טלפונים לבנים

1935. חוקי נירנברג שוללים מהיהודים את אזרחותם הגרמנית. חבל הסאאר מסופח לגרמניה הנאצית. איטליה פולשת לאתיופיה.

1935. על מסכי הקולנוע האיטלקיים עולה הסרט "אני אתן מיליון", שביים מריו קמריני. הסרט נחשב למייצג המובהק של "סרטי הטלפון הלבן" (TELEFONI BIANCHI CINEMA DEI), תת-סוגה של הקומדיה הקולנועית שזכתה לפופולריות בשנים 1935-1943. את סרטי הטלפון הלבן יש להבין בהקשרם ההיסטורי, הפוליטי והתרבותי. בשנת 1922 עלה לשלטון באיטליה מנהיג המפלגה הפאשיסטית האיטלקית, בניטו מוסוליני. הדיקטטור השקיע מאמץ ניכר בגיוס אהדתם של בני ארצו לרעיון הפאשיסטי ובהכשרת הלבבות לקראת הקרבה למען המולדת. מוסוליני, כמו לנין, ראה בראינוע מנוף הסברתי רב-עוצמה, וכשזה הפך לקולנוע, הוא ראה בו את הנשק החזק ביותר.

מוסוליני יזם את התחדשות תעשיית הקולנוע האיטלקי. בימי שלטונו נוסדו ברומא אולפני הקולנוע "צ'ינה צ'טה", שנועדו להשיב מלחמה נוכח עליונותה של תעשיית הקולנוע ההוליוודית. בתקופת שלטונו של מוסוליני נוסד בית הספר לקולנוע, שהיה פתוח לכל החידושים הטכנולוגיים והאסתטיים שצצו ברחבי העולם. מוסוליני גם תמך בייסודו של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בוונציה, שנועד לחבר את איטליה אל תעשיות הקולנוע האחרות בעולם, ולהציג לראווה את הקולנוע האיטלקי המתחדש בפני העולם כולו.

"אני אתן מיליון" של מריו קמריני - מקור: Cine Citta

תעשיית הקולנוע הפאשיסטי הניבה סרטים בכל ז'אנר אפשרי, חלקם סרטי הסברה ותעמולה, וחלקם הגדול סרטים עלילתיים שהיו למעשה אלגוריות פוליטיות ומוסריות שתאמו את האידיאולוגיה הפאשיסטית. הדידקטיות של סרטים אלה הייתה לא פעם בעוכריהם, והרחיקה את הקהל מהאולמות. על מנת להחזיר את הקהל נוצרו באולפנים סרטי הרפתקאות, מלודרמות וקומדיות, שנועדו להעניק לקהל אתנחתא מן המציאות ונופש מן הפוליטיקה. בין שלל הסרטים האסקפיסטיים בולטת קבוצה של קומדיות קולנועיות, אשר זכתה לכינוי "סרטי הטלפון הלבן". היו אלה סרטים שהעניקו אשליה של מודרניוּת מרעישה, והופיעו בהם נושאים אטרקטיביים וכביכול נועזים: תשוקה, בגידה, סקס, בינלאומיוּת ונהנתנות. באחדים מהם נרמזה האפשרות לטיפוס בסולם המעמדי-חברתי תוך הבלטת הפערים הגדולים שהיו בין המעמדות ומאפייניהם הייחודיים. את מגרש המשחקים המהפנט הזה איכלסו אצילים לשעבר ובעלי הון, נערות מן הפריפריה, מזכירות חולמניות, וצעירים שאפתניים ונועזים שהצדק לצידם. הכינוי "סרטי הטלפון הלבן" נבע מנוכחותם של מכשירי טלפון בצבע לבן ש"כיכבו" באותם סרטים, ונועדו לציין את מעמדן הגבוה של הדמויות שבסרט, שֶכֵּן הבורגנות הזעירה באותן שנים נאלצה להסתפק בטלפונים שחורים עשויים בקליט.

