ערפדים 2023

מגמה בולטת בפסטיבל ונציה החולף הייתה נוכחות גדולה של סרטי ערפדים, לא פחות מארבעה, אחד בכל מסגרת תחרותית בפסטיבל. הדבר מצביע לא רק על העיסוק המתמשך של יוצרים במיתוס הערפדים, אלא גם על החשיבות האמנותית שאנשי הפסטיבל מעניקים לסרטים הללו, ולתחושה שסרטי מפתח משתמשים בו לא רק בז'אנרים של אימה או פנטזיה, אלא גם בקולנוע אמנותי, בין אם של במאי ותיק בתחרות הרשמית, ובין אם של יוצרים שסומנו כהבטחה לעתיד במסגרות אחרות.

עיסוק בערפדים קיים בקולנוע כבר מימי הסרט האילם, וכך גם הקשר בין סרטי ערפדים לבין במאֵי הקולנוע האמנותי המוערכים ביותר; דוגמאות מוקדמות הן "נוספרטו" של מורנאו או "ומפיר" של דרייר. אך נראה כי את הגל הנוכחי של סרטי הערפדים ניתן לשייך לשתי תופעות תרבויות הרווחות בעשורים האחרונים: עליית הפופולריות של נרטיבים לבני נעורים הכוללים ערפדים, בעקבות סדרת הטלוויזיה "באפי קוטלת הערפדים" בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, וסדרת ספרי "דמדומים" שהחלה לראות אור בשנת 2005, והפכה מהר מאוד גם לסדרת סרטים ולמקור השראה לסדרות ספרים נוספות: ערפדים לבני נעורים ואף לקהל צעיר יותר, וסדרת הספרים "50 גוונים של אפור". גורם שני שתרם לגל הסרטים הנוכחי הוא סרטי אימה "אמנותיים" או "מרוממים" (elevated horror) שהופקו בשנים האחרונות, בעיקר עקב הצלחת אולפן הקולנוע האמריקאי A24 אשר מפיק כמה מן הסרטים האמנותיים הבולטים בארצות הברית בשנים האחרונות, לצד להיטי אימה שמקודמים גם הם כסרטים של במאים בעלי חזון.

חיימה ואדל ב"הרוזן" של פבלו לאריין. מקור נטפליקס

בחלק מן המקרים, השימוש בעלילות או במוטיבים של סרטי אימה נעשה מתוך בחירה סגנונית, ולא מתוך מטרה להפחיד, ודומה כי הדבר נכון גם לגבי כל סרטי הערפדים שהוצגו בפסטיבל ונציה שנה. כולם כוללים כמה דימויים או סצינות קצרות שיכלו להופיע בסרטי אימה, אך דומה כי אינם מבקשים להפחיד, אלא הם בגדר הערה אינטלקטואלית על ז'אנר האימה בכלל, או על המקום של מיתוס הערפדים בתרבות. ברוב המקרים, העיסוק בערפדים הוא פתח לעיסוק בנושאים אחרים. כך היה בקולנוע ובספרות. פולקלור הערפד חילחל ליצירות ספרות מוּכרות כבר במאה ה-19. עם השנים התעצם המיתוס, וכיום הוא נובע ממורשת הקולנוע יותר מאשר מן הפולקלור, ונראה כי הוא מעומת בסרטים השונים גם עם מסורת ומיתוסים קולנועיים אחרים.

