסר את ההשראה כדי להניח את המלים  הראשונות על הנייר. עד שתגיע, הוא עוסק במשק הבית ואילו אשתו עובדת כאחות בבית חולים. שכן חדש שנראה בעל קשרים מפוקפקים בעולם התחתון, עשוי לספק השראה לספור , אבל בסוף מסתבר שהסרט מבקש לדבר על ייאוש, חידלון והרס עצמי של החברה הערבית הישראלית. אבל זה לא כל כך משכנע.

לקראת תערוכה (במאית: קלי רייכהרדט) – במאית אמריקאית הנחשבת, כמי שראויה להשתתף בתחרות הרשמית של קאן, סוף כל סוף הגיעה לשם, בהצלחה פחותה ובפרופיל נמוך משהו. כשהיא נעזרת בשחקנית שכבר התמחתה בעבודתה בסרטיה הקודמים, מישל ויליאמס, היא מבקשת לעקוב אחרי לבטיה האישיים, החברתיים והאומנותיים של פסלת המכינה תערוכה של יצירותיה החדשות אשר אמורה סוף כל סוף לזכות אותה בהכרה ולפתור את בעיית העוני המחפיר שבו היא שרויה יחד עם כל סביבתה, אמנים אלמונים כמוה. הקצב האיטי, שמאפיין את סרטיה של רייכהרדט, המניעים המרומזים המדברים על ידידות ותחרות בין השואפים לתהילה, עשויים בעתיד להיחשב למתוחכמים ומעודנים במיוחד, אבל רק מעטים שבעו מהם באמת נחת בפסטיבל.

טורי ולוקיטה (במאים: ז'אן-פול ולוק דארדן) – אף סרט של האחים דארדן לא החמיץ את התחרות בפסטיבל קאן, מאז זכה סרטם המוקדם "רוזטה", לדקל הזהב. כל סרטיהם עוסקים, בלי יוצא מן הכלל, בנושאים חברתיים שהמכנה שמשותף בכולם, סכנת ההתדרדרות המוסרית של החברה המערבית. הפעם מדובר בגורלם של שני קטינים ילידי קמרון שצריכה לשכנע את פקידי הרשויות בבלגיה שהם אכן את ואחות, אחרת לא יזכו למקלט מדיני שלדעת כל צופה בר דעת שאינו גזען בנשמתו, הם ראויים לו במלוא מובן המילה. בינתיים, כדי להתקיים, הם חייבים למכור ברחוב סמים עבור טבח איטלקי שמפעיל אותם, והם קרבנות של חברה שלא אכפת לה כלל מה יקרה להם. זה כואב, זה מקומם, אבל הבעיה עם סרטי דארדן היא שמן הרגע שאתה יודע מה הנושא, אתה גם יודע איך יהיה הסרט ומה תהיה עמדתו. וזה עשוי לרפות ידיהם של הרבה צופים פוטנציאליים.

השקדיות (במאית: ולריה ברוני-טדסקי) – הפסטיבל אוהב אותה, ומזמין את סרטיה לתחרות, הביקורת בצרפת מעריכה אותה ושומרת על מעמדה, אבל מחוץ לגבולות ארצה קשה למצוא את מי שיתייחס ברצינות אל שחקנית העבר שהפכה לבמאית במשרה שלמה.  הסרט, שייקרא באנגלית "צעירים לנצח", הוא אוסף של זיכרונות אוטוביוגרפיים מן התקופה, בסוף שנות השמונים של המאה ובבית ספר למשחק שהקים בזמנו הבמאי המנוח פטריס שרו, בפרבר נאנטר שבפריס. וגם אם אפשר לסווג את הסרט כ"חביב" או "משעשע, קשה להבין מה הניע את הפסטיבל לשלב אותו במסגרת יוקרתית כל כך של "סרטי איכות" (שהרי על כך גאוות קאן) ואיש לא טרח, כנראה, ובצדק, לחפור בו מעבר להדבקת החותמת של "מסחרי" ו"מבוטל".

נוסטלגיה (במאי: מריו מארטונה) – מריו מארטונה הוא הבמאי הרשמי של התיאטרון והקולנוע של העיר נפולי. העיר סיפקה לאיטליה מספר רב של אמנים מכל הסוגים אבל בו בזמן שרובם עזבו את המקום (לראיה "יד האלוהים" של סורנטינו), מארטונה נשאר וממשיך לעבוד שם עד היום. פליצ'ה (פיירפרנצ'סקו סבינו שהוביל את "הבוגד" של בלוקיו לפני שלוש שנים) חוזר הביתה ממסעותיו  ואחרי שהות ארוכה במצרים , ועושה מחדש הכרה עם נפולי של היום, נפולי שקרובה יותר ל"גומורה" מאשר ל"יד האלוהים", הרחק מן הרומנטיקה הקשורה בדרך כלל עם התדמית של העיר הזאת. הוא פוגש בסצנה נוגעת ללב את אמו הקשישה ומוצא את עצמו חצוי בין כומר שנלחם בעולם התחתון לבין ידיד נעורים שהפך בינתיים לסנדק מטיל אימה על העיר. דיוקן של עיר שאינו מבקש להחמיא לה, עם עבודת צילום מרשימה במיוחד ושחקן ראשי שרבים האמינו כי יזכה בפרס המשחק – ואם לא זכה, אין זה מדבר בשבח השופטים שהחמיצו אותו.

