מסכנים שכאלה

פרס "אריה הזהב" שהוענק לסרט "מסכנים שכאלה" (Poor Things) בפסטיבל ונציה מציין נקודת שיא בחייו המקצועיים של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס. כיום הוא אחד הבמאים המוערכים ביותר, או לפחות המעוטרים ביותר בפרסים, בקולנוע של המאה ה-21. בדומה לרובן אוסטלונד השבדי, לנתימוס צבר את המוניטין שלו בסרטים סאטיריים על מבנה החברה ועל התנהגותם של בני אדם. הקולנוע שלו מתבסס לרוב על נקודת מוצא סוריאליסטית ועל שילוב תכנים בוטים ושנויים במחלוקת. גם בסרט זה הוא נוקט סגנון פרובוקטיבי ורחוק מן הריאליזם, אבל דומה שהקהל, לפחות הקהל בפסטיבלים, לומד להכיר את אופי יצירתו; חלק מן המבקרים קבעו כי הוא התעדן בסרטיו האחרונים. אולם, ייתכן שמדויק יותר לומר שהוא הפך במאי מנוסה יותר.

מארק ראפלו בסרט של יורגוס לנתימוס "מסכנים שכאלה" - מקור: פסטיבל ונציה

לנתימוס פרץ לזירה הבינלאומית עם סרטו השלישי, "שיני כלב", אשר זכה בפרס המסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן בשנת 2009, והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר בשנת 2011. "שיני כלב" עסק באב המבודד את משפחתו מן העולם, ובילדיו הבוגרים שפיתחו שפה ייחודית לעצמם, בעיקר בכל הקשור במיניות, נושא בו לא קיבלו כל חינוך או הדרכה, עד לשלב שבו האב מביא לתוך המרחב המבודד שיצר עבור משפחתו אשה מבחוץ, על מנת שתשכב עם בנו. "שיני כלב" זכה לשבחים, ונחשב לאחד הסרטים הראשונים בזרם "הגל היווני המוזר". עם זאת, צריך לומר שהעיסוק הקומי הבוטה, המציג התעללות בערכי המשפחה ובמין בתוך המשפחה, הרתיע רבים.

אחרי ההצלחה הראשונית ביים לנתימוס במולדתו את הסרט "הרי האלפים", בטרם עבר לעבוד בשפה האנגלית, בסרטים "הלובסטר" ו"להרוג אייל קדוש". "המועדפת", משנת 2018, החל לסמן כי גם קהל שנרתע מסגנונו הקיצוני עד אז החל להסכין עימו, בזכות עידון מסוים שנבע מכך שלא כמו בסרטיו הקודמים, לנתימוס לא היה שותף לכתיבת התסריט, אלא ביים תסריט של דבורה דייוויס וטוני מקנמרה. מקנמרה חתום על גם על התסריט של "מסכנים כאלה", עיבוד לספר מאת אלאסדר גריי. שיתוף פעולה נוסף שהחל ב"המועדפת", וחשיבותו ניכרת גם בסרט הנוכחי, הוא עם השחקנית אמה סטון, כוכבת קולנוע שניחנה ביכולות קומיות המתאימות היטב לסוג ההומור הייחודי של הבמאי היווני.

