ארץ האלוהים – GODLAND – במאי: הלינור פלמאסון

בכל שנה יש סרט אחד או שניים, שמוצגים במסגרות המקבילות של הפסטיבל, המעוררים תמיהה, איך זה שלא הגיעו לתחרות המרכזית של קאן. השנה זה הסרט החדש של הלינור פלמאסון האיסלנדי שזכה לכבוד הזה – אם אכן מדובר בכבוד – וסביר להניח שאילו אכן נכנס לתחרות, היה זוכה באחד הפרסים, ולאו דווקא מן המבוטלים. כי להבדיל מרוב המתחרים הרשמיים, פלמאסון ידע לשלב בתוך "ארץ האלוהים" את כל מה שנדרש מסרט שרץ ל"דקל הזהב". הנושא רציני אבל יש בו גם הומור וגם הרבה רגש, המשחק הוא ברמה גבוהה ביותר, כך גם הצילום והעריכה, זה בסך הכול סרט שלישי של במאי ומבחינה זאת אפשר היה להתייחס אליו כאל תגלית, בקיצור, אחת (מיני רבות) ההחמצות הגדולות שהיו השנה בפסטיבל. פלמאסון, ששני סרטיו הקודמים, "אחים בחורף" ו"יום לבן" זכו כל אחד בפני עצמו לפרסים בפסטיבלים רבים, נטל על עצמו הפעם אולי את האתגר הגדול ביותר, הן בכתיבת התסריט והן בהעברתו אל הבד.

כומר דני יוצא, בסוף המאה ה-19, מקופנהגן לאיסלנד, כדי להקים שם כנסייה במקום נידח, לחזק את הקהילה הלותרנית הקטנה שנמצאת שם וגם לצלם תמונות מן הנוף הנדיר שהוא ודאי יפגוש בדרכו. לאורך המסע עצמו, הכומר הצעיר שיוצא משוכנע באמונתו וביכולת שלו לעמוד בפני כל אתגר ומכשול, מתחיל לאבד בהדרגה את האמונה בעצמו ובכל מה שהוא מסוגל לעשות. החל מן המסע הימי, ואחר כך, כאשר הוא כבר מגיע לאיסלנד, בדרך הארוכה והמפותלת, במערכת היחסים שלו עם מורה הדרך המקומי, שהוא מעין היפוך מוחלט של הכומר עצמו, איש האדמה מול איש הרוח, בסערת שלג ובקור מקפיא, ולבסוף כאשר הוא מגיע למטרה וצריך להתעמת עם בני המקום עצמם, לעמול על הקמת הכנסייה ולהפוך לחלק מאותה הקהילה עליה הופקד, כאשר כל מה שנדמה היה לו כברור ומובן בתחילת הדרך נראה למרבה הפלא הרבה יותר מעורפל ומטושטש.

המבנה הדרמטי, שמוביל את הכומר (אלוט קרוסט הוב, שהופיע גם ב"אחים בחורף") מחניך נאמן של הדת והצווים שלה, דרך משבר שבו הוא כמעט מתמוטט ועד לשיקום יחסי במציאות החדשה שבה הוא נמצא, מנצל להפליא את ההתנגשות בינו לבין ראגנר (אינגוור סיגורדסון, המפורסם שבין כל שחקני איסלנד) שהיא במידה רבה הציר הפסיכולוגי של הסרט. וכמה מן הדמויות שברקע, כולל בתו של הבמאי, (אידה מקין הילסדוטיר, מי שגנבה הרבה סצנות בסרטו הקודם, "יום לבן") משלימות את הרקע האנושי של המפגש בצורה מושלמת. אבל מעבר לכך, יש כאן דיון רציני ומעמיק במשמעות האמונה והדת ומה שקורה להם במפגש עם איתני הטבע שנדמה, לפחות באחד השלבים הסופיים של הסרט, שהם מטילים ספק בכל מה שהכנסייה מטיפה לו במלוא המרץ.

ההשראה לכל הסרט באה למעשה משמונה תמונות שצילם כומר דני אשר אכן ביקר באיסלנד בסוף המאה ה-19. התמונות נמצאו בקופנהגן והצלמת מריה פון האוסוולף אכן שאבה משמונה התמונות את הסגנון החזותי של הסרט כולו, בן בבחירת המסגרת הקלאסית של תמונה כולל הפינות העגולות, והן בגוונים שבהם בחרה להנציח כל תמונה ותמונה ומקנה לנוף, שמהווה כאן מרכיב מרכזי, את אותה התכונה שהכומר בסרט מגדיר "יופי נורא".