יוצא הדופן מבין הסרטים שהוצגו בפסטיבל הוא "הוורדלאק" (Le Vourdalak), סרט הביכורים של הבמאי הצרפתי אדריאן בו, אשר הוצג במסגרת שבוע המבקרים של הפסטיבל. הסרט נבדל מיתר הסרטים מפני שהוא כן מתנהל כסרט אימה מסורתי יותר. זהו עיבוד ישיר של הנובלה "משפחת וורדלאק" שכתב אלכסיי קוסטנטינוביץ' טולסטוי במאה ה-19. היא נחשבה לקלאסיקה של הספרות הגותית, אך נותרה בשולי התרבות הפופולרית אחרי עיצוב מיתוס הערפד ב"דרקולה" של בראם סטוקר שיצא לאור כ-60 שנה אחריה. הנובלה כבר עובדה לקולנוע בעבר, באופן הבולט ביותר כחלק מסרט האנתולוגיה "שבת השחורה" של מריו באווה, שהשתמש במקור הספרותי ככלי לעיצוב הסגנון שהתחיל להתגבש כסרטי הג'יאלו והאימה באיטליה בשנות ה-60 של המאה ה-20. הגרסה של בו מבוססת על עיבוד איטי יותר ומסוגנן פחות. עלילתו: דיפלומט צרפתי מוצא את עצמו אבוד בחבל ארץ שנמצא במאבק מול פולשים זרים, והוא מבקש מקלט בבית משפחה מקומית; ראש המשפחה יצא להילחם בפולשים, והשאיר הוראה להתאבל עליו אם יחזור אחרי יותר משלושה ימים, ולא לתת לו להיכנס הביתה אחרי כן; בנו הבכור מפר את ההוראה, בין היתר כי דומה שהאב נראה גוסס במרחק קצר מן הבית; מנגד, לאורח מבחוץ ולקהל הצופה בסרט הוא לא נראה אנושי במיוחד.

בו עיצב את הסרט שלו בצורה ריאליסטית עם שני אלמנטים גותיים: עיצוב הערפד עצמו, והמישחק של השחקנית אריאן לאבד כבת המשפחה בה מתאהב הדיפלומט, ולכן אינו מתרחק מן הסכנה גם כאשר ההיגיון אומר שעליו לברוח. לאבד זכתה בציון לשבח על משחקה בסרט בקרב חבר השופטים במסגרת שלא נהוג להעניק בה פרסי מישחק, אולי מפני שחלק גדול מן האווירה של הסרט נזקף לזכות היכולת שלה לשחק סהרורית ומפתה גם כאשר היא מייצגת לכאורה את מה שנשאר אנושי יותר בסרט. באמצעות דמות הדיפלומט עוסקת העלילה במשיכה לסכנה, ודמויות בני המשפחה ממחישות את הצד האפל של הנאמנות לקשרי הדם. הסרט נטוע בעבר כחלק מן האמירה, שהכוחות הקמאיים חזקים יותר מן המודרניוּת ומן הערכים שמייצג הדיפלומט הצרפתי.

מתיאס לגן ב"ממתין ללילה" של סלין רואיז - מקור: פסטיבל ונציה

שני הסרטים הנוספים שהוצגו במסגרות המשנה המשיכו את החיבור בין סרטי ערפדים לסרטי התבגרות. אם כי במקרה של "ערפדית הומניסטית מחפשת אדם אובדני" (Humanist Vampire Seeking Consenting Suicidal Person) לומדים במהלך הסרט שערפדים מזדקנים לאט, כך שסשה, הדמות המרכזית, מצויה בשנות ה-60 לחייה, אך היא עדיין בגיל ההתבגרות וחיה על חשבון ההורים. סשה לכאורה סובלת ייסורי מצפון במקרה של פגיעה בבני אדם, ולכן ניבי המציצה שלה עדיין לא בקעו, ולמזלה היא חיה על שקיות דם שהוריה מספקים לה. הניבים צצים ברגע שהיא נתקלת באפשרות שנער אנושי בשם פול יפגע בעצמו. כאשר הדבר מתגלה להורים, הם זועמים ודורשים שינוי דרסטי, וסשה עוברת להתגורר אצל הדודה ובת הדודה, ואצלן אין ארוחות חינם. אולם, סשה עדיין לא רוצה לצוד ואינה מסוגלת לפגוע בבני אדם, ולכן הישרדותה מצויה בסכנה.