הומור זה משולב תמיד אצל הבמאי בביקורת חברתית, המכוונת לא לנושא פוליטי רגעי, אלא נגד המרכיבים הבסיסיים של החברה המערבית. סרטיו של לנתימוס תוקפים את מערכי הכוח במשפחה ובחברה, ומעמידים בספק הליכה בעקבות אב דומיננטי, הצטיינות יוצאת דופן כביטוי למטרה בחיים, או מציאת זוגיות והקמת משפחה כיעד. סרטיו מפרקים את השפה המדוברת, ומצביעים על השרירותיות שבה. יחד עם זאת, דומה כי הסרטים גם מכירים לרוב במגבלות של מרידה נגד השיטה, ומוצאים אפשרויות לנחמה, או לפחות נחמה רגשית, גם בתוך המערכת הקיימת. כך למשל, ב"הלובסטר" יש בחלק הראשון מתקפה על כך שהגיבורים נדרשים למצוא בני/בנות זוג, אך בחלק השני ישנה מתקפה על פסילת האפשרות לזוגיות רומנטית, ובסיום יש דימוי מטריד באשר לטיבה של קירבה רומנטית. המתקפה היא לא רק על ההתניה החברתית, אלא על האופן בו עיצבה התניה זו את השקפת העולם של הדמויות, שאינן מסוגלות לדמיין לעצמן עולם בו הזוגיות אינה טוטאלית. לעומת זאת, ב"להרוג אייל קדוש" עיבד לנתימוס בצורה חופשית את סיפור אגממנון על מנת להעמיד בפני גיבור מודרני את הבחירה איזה מילדיו יקריב, בחירה שהוצגה בסרט כהרהור על עצם היכולת של האדם לעמוד באידיאלים המוסריים שהוא מאמין שהוא חי על פיהם. את המסרים שלו יוצר לנתימוס גם באמצעות יצירת תחושה של חוסר נחת בקרב הצופים: סרטיו מנפצים ערכים מקודשים, ויש בהם התייחסות ישירה לאלימות ובעיקר למיניות. חוסר הנחת של הצופה גובר בגלל אופן השימוש שלו בהומור. אך אחרי הזעזוע הראשוני נוצר ניסיון להבין מדוע היצירה מעלה תכנים כאלה, והמסקנות העולות מהרהורים אלה מצמיחות את המסרים המתבקשים.

וילם דפו ב"מסכנים שכאלה" - מקור: פסטיבל ונציה

גם עיצוב העולם בסרטיו תורם לתחושה זו. זהו עולם שדומה לעולם הריאליסטי, אבל עם הבדלים קלים בחוקי החברה או במראֶה. גם סגנון המישחק כולל לעיתים התנהגות קיצוניות של דמויות, ולא בהכרח השתקפות של התנהגות טבעית. גם כאשר הבמאי עובד עם שחקנים ידועים, שחקני תיאטרון מוּכרים ביוון וכוכבים הוליוודיים, הם משחקים בדרך כלל בצורה אקסצנטרית יותר מן הרגיל.

החריגות הקלות בעיצוב העולם הריאליסטי מגיעות אצל לנתימוס לשיא חדש ב"מסכנים כאלה". התפאורה בו אינה ריאליסטית אף לרגע. הסרט מתרחש בלונדון, עם טיול ארוך ברחבי אירופה, ועם קפיצה קטנה לאלכסנדריה. בירה בריטניה מוצגת לרוב בצורה מוקצנת, בצבעים אפורים וקודרים. לעומתה, באירופה הצבעוניות חוגגת, והעיצוב גדוש בפרטי פאר הממלאים את הפריים. לעיתים נראה כי העיצוב כולו הוא סמלי, כמו החוף של אלכסנדריה, בו העשירים נופשים בנחת מעל בני המעמד הנמוך הנאבקים על מנת לשרוד. התקופה בה מתרחש הסרט היא לכאורה המאה ה-19, אך פריטים רבים בתפאורה, ולפרקים גם בליהוק, נראים אנכרוניסטיים, ודומה כי הדבר נעשה בכוונה. "מסכנים שכאלה" נראה כאילו הוא מתרחש לא בתקופה הוויקטוריאנית עצמה, אלא בעתיד כפי שדימיינו אותו באותה תקופה. הדבר נובע מכך שהסרט מאזכר בצורה ברורה את "פרנקנשטיין" של מרי שלי, יצירה מכוננת בראשית המדע הבדיוני, הפנטזיה והספרות הגותית. לנתימוס, שאלמנטים מסוימים של מדע בדיוני ופנטזיה הופיעו בחלק מסרטיו הקודמים, צולל הפעם עמוק יותר למוטיבים, ולכן גם מאמץ אסתטיקה גותית קיצונית יותר, המושפעת לא רק מן העיבודים הקולנועיים של סרטי "פרנקנשטיין", אלא גם מן הסגנון הקולנועי של סרטי המפלצות והאימה שנעשו בשנות ה-30 של המאה ה-20, התקופה שבה החלו לעבד את "פרנקנשטיין" לקולנוע. יש בסרט שוטים שמזכירים את העיבוד של רובן מאמוליאן ל"ד"ר ג'קיל ומר הייד", ובין ההשפעות הספרותיות שבהן נתקלים בשולי הנרטיב ניתן לזהות דמיון ל"האי של ד"ר מורו" של ה' ג'י, וולס. בעקבות ספרו של גריי, שעליו מבוסס הסרט, חוזר הבמאי להשראה מספרות המדע הבדיוני של העבר על מנת להציג סיפור המתרחש לכאורה באותו עבר, כדי להתייחס להתנהגות האנושית בהווה, הן ביחס לניסויים מדעיים והן לגבי תבניות התנהגות כלליות יותר.