דגש רב הושם בסרטים אלה בחפצים מעוצבים ובעיצוב-פְּנים: גרמי מדרגות מונומנטליים המסמנים את הדרך לחדר המיטות, וילונות לבנים שקופים המשתלשלים מן התקרה עד הרצפה, ופסלים בסגנון יווני המעטרים את המבואה. בשל כך, יש המכנים קבוצת סרטים זו בשם "סרטי-דקו", שהרי הטלפון הלבן היה רק פריט אחד מתוך רבים ששולבו בתפאורה. חפצים שעוצבו ביד חופשית בסגנון הארט-דקו, שהיה אופנתי בעשורים הראשונים של המאה ה-20, העידו לא רק על עושרם של גיבורי הסרט, אלא גם על טעמם הטוב, העכשווי והבינלאומי.

היו אלה סרטים שמכרו לקהל אוטופיה, והקשר בינם לבין המציאות היומיומית באיטליה היה רופף למדי. המרחבים היוקרתיים שהוצגו בהם העניקו לקהל רגעי בריחה מן המציאות הכלכלית והפוליטית באיטליה, שהלכה והפכה חמורה, לא-יציבה ומאיימת. הם העניקו לקהל תחושה שקרית של יישור קו עם העולם המודרני המתועש, זה שעתידו צופן רווחה ואושר לכולם, עולם בהיר עם שמיים כחולים נטולי עננים, שגם באופק הרחוק לא נצפית בהם ולו עננת מלחמה קודרת זעירה. העולם שהוצג בסרטים אלה היה תמונה מהופכת של המציאות באותם ימים: על המסך קראו הדמויות עיתוני רכילות, אך מחוץ לאולם הקולנוע רווחה האנאלפבתיות, והייתה מן הגבוהות באירופה; על האקרנים זהרו חדרי אורחים מעוטרים במוצרי יוקרה תעשייתיים, שעה שאיטליה הממשית טרם השלימה את המהפכה התעשייתית, ועבודת כפיים שלטה בייצור בה.

"הנאשם קום" של מריו מטולי - מקור: Cine Citta

בחלוף כמה שנים ובמבט לאחור היו בין מבקרי הקולנוע האיטלקי כאלה שנהגו לכנות את קבוצת הסרטים הזו "קומדיה נוסח הונגריה", על אף שהיו אלה הפקות איטלקיות לכל דבר, מפני שנושאי הסרטים והתסריטים שלהם נדלו מתוך יצירותיהם של מחזאים הונגריים שהיו פופולריים למדי ברחבי אירופה, והשפיעו לא מעט גם על הקולנוע ההוליוודי. בשל כך, עלילות הסרטים התרחשו לא פעם במחוזות מזרח אירופאים לא-קיימים. מציאות בדיונית זו איפשרה לעקוף את הצנזורה הפאשיסטית החמורה, שהרי עלילות הקומדיות הללו התמקדו בפרשיות רומנטיות ומיניות שעיקרן הבגידה בבני הזוג הפורמליים (התנהגות שנתפסה כנוגדת את אמות-המוסר הבסיסיות של המשפחה האיטלקית הפאשיסטית), וכללו, אוי לעיניים שכך רואות ולאוזניים שכך שומעות, איומים באפשרות המזעזעת של גירושין (שהיו אסורים באיטליה הקתולית), סרטי הטלפון הלבן היו בגדר התפתחות של הקומדיה הקולנועית האיטלקית בשנות ה-30 של המאה ה-20, זו שניסתה, תוך חיקוי, להתחרות בקומדיה המטורפת ובקומדיה הרומנטית ההוליוודית (למשל, סרטיו של פרנק קאפרה), אשר השתלטו על מסכי הקולנוע באירופה כולה. נכון יותר לומר שהם היו משום נסיגה מאותה סוגה מתוחכמת לטובת דמויות פחות אינטליגנטיות ויותר יצריות, סרטים שנעדר מהם עתה כל ניסיון, ולו מרומז, לביקורת חברתית.