למרות כל אלו, עיקר הסרט הוא סוג של קומדיה רומנטית על מנודים חברתית. פול הוא קורבן לבריונות שמובילה אותו למצב אובדני. אבל, בסופו של דבר מאפשר לו המפגש עם סשה למצוא פתרון שהוא לא בדיוק מה שניתן להבין מן השם הארוך של הסרט. הנרטיב של הסרט פוסע בשבילים די מוּכרים, אך מקבל זריקת מרץ בעזרת קטעי קומדיה שחורה השזורים בו, מה שגם מוביל לפרקים לסגנון לא ריאליסטי השואב פחות מן האקספרסיוניזם הטיפוסי לסרטי ערפדים ויותר מתרבות הפופ ומפרסומות. סשה היא ערפדית בעלת מראה גותי טיפוסי לסטריאוטיפ על מראה ערפדי, אבל בני משפחתה צבעוניים בהרבה, והם מייצגים את ה"נורמה" של חיי הערפד, הטועם מן התרבות האנושית וגם ניזון ממנה.

"ממתין ללילה" (En attendant la nuit) של הבמאית הצרפתייה סלין רואיז מציג סיפור התבגרות עם כמות קטנה בהרבה של נגיעות קומיות, כאשר הדגש המושם בדרמה ובייסורים הפנימיים של כמה דמויות בולט יותר. גם כאן, הגיבור הוא נער עם קשיים חברתיים, אבל בסרט מובלטים פחות ניסיונו להשתלב בחברה והתאהבותו בנערה (אף כי יש קו עלילה כזה בסרט), ומודגש יותר הקשר בינו לבין אמו. הבמאית קובעת את הטון כבר בסצינת הפתיחה: תינוק אינו מצליח לינוק משד אמו, בניסיונותיו לינוק הוא פוצע אותה והיא מתחילה לדמם, ואז הדם הופך למזונו. בניגוד לסרט הקודם, מדובר בתינוק ערפד אשר לא ירש את הכוחות שלו וגם אין כל רגע בו נשיכה הפכה אותו לערפד. הוא נולד כך, ומשפחתו מקבלת אותו ומעצבת את חייה בהתאם לצרכיו. עיקר הסרט מתרחש בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר הילד הוא כבר נער בשם פילומין, ומשפחתו עוברת לגור בבית חדש בכפר בהרי האלפים הצרפתיים. מרמיזות אנו מבינים כי בעבר שתה את דם המשפחה, אבל יש צורך בהשגת דם ממקורות אחרים. למזלו, אמו היא אחות במקצועה, והיא מנצלת משרה בבנק הדם המקומי על מנת להשיג לו עוד מנות. תחילה נראה כי המשפחה נהנית מן המרחבים החדשים, וזה נכון גם לגבי אחותו הקטנה של פילומין המבינה את המגבלה שלו. פילומין מבין כי אינו יכול לברוח מטבעו, מה עוד שגופו משתנה, ולכן הוא מבקש גם לפגוע באחרים. הוא מתקרב לנערה שכנה בשם קאמילה שגם מגלה בו עניין. המבוכה החברתית של פילומין מושכת אותה, כולל האפשרות שהוא מסוכן לה, גם אם היא אינה מבינה לחלוטין את טיב הסכנה. פילומין עצמו אינו בטוח מה טיב המשיכה שלו אליה, או האם הוא מסוכן לה ולאחרים, אבל ככל שהסרט הופך לסרט אימה, דומה כי הוא רוצה יותר ויותר לסיים את חייו. מנגד, אמו מוכנה לעשות למענו הכל, כולל פגיעה בעצמה, בבני המשפחה האחרים, ואולי גם באנשים זרים. זוהי אהבת אם מעוררת הזדהות, אבל הסרט גם מעלה שאלות לגבי הגבולות של מחויבות האם כאשר היא ניצבת לא רק מול 1הטבע של בנה, אלא גם מול הרצונות שלו בגיל בו הרצונות מתחילים להיות מגובשים.