הסרט נפתח עם דמותו של ד"ר גודווין בקסטר (ווילם דפו), רופא מנתח מוערך ומורה לרפואה שזוכה ליוקרה מקצועית, אך רוב הסטודנטים נרתעים ממנו בשל המראה החיצוני שלו. פניו מזכירות את פני המפלצת של פרנקנשטיין כפי שגילם אותה המדען אשר יוצר מפלצות. בביתו מטיילות הכלאות בין חיות שונות (למשל, כלב עם ראש של אווז), כולן מעשי ידיו. בקסטר מזמין לשם את הסטודנט המצטיין שלו, מקס מקאנדלס (ראמי יוסף), כדי שיסייע לו במעקב אחרי ניסוי נועז ביותר שהוא מבצע, מורכב יותר וקרוב יותר ללבו של המדען מכל האחרים. הכוונה לבלה (אמה סטון), מי שנראית כמו אשה בוגרת לכל דבר אך מתנהגת כפעוטה. מהר מאוד מתברר שד"ר בקסטר אסף מנהר התמזה גוף של אשה הרה שניסתה להתאבד. כאשר משה אותה מן המים היא כבר הייתה במצב של מוות קליני. אבל המדען שלף את מוח העובר שבבטנה, ושתל אותו בראשה של האשה המבוגרת, אותה החזיר לחיים. ואכן, בתחילת הסרט, נראית בלה כמו אשה בשלה שמתנהגות כמו בת שנה מגודלת: היא מתקשה לעמוד על רגליה, אינה מנסה כלל לשלוט בצרכיה, ויודעת להגיד רק מילים ספורות. על מקס הוטל לעקוב בפירוט אחר ההתפתחות המנטלית שלה, התפתחות המתרחשת בקצב מואץ בהרבה לעומת אדם רגיל. תוך זמן קצר מתייצבת הליכתה וגדֵל אוצר המילים שלה, אבל הקשר הרגשי שלה לעולם סביבה עדיין דומה לזה של ילדה.

יחסיה של בלה עם ד"ר בקסטר הם של אב ובתו וגם של בורא ויצירתו. הדבר מובלט בכך שבלה מכנה את הד"ר בשם "גוֹד" – גם כינוי חיבה המקצר את השם גודווין, וגם הצגתו כמעין אלוהים, שהרי הוא ברא אותה. בקסטר עצמו חושב יותר על הצד המדעי שבניסוי מאשר על הקשר הרגשי הנרקם בינו ובין בלה. משום כך, במסגרת המחקר המדעי ועל מנת למנוע שאלות מטרידות, הוא סבור שעדיף שמקס יישא אותה לאשה. בעיני בקסטר, השניים אינם בני אדם, אלא שפני ניסיון במחקר, והמכשול היחיד בפני נישואין כאלה הוא ביורוקרטי בלבד. לעומתו, מקס סבור שנחוצה לשם כך גם הסכמתה של בלה. הוא מאוהב בה עד כדי כך שהוא אינו מצליח להבין שבמצבה המנטלי היא עדיין אינה בשלה להבין מה הם נישואין. יחד עם זאת, מתוך התחשבות בה, הוא נמנע מלנצל את הדחף המיני שמתחיל להתעורר בה.