בין הסרטים הבולטים שבישרו את הטלפונים הלבנים היו "המזכירה הפרטית" (LA SEGRETARIA PRIVATA, 1931) שביים ג'ופרדו אלסנדריני, על אודות נערה מן הפריפריה המגיעה לעיר הגדולה כדי לקדם את הקריירה שלה ולהתחתן עם גבר עשיר, והסרט "המרכזנית" (LA TELEFONISTA, 1932) של נונציו מלאסומה, שעלילתו מתבססת על סדרת טעויות ברשת הטלפונים, והוא זכה ליחסי ציבור רועמים בשל השירים הפופולריים ששולבו בפס הקול.

הצלחת הסרטים האלה נבעה פחות מן הבימוי היצירתי ויותר מן העלילה משעשעת, כוכבי הקולנוע המקומיים, ושיר הנושא של הסרט שהיה כבר פופולרי וזכה לכפל הצלחה בעקבות שילובו בסרט. בין הכוכבים שצמחו מתוך הז'אנר זכורים: אלידה ואלי, אסיה נוריס, קלרה קלמאי, דוריס דורנטי, ויטוריו דה סיקה ורבים אחרים. לבמאים המובילים של הקולנוע הפאשיסטי נועד בסרטים אלה תפקיד משני מעט. ובכל זאת ראוי להזכיר את מריו קמריני, שכבר ב-1929 חרש את התלם הראשון בסרטו האילם "פסי הרכבת" (ROTAIE), וביים לקראת סוף העשור את "האדון מקס" (IL SIGNOR MAX), אחד הסרטים המצליחים ביותר באיטליה באותם ימים; את אלסנדרו בלזטי, אידיאולוג ואינטלקטואל, חביבו של בניטו מוסוליני, שאיוורר מדי פעם את הקולנוע המגויס חמוּר-הסבר שלו עם סרטים קלילים יותר כדוגמת "הפקידה של אבא". (L'IMPIEGATO DI PAPA, 1935), ו"הדוכסית מפארמה" (LA CONTESSA DI PARMA, 1937); ואת מריו מטולי, איש התיאטרון החרוץ שעמל להרחיב את תת-הסוגה עד שחרג ממנה.

תחת ידיו של הבמאי המצליח מריו קמריני התגבש תת-הז'אנר לתבניתו המובהקת. ב"אני אתן מיליון" (DARO UN MILIONE)* מ-1935, שאת תסריטו כתב התסריטאי המתחיל צ'זרה זאווטיני (לימים מבכירי הניאו-ריאליזם האיטלקי), הופיע בהופעת בכורה צמד השחקנים ויטוריו דה סיקה ואסיה נוריס, שעתידים היו לככב בעוד שלושה סרטים של קמריני. עלילת הסרט "אני אתן מיליון" הזכירה לקהל סרטים דומים של הקומדיה ההוליוודית: מיליונר המאוכזב מסביבתו הצבועה נוטש את היכטה שלו, ומציל ממוות דייר רחוב חסר-בית. חיי הרחוב קוסמים לו, והוא בוחר להצטרף אל חסרי הבית בתקווה לגלות צדיק הגון אחד שיאהב אותו בשל מה שהוא ולא בשל כספו.

"הגבירה בלבן" של מריו מטולי - מקור: Cine Citta

כאמור, קמריני, דה סיקה ונוריס שיתפו פעולה בעוד שלושה סרטים, ביניהם קומדיית ההתחפשות והטעויות "האדון מקס", שהיה לאחד הסרטים המצליחים ביותר בקופות באיטליה בשנות ה-30 של המאה ה-20. במאי בולט אחר שתרם משלו לסרטי הטלפון הלבן היה כאמור אלסנדרו בלזטי, יוצר מוכשר וחדשן, מחלוצי הסרט המדבר האיטלקי, והראשון שצילם סרט בצבע (וככל הנראה גם הראשון שהציג שחקנית בעירום). סרטו "הפקידה של אבא" הוא רימייק לסרט גרמני של קארל בוזה, שגיבורתו היא קרלה, בתו של קפיטליסט אשר בוחרת לעבוד למחייתה בעסק של אבא. היא מתאהבת בקולגה רנאטו, המסתייג ממנה משום שהוא חושד שהיא למעשה המאהבת של הבוס.