הבמאי הצ'יליאני פבלו לאריין - מקור: נטפליקס

סרט הערפדים המדובר ביותר בפסטיבל היה "הרוזן" (El Conde) של הבמאי הצי'ליאני פבלו לאריין. הסרט הוצג בתחרות הרשמית, וזיכה את לאריין בפרס התסריט (יחד עם גיירמו קלדרון) בטרם הפך זמין לצפייה ביתית בנטפליקס. לכאורה, הסרט הוא מטאפורה פשוטה עד פשטנית: הוא מציג את אוגוסטו פינושה, הרודן ששלט בצ'ילה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, כערפד. המטאפורה של שלטון טוטליטרי השותה את דם האזרחים נוכחת בסרט, אבל בפועל היא רק הרובד הראשון ואולי הפחות מורכב בסרט המאפשר פרשנויות נוספות. כך למשל, שם הסרט הוא הכינוי המקובל ל"דרקולה", והמלה "ספירה" שמופיעה באמצע הסרט מתייחסת פחות לשתיית דם ויותר להנהלת חשבונות.

הסרט דומה לשאר סרטי הערפדים שהוקרנו בפסטיבל בכך שהוא עוסק במשפחה, אם כי כאן הזווית שונה. אשתו וילדיו של פינושה בן ה-250 פלוס מנסים לקבל גישה לאוצרות שלו, מפני שנראה שהוא החליט למות. הם יודעים שהוא צבר כסף רב, אבל אינם יודעים כיצד הוא יועבר לידיהם. בנוסף על כך, האב/רוזן/רודן בחר שלא להוריש להם את כישוריו כערפד: הם אינם ניזונים מדם, ולכן גם אינם יכולים לחיות לנצח מבלי להזדקן. את הכבוד הזה מעניק פינושה המבוגר דווקא לפיידור, משרתו ועושה דברו שסייע בהתעללות בציבור בצ'ילה ובשורה ארוכה של מהפכות ומרידות ברחבי העולם. זאת, משום שעל פי הסרט, מנהיג צ'ילה היה שותף ללא מעט מהלכים היסטוריים מאז נולד בצרפת במאה ה-18.

באופן שמזכיר את סרטו "אמה", שהוצג בוונציה לפני כמה שנים, לאריין בונה את הקצב בסרטו בצורה לא מאוזנת: אחרי פרולוג הסוקר את תולדות הדמות, אנו מגיעים לשלב בו משפחתו מנסה לאתר את הגישה לכספו, ואז גובר מעט הקצב. המשפחה שוכרת נזירה לשעבר המתמחה בהנהלת חשבונות על מנת להבין כמה כסף יש למשפחה, ואיך לגשת אליו מבלי שייפול לידי אחרים. לנזירה יש מטרה סמויה, הקשורה למלחמה ארוכת-השנים של הכנסייה בערפדים. מראה הנזירה והנרטיב שלה מאזכר דימויים אחרים של נצרות בקולנוע. המראה שלה מזכיר במתכוון את המראה של פלקונטי בסרטו של קארל דרייר, "הפסיון של ז'אן דארק". הנרטיב של נזירה הנשלחת מן המנזר למשפחה על מנת למלא תפקיד אחר מזכיר את עלילת "צלילי המוסיקה" ואת הדמות שגילמה ג'ולי אנדרוז, והמערכה האחרונה של הסרט כוללת דימוי המזכיר תפקיד מפורסם אחר של אנדרוז, "מרי פופינס". באמצעות דימויים אלו עוסק לאריין במיתוסים שונים של ייצוג בקולנוע: לצד זה של הגבר ההרסני והתוקף עד מציצת דם הוא מעלה דימוי הנשים הטהורות, שמתברר שגם הוא אשליה של התרבות הפופולרית.