אמה סטון ב"מסכנים שכאלה" - מקור - פסטיבל ונציה

לצורך ניסוח חוזה הנישואין שיאפשר את המשך מחקר נקרא למקום עורך דין בליין בשם דנקן וודרבורן (מארק ראפלו). הוא מבין מייד שבלה אינה אשה שֶיֵש לה מודעות רגילה, וכי הוא יכול לנצל את מצבה המנטלי לטובתו. היות שאצלה מנותקת התעוררות התשוקה מינית מכל מערכת של מוסר, יחסים אישיים ורגשות, הוא משכנע אותה בלי קושי להצטרף אליו, תוך הבטחה "להראות לה את העולם". בפועל, כל מה שהוא מבקש הוא אורגיה מתמשכת בחברתה, תחילה במהלך ביקור בליסבון ולאחר מכן בספינת יוקרה. בלה, שכל חוויה היא תחנת דרך חדשה בהתפתחות מוח התינוקת שבקודקודה, לומדת בעזרת דנקן לא רק להתעלס בקצב שמתיש גם אותו, אלא גם ליצור קשרים חברתיים חדשים. היא פוגשת שני אנשים שפותחים בפניה אופקים חדשים, מבלי לבקש ממנה תמורה כלשהי. שני הזרים הם רוזנת אלמנה (שמגלמת חנה שיגולה), ובן לווייתה, ספק משרת ספק ג'יגולו, ממוצא אפריקאי, בעל בקיאות אינטלקטואלית שתורמת לסרט היבט אנכרוניסטי נוסף. דרך עיניהם מגלה בלה את פערי המעמדות ואת העוני שבעולם. במקביל, ד"ר בקסטר מתגעגע אליה, לא רק כְּאָב לבתו, אלא בעיקר משום שהוא חרד לאובדן המחקר שלו, אך הוא מוצא לעצמו חומר גלם חדש, אשה אחרת שמצא בנסיבות דומות, אותה הוא מכנה "פליסיטי".

התחנה הבאה במסעותיה של בלה היא בפאריס, שם היא לומדת שיחסי מין יכולים לא רק להסב הנאה, אלא גם להיות מקור הכנסה נאה, אם כי אין זה בדיוק מקצוע נעים וזוהר. משם היא חוזרת לביתו של בקסטר בלונדון ולאפשרות להינשא למקס, כשהיא כבר חמושה באוצר מילים ובניסיון חיים רחבים בהרבה בזכות כל מה שלמדה על העולם, בתוספת השקפה מארקסיסטית שספגה מעובדת מין אפריקאית המשמשת גם כפרטנרית מינית זמנית שלה. אלא שבלונדון עולה גם האפשרות לחזור לחיים שהיו לגוף שלה לפני שבקסטר מצא אותה בנהר, אותם חיים שמהם ביקשה להיפטר בגלגולה הקודם. היא מוזמנת לשוב לחיקו של מי שהיה באותו גלגול בעלה החוקי. אלא שהוא אינו יודע כי מולו ניצבת אשה אחרת, שהיא הגוף, ושהוא לא רק היה נשוי לגוף, הוא גם אבי אותה התינוקת שתרמה את המוח לגוף אחרי שטבע במים. מעבדת הניסויים וההשתלות ב"מסכנים שכאלה" - מקור: פסטיבל ונציה

הבחירה בלשון רבים ולא בלשון יחיד בשם הסרט יכולה לפתוח פתח לפרשנות של הסרט. את הכותרת ניתן לפרש לפחות בשתי דרכים: האחת, התייחסות לבלה כאל רבים, מפני שהיא גם האם וגם הבת בעת ובעונה אחת; השנייה, כל מי שבקסטר מבצע בו ניסויים הוא בהחלט מסכן, וזה כולל את החיות המוזרות שבחצרו ואת האשה-ילדה הנוספת שאותה הוא מנסה להפוך לבלה שנייה. אולם, יש בסרט זה עוד הרבה מסכנים – הגברים המתאהבים בבלה ויכולים לקבל ממנה רק תשומת לב חלקית, אם בכלל. הם רואים בה בת זוג או תחליף לבת, ומוכים באובססיה כלפי אשה ייחודית שמתפתחת בניגוד לתחזיות שלהם.