הסגנון הריאליסטי של הסרט וההצגה הכנה של הברוטליות שנהגו בה נבחרות הבריונים הפאשיסטיים הביכה את יועצי הקולנוע של השלטון, שכן בשנות ה-30 של המאה הקודמת נעשה מאמץ להציג את הפאשיזם כתנועה תרבותיות ומעודנת יותר. מוסוליני עצמו הגיב דווקא בצורה חיובית, וראה ב"המשמרת הוותיקה" את אחד מסרטי התעמולה הפאשיסטית הטובים ביותר. גם בן הברית מהצפון אהב את הסרט. אדולף היטלר התמוגג ממש, וטרח להזמין את הבמאי ואת הילד השחקן פרנקו במבילה לביקור ופגישה בגרמניה. לאחר שהכניס את ידו עמוק מדי לתנור הפוליטי העדיף בלזטי לגוון את יצירתו. הוא חזר לסרטי הטלפון הלבן בשתי יצירות מינוריות, ולאחר מכן ביים סרטים בז'אנרים מגוונים, חלקם ריאליסטיים ופסימיים, שֶיֵש הרואים בהם את ניצני הניאו-ריאליזם האיטלקי העתיד לבוא. התבנית מיצתה את עצמה במהירות, ונעשו ניסיונות להעניק לה כיוונים אחרים ואף לחרוג ממנה אל עבר הקומדיה הטהורה האבסורדית, הסלפסטיק והגרוטסקה. בין מי שפעלו ברוח זו היה במאי התיאטרון והקולנוע הפורה מריו מטולי. ב-1938 הוא ייבא מן התיאטרון את "הגבירה בלבן" (LA DAMA BIANCA)*, על אודות גבר בוגדני ואשתו היוצאים לחופשה בהרים. דמות מיסתורית מסתובבת בלילות בין חדרי המלון ומנשקת את האורחים הגברים. תעלומה, שערורייה, וחשדות הדדיים יחזירו את הבעל הבוגדני אל זרועותיה של אשתו המסורה. שנה אחר כך חרג מטולי מהתבנית השחוקה, וב-1939 ביים קומדיה אבסורדית בשם "הנאשם, קום!" (IMPUTATO ALZATEVI)*, שגיבורו הוא מהגר איטלקי בצרפת המתמודד עם אישום ברצח שטָפַל עליו פושע מקומי.

"המשמרת הישנה" של אלסנדרו בלאסטי - מקור: Cine Citta

ב-1943, אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית וייסודה של רפובליקת הבובות של מוסוליני בצפון המגף, הלך תת-הז'אנר וגווע. יוצרי הקולנוע הנאמנים לדוצ'ה עשו באולפנים החלופיים שבוונציה ניסיונות להפיח חיים בסוגה שעבר זמנה. בין השחקנים ששיתפו פעולה עם הפקות אלה בלטה השחקנית הנודעת לואיזה פרידה, ובתום המלחמה הוציאו אותה הפרטיזנים להורג. לעומתה, השחקנית אלידה ואלי סירבה להמשיך לעבוד בקולנוע הפאשיסטי, ירדה למחתרת, ואחרי המלחמה ניהלה קריירה בינלאומית. סרטי הטלפון הלבן הפכו להערת שוליים בתולדות הקולנוע העולמי. כיום הם מוזכרים כמעט אך ורק בהקשר של הניאו-ריאליזם האיטלקי חמוּר-הסבר, שאחרי מלחמת העולם השנייה ביקש לתת תשובה אידיאולוגית אמנותית לסרטי התעמולה הפאשיסטית ולאסקפיזם של סרטי הטלפון הלבן.

* כוכבית בצד שם הסרט מציינת שהוא מוקרן בסינמטק. 1IL CINEMA ITALIANO DEL REGIME. 2009. GIAN PIERO BRUNETTA. EDITORI LA TERZA 2C’entanni di cinema italiano. 1995. GIAN PIERO BRUNETTA. EDITORI LA TERZA 3Enciclopedia del Cinema. 2009, a cura di G. Canova, Garzanti, Milano, p. 1359