מחצית השעה האחרונה של הסרט מלאה בתפניות בעלילה ובפרטי מידע חדשים הנמסרים בקצב מסחרר, ומשנים את התמונה לחלוטין ביחסו של הסרט לנושאים שונים, כולל יחסים בתוך המשפחה והשלטון. אז מתברר, כי מי שמבצע סדרה חדשה של רציחות בראשית הסרט אינו פינושה עצמו, אלא המשרת שלו פיידור, מה שיכול להתפרש כאמירה על כך שהפושעים בהיסטוריה הם לא רק המנהיגים, אלא גם אלה האחראים בפועל לביצוע העבודה השחורה. התפנית החשובה יותר קשורה לדמות המספרת. כבר מתחילת הסרט, חלקים מן הקריינות של המספרת נראים לא מהימנים, ועולה גם התהייה אם יש הצדקה לא מסחרית לכך שהמספרת מדברת אנגלית, בעוד הסרט עצמו מדבר ספרדית וצרפתית. בסופו של דבר מתברר כי הקריינית היא מרגרט ת'אצר, מי ששלטה ביד רמה בבריטניה פחות או יותר באותה תקופה שפינושה שלט בצ'ילה. בסרטו של לאריין, ת'אצר היא ערפדית בעצמה, והיא גם אמו של פינושה ומי שעקבה אחריו מרחוק במשך רוב חייו, עד לנקודה בה חשה בסכנה ויצאה להתערב, ובסופו של דבר לשלוט בו. יש כאן אמירה על שליטת המדינות העשירות במדינות הפחות עשירות, על שליטה של חזק יותר בחזק פחות.

"ממתין ללילה" של סלין רואיז - מקור: פסטיבל ונציה

הסרט מסתיים כשפינושה שב להיות ילד, אך אז גם שולטים בו חזקים ממנו, אלה שבשמם חולל פשעים בכל רחבי העולם וגם שלט במדינתו שלו. בסופו של דבר, המדינות החזקות הן הערפד "המקורי", והן כוח חזק יותר. בדומה לדמויות בסרטים אחרים, פינושה עצמו הגיע למצב בו הוא אינו רוצה עוד לחיות ואינו רוצה להיות ערפד, אך כוחה של אמו חזק ממנו.

"הרוזן" משתלב בפילמוגרפיה של לאריין, שעסק במורשת של תקופת שלטונו של פינושה בצ'ילה בכמה סרטים. ב"פוסט מורטם" המוקדם הוא עסק בשלהי המשטר שקדם לו, ו"לא" עסק בקמפיין הפרסומי שהביא בסופו של דבר לסוף שלטונו בפועל. בשני סרטים אלו פינושה הוא דמות משנית שנמצאת ברקע הדברים. כך היה גם ב"נרודה", שלכאורה עסק במשורר הנודע, אך הדגש בו הושם בבריחתו מצ'ילה אחרי תפיסת השלטון בהפיכה שבראשה עמד פינושה.

מן הסתם, הבמאים לא ידעו מראש על ריבוי סרטי ערפדים בפסטיבל ונציה השנה, אבל כל אחד מהם ידע כי העיסוק ביצורים הללו צובר פופולריות, ויכול לאפשר להם לעסוק לא רק במיתוס עצמו, אלא גם להציג בפני הקהל נושאים אישיים יותר המשתקפים ממיתוס זה. רוב הסרטים עוסקים ברצון להקרבה עצמית, בעייפות ובלבטים פנימיים, והגיבורים מבינים כי יש כוחות חזקים מהם, וכי השליטה בגורלם אינה מוחלטת. עם זאת, בחלק מן המקרים הטון הקומי מאפשר לדמויות למצוא את עצמן מחדש בסיום, כשהן מגלות דרך חדשה לחיות כערפד, עם מראית עין של זהות עצמית בתוך מיתוס הגדול מכל ייצוג ספציפי.

בתמונה הראשית: מתיאס לגו ב"ממתין ללילה" של סלין ראויז - מקור: פסטיבל ונציה.