אולם, מעניינת יותר היא התייחסות לקבוצה גדולה עוד יותר של מסכנים, שֶכֵּן בלה היא תמונת-מראָה של התנהגות אנושית. מה שנראה כניצול שלה בידי הסביבה לא בא אף פעם על חשבון ההנאה האישית שלה, והיא יכולה לדבר בלי לחשוב על ההשלכות של דבריה. כמיהתה להנאה רגעית סותרת את ההתנהגות המקובלת בחברה. היא מציבה אלטרנטיבה להתנהגות האנושית הרגילה, ובאמצעות שאלות פשוטות לכאורה חושפת את השרירותיות של הכללים שעל פיהם מתנהלת החברה. מדובר לא רק בתהייה שלה לגבי הסיבה שבגינה אנשים אינם מקיימים יחסי מין כל הזמן, אלא בשאלות צורבות הרבה יותר, כמו ביקורת על פערי מעמדות ויחסי אדונים-משרתים. הביקורת הזאת מציגה גם את האכזריות של המעמד השולט, אבל לא פחות מכך, היא מציגה גם חוסר סיפוק בחיי העשירים, כולל עשירים מפונקים המתעללים באחרים, או ד"ר בקסטר, אשר יוצר עיוותים של הטבע שאפשר לראות בהם התעללות בשם המדע.

ד"ר בקסטר אולי לא זוכה לזמן מסך רב בסרט, אך הוא המקור לכל האירועים. במידה מסוימת הוא מקרה קלאסי של דמות המדען שמוכן לעשות הכל למען המדע וצבירת יֶדע. היכולת לבצע והאפשרות לדעת עוד ועוד הם מבחינתו ערכי המוסר העליון, והם הסיבה לכאב ולסבל שבסרט. למרות זאת, הוא רחוק מלהיות נבל. הוא מעוצב על-ידי שתי מערכות יחסים משפחתיות המטביעות חותם על דמותו. ראשית, הוא מכבד את זכרו של אביו, מדען מטורף בפני עצמו, שהניסויים שערך הפכו אותו עצמו למשהו שהוא לא בדיוק אנושי. ילדותו של ד"ר בקסטר, כפי שהוא עצמו מספר, הייתה בגדר התעללות אחת ארוכה, אבל הוא רואה בה ביטוי לאהבה ולחינוך מצד האב. שנית, הוא אוהב את בלה כאילו הייתה בתו, שאין לה תחליף למן הרגע שהיא יוצאת מתחום השגחתו, מבלי שהוא יצליח להבין או להגדיר בדיוק מדוע. הוא אמנם משחזר את הניסוי עם אשה נוספת, אבל אם פירוש השם שנתן לבלה הוא "יפה", לאשה השנייה הוא קורא "פליסיטי", מתוך תקווה שתשקף את האושר. אבל נדמה שהיא אינה מסבה אושר לאיש, ואינה יכולה להיות תחליף לאהבה שאבדה כאשר בלה יצאה לדרך עצמאית, בשורה ארוכה של חוויות מיניות שמהוות תמונת-מראָה עבור ד"ר בקסטר עצמו, שאינו מסוגל לקיים יחסי מין. יורגוס לנתימוס מביים את אמה סטון ב"מסכנים שכאלה" - מקור: פסטיבל ונציה