האח הקטן (במאית: ליאונור סראי) – חוסר צדק משווע שיבץ את הסרט הזה לגמרי בסוף  הפסטיבל, מקום שמוקדש בדרך כלל לסרטים שההנהלה אינה משוכנעת בערכם. חבל, משום שליאונור סראי, זכתה למצלמת הזהב על סרט הביכורים שלה, "אישה צעירה" לפני חמש שנים. סראי, הנשואה למורה יליד חוף השנהב, השתמשה כנראה בסיפור חייו של בעלה לתסריט העוקב אחרי משפחת מהגרים מחוף השנהב במהלך עשרים שנה, שבהן האם מקריבה את הכול כדי לטפל, לטפח ולהבטיח את העתיד הטוב ביותר שניתן להבטיח בצרפת לילדים שחורים, כשהיא מתמודדת  עם כל המהמורות שניצבות בפניה שוב ושוב, ומתגברת עליהן באומץ ובהחלטיות מעוררת הערצה,   למרות העובדה שאין איש העומד לצדה (בעלה נשאר באפריקה) והיא בכל זאת מצליחה להשיג את מטרתה. אנאבל לנגרון, שמגלמת את תפקיד האם, ראויה לתשומת לב הרבה יותר גדולה מכפי  זכתה בקאן ושוב טעות גסה  של צוות השופטים שלמרבית הצער כלל יותר מדי שחקנים, כנראה: במקום להעניק לה את הפרס הוכתרה שחקנית שאינה שחקנית במקצועה והתוצאה אכן שטוחת פנים.

הנער מן השמיים (במאי: טאריק סלח) – היו שהשוו את הסרט הזה ל"שם הוורד" משום שמדובר בו בגוונים השונים של פסוקי האסלאם. אחרים ראו בו בסך סך הכול תמונת ההתבגרות ואובדן התמימות של נער, בן למשפחה ענייה, שמצליח להתקבל ללימודים הגבוהים באל אזהר ושם הוא מוצא את עצמו בפוליטיקה המעורבת לכל אורך הסרט עם הדת – שהרי ההנהגה הפוליטית של המדינה אינה רוצה לראות אימם שעשוי להקים נגדה חזית דתית. הבמאי, שהוא יליד שוודיה ממוצא מצרי, עשה קודם לכן את "תקרית על הנילוס", סרט מתח שהתרחש כביכול במצרים אבל צולם מחוצה לה, והסרט שלא החמיא לשלטונות המדינה, נאסר שם להצגה. גם הפעם הוא לא יכול היה לצפות שיורשה לצלם סרט המבקר את המשטר המצרי במקומות שבו הוא אמור להתרחש, ונסע לאיסטנבול כדי לצלם שם את המנזרים שלא יכול היה להגיע אליהם בקהיר. הסרט, המשלב רצח, פוליטיקה וביקורת חברתית,  זיכה את סלח בפרס התסריט.

פשעי העתיד (במאי: דייוויד קרוננברג) – כל מי שסקרן לדעת איך יראה עולם העתיד מוכן להאמין לנבואות של הבמאי הקנדי דייוויד קרוננברג, מוזמן לאורגיית האימים החדשה שבה הגוף והנפש של האדם מעוותים באותה המידה, והפעם מדובר במידה גדולה מאד, כשנהרות של דם, סחי, עצמות שבורות ודמיון מופרע לחלוטין, מניע צופים רבים לקום ולצאת מן האולם בטרם יגיע אליהם המסר הסופי בשלמותו. בעולם הולך ונרקב שבו בני האדם הצליחו להביס באמצעים מדעיים כאבים וסבל פיזי, האמנות החדשה היא לגדל בתוך עצמך כל מיני איברים חדשים. והאומן המבוקש ביותר הוא טנסר (ויגו מורטנסן) שמתמחה בדיסציפלינה החדשה הזאת, כאשר לצדו עובדת קאפריס (לאה סיידו) שמנתחת אותו מדי פעם, בהופעה חיה, כדי להוציא  החוצה את הגידולים החדשים. מי שניחן בקיבה מאד חזקה, ובניסיון צפייה ארוך בסרטיו של קרוננברג, עשוי למצוא עניין בתיאור העתידני שמציג, כפי שאמר אחד המברקים  כאן, את סוף העולם שאנחנו מכירים או אולי את תחילת העולם שיבוא אחריו. מיותר לומר שהכול מצולם למשעי, אלא שזה אינו מקל על הקיבה.

שמונה הרים (במאים: פליקס פון חרונינגן, שארלוט ואנדרמרש) – עיבוד קולנועי לנובלה איטלקית של פאולו קונייטי שזכתה לפרסים בביתה, על שני חברים טובים, אחד בן כפר הררי קטן והשני בן  העיר הגדולה (טורינו) שנפגשים כשהם בני 12 בלבד וידידותם מחזיקה מעמד שנים ארוכות, עם הפסקות שונות, שבהם כל אחד מהם הולך בדרכו, רועה בקר בהרים או סופר בעיר, מתחברים ונפרדים מנשים שונות, מתחילים להבין טוב יותר את ההורים שבהם מרדו פעם ומחליטים להקים יחד בית בשטח אדמה קטן שאחד מהם ירש מן ההורים, הרחק מישוב אנוש. סרט פיוטי, מרגש, מנצל בכל הזדמנות את הנופים המדהימים של האלפים האיטלקיים, יכבוש בלי מאמץ את כל אוהבי הטבע אבל עשוי להיראות ארוך ורגוע מדי למי שמחפש דרמה של ממש בקולנוע.