תיאור מפורט של החוויות המיניות הרבות בהן מתנסה בלה נוכח ברוב הדיווחים שפורסמו עד כה על הסרט, ואין ספק שזה אלמנט מכריע בו, המקשר בינו לבין הנושאים המעסיקים מאז ומתמיד את לנתימוס, ולאו דווקא בשל מציצנות. שֶכֵּן, למרות סצינות העירום הרבות של סטון, יש בהן הרבה יותר הומור שחור מאשר אירוטיקה, הומור אשר מתחבר לחיבה של הבמאי ליצור חוסר נחת אצל הקהל. חוסר הנחת הזה נובע כאן מן העובדה שלבלה יש אמנם גוף של אשה בוגרת, אבל ביחסי המין שהיא מנהלת עם גברים בסרט יש גוון בולט של פדופיליה. יש לכך הדים כאשר ד"ר בקסטר מקריא לה סיפור במיטה והיא מבקשת ממנו להישאר, כאשר מקס מתאהב בה ומוכן להתחתן איתה, ובעיקר כאשר דנקן שוכב איתה פעמים רבות. חוסר הנחת נובע מכך שבלה, בגלל המצב הייחודי שלה, לא רואה את עצמה אף פעם כקורבן בקשרים הללו, המהווים במידה רבה תיקון לכל מה שחוותה בביתו של בקסטר, שבו הייתה סגורה בלי יכולת לצאת.

חוסר המודעות שלה לכך שהיא מנוצלת הוא עוד גורם לאי-הנחת, ונובע לא רק משום שהיא עצמה נהנית מכל דבר חדש שהיא מגלה ולומדת, אלא גם מן הדרך שבה הסרט מפרק את הקשרים האינטימיים בין בני אדם לרכיבים שונים, כך שנחשפות גם הצביעות שבשמרנות מינית וגם הסכנה הטמונה בפתיחוּת מינית. כך, למשל, משתקף בסצינה "ריאליסטית", שבה אב שוכר את שירותיה של בלה על מנת להדגים לשני ילדיו הצעירים מאוד כיצד לקיים יחסי מין. סצינה זו לא נועדה להשלים את הדמות של בלה עצמה, שכן בשלב זה היא כבר למדה את היתרונות ואת החסרונות של העבודה בזנות, אולם היא מהדהדת את סיפורה בכך שהיא מציגה סיטואציה מינית בגיל מוקדם מדי, ומראה את היחס לנשים ואת הטאבו על העיסוק במין המתקיים כאשר החברה הרשמית אינה מסתכלת. שלא במקרה, הסצינה מגיעה בשלב בו בלה מתחילה לחפש קשרים רגשיים עם בני אדם ולא רק קשרים מיניים, שלב בו היא מפסיקה לחשוב על ההווה המיידי, ומתחילה לבחון את התמונה הגדולה יותר.

היכולת של בלה להבין כי העולם אכזרי אינה מונעת ממנה לרצות ללמוד להתנסות. היא חוזרת ללונדון על מנת להשלים עם עברה ולשלוט בעתידה. בלה היא גם הניסוי המוצלח ביותר וגם מי שניצחה את הניסוי. היא הקורבן שהופך לשולט, דבר שקרה לכמה דמויות בסרטיו של לנתימוס. אך בניגוד לדמות שסטון גילמה ב"מועדפת", דומה כי בלה עושה את דרכה לכוח לא בעזרת שקרים, אלא באמצעות חשיפת האמת בדרכים שונות בשלבים שונים. כתוצאה מכך, צבירת הכוח שלה משלבת את הציניות הביקורתית של לנתימוס כלפי החברה בד בבד עם תחושה של אהדה לגיבורה, מה שיכול להתפרש כריכוך לעומת סרטיו המוקדמים של הבמאי.

ועוד משהו: המצבים הקיצוניים בקולנוע של לנתימוס נועדו לבקר את החברה האנושית, אך הם עושים זאת מתוך אמונה כי יש משהו חיובי ויפה בנפש האנושית החופשית, משהו שמערכות החברה רומסות. הסרט הנוכחי הוא דוגמא לשימור ההומור, חוסר הנחת וההקצנה המכוונת שהם חלק בלתי-נפרד משפתו, לצד היכולת להפגין יותר חמלה כלפי הדמויות עצמן.