לכבוד עובדי המין

על "אנורה" של שון בייקר

פרס "דקל הזהב" הוענק בפסטיבל קאן האחרון ל"אנורה" (Anora), סרטו החדש של שון בייקר. זכייה זו מסמלת את נסיקתו של בייקר בעשור האחרון. הוא החל את דרכו כקולנוען עצמאי בשולי התעשייה, היה לבמאי מוערך אך נישתי, וכעת ביסס את מקומו בין מיטב הבמאים. "אנורה" הוא סרטו הרביעי המתמקד בבני האדם העובדים בתעשיית המין, ואפשר למצוא בו רבים מהמאפיינים של סרטיו הקודמים. כבר בסרטיו הראשונים התבונן בייקר במבט אמפטי ואוהב בגיבוריו – האנשים הלא-חשובים, אלה שחיים בשולי החברה, שלרוב אינם זוכים ליחס כזה.

בייקר סיים את לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת ניו יורק, ויצר את סרט הביכורים שלו, The Four Letter Word, בשנת 2000. זה היה סרט מינורי שאינו דומה ליתר סרטיו, וחשיבותו נעוצה בעיקר בכך שבזכותו פגש את שי צ'ינג-טסו, שעזרה לו בסוף העריכה. השניים התיידדו, ועברו לגור יחד בדירה מעל מסעדה סינית בניו יורק. הקירבה שלהם למהגרים האסיאתיים האירה את עיניהם, והשניים החליטו לעבוד יחד ולספר את סיפורם של האנשים הבלתי-נראים בחברה האמריקאית. "טייק אאוט" (2004), ששניהם ביימו, כתבו, הפיקו וערכו יחדיו (ובייקר גם צילם), יכול להיחשב כסרט ששימש בסיס לעולם הדימויים שעתיד לשמש אותו מאז ואילך. הסרט, שנעשה בתקציב זעום של 3,000 דולר, ורוב שחקניו לא היו מקצועיים, היה שונה תכלית השינוי מסרטו הראשון של בייקר. גם בסרטיו הבאים השתתפו שחקנים לא מקצועיים (ולצידם שולבו שחקנים מוּכרים, כגון ווילם דפו וסיימון רקס). סרטים אלו התבוננו באמפטיה באנשים שבשולי החברה, גם אם לא התעלמו ממגרעותיהם. בזכות סרטיו זכה בייקר בהצלחה, במעריצים ובתקציבים שהלכו וגדלו.

סיימון רקס וסוזנה סון ב"טיל אדום" של שון בייקר - צילום: IMDB

אחרי "טייק אאוט" ביים בייקר את "הנסיך של ברודוויי", שכמו קודמו עוקב אחר מהגר ברחובות ניו יורק. לאחר מכן עזב את החוף המזרחי של ארצות הברית ועבר לצידה השני של המדינה, ללוס אנג'לס. שם החל ליצור את סדרת סרטיו העוקבים אחרי עובדי תעשיית המין. השניים הראשונים מתרחשים בלוס אנג'לס: "סטארלט" מספר על מפגשן של ג'יין, שחקנית פורנו בת 21, וסיידי, אלמנה בודדה בת 85, ועל הקשר שנוצר בין השתיים; "טנג'רין" מתמקד בשתי זונות טרנסג'נדריות במסע רגלי ברחובות העיר ערב חג המולד; "פרויקט פלורידה" עוקב אחרי מוני בת 6 ואמה החד-הורית, אשר נאלצת לעבוד כזונה כדי לשרוד, במוטלים הזולים שבסביבת דיסנילנד; "טיל אדום" מציג את מייקי, שחקן פורנו כושל שמגיע לשפל תחתיות, נאלץ לחזור חסר-כל לעיר הולדתו בטקסס, ונעזר באשליות החלום האמריקאי כדי לשכנע נערה בת 17 להצטרף אליו בשיבתו בתעשיית הפורנו, שם הוא מקווה לשוב לתהילתו.

עם "אנורה" חזר בייקר לעיר ניו יורק. הסרט עוקב אחרי אנני (הסולדת משמה המלא, אנורה), חשפנית בת 23 שמוצאה מברית המועצות לשעבר, המתגוררת בשכונת ברייטון ביץ', שם חיה קהילה רוסית גדולה. את רוב זמנה היא מבלה בעבודתה במועדון החשפנות, שם היא מנצלת את הידע שלה ברוסית כדי לפנות ללקוחות שזו שפתם. כך היא פוגשת את ואניה, צעיר בן 21, בנו של אוליגרך רוסי, שמזמין אותה להיות "חברה קבועה בתשלום" שתשרת רק אותו, והם מבלים יחד במסיבות-בית רבות-משתתפים או בסוויטה יוקרתית בלאס וגאס. בשלב מסוים מביע ואניה את החשש שיהיה עליו לעזוב את ארצות הברית ולחזור לרוסיה כדי לעבוד בעסקים של אביו. כדי למנוע זאת, אנני מציעה לו שיתחתנו, והיות שהם בלאס וגאס, הם נישאים כבר באותו ערב. אנני בטוחה שדגה את ה"לוויתן" שלה, ולא תצטרך לעבוד יותר. ואניה נהנה ממה שאנני מעניקה לו – מין ואזרחות שיאפשרו לו להישאר בארצות הברית, הרחק מביתו ברוסיה. כשהוריו מגלים את אשר עולל, הם אינם מהססים להשתמש בקשריהם ובכוחם כדי לבטל את הנישואים של השניים.

מיקי מאדיסון ב"אנורה" של שון בייקר- צילום: פסטיבל קאן

מבטם של סרטיו הראשונים ודלי-התקציב של בייקר על האנשים שבשולי החברה היה ריאליסטי, והם התמקדו בסביבת חייהם ובעבודתם. "טייק אאוט" עוקב אחרי מינג, מהגר לא חוקי שעובד כשליח "טייק אווי", ועליו לגייס מאות דולרים ביום אחד כדי לשלם את חובו בשוק האפור. "הנסיך של ברודוויי" הוא סיפור התבגרותו של לאקי, מהגר אפריקאי המוכר זיופי מותגים ברחוב; הוא נאלץ לשנות את אורח חייו כאשר הוא מגלה שיש לו בן מבת זוג קודמת, וזו מפקידה את התינוק בידיו ונעלמת. סרטים אלו צולמו במצלמות דיגיטליות זולות, כאמור עם שחקנים לא מקצועיים, והוצגו בהם תרבויות ובני אדם שהקולנוע לא עוסק בהם הרבה. עקב חוסר הניסיון, הן של השחקנים והן של בייקר כיוצר, סרטיו אלו הם דרמות ניאו-ריאליסטיות סגפניות. שינוי התחולל במובן זה החל ב"טנג'רין" ובסרטים הבאים, כאשר שולבה בהם נימה הומוריסטית. בייקר השתמש בכלי זה, והדרמה נגולה בהדרגה. נוסף על כך, סרטיו משתמשים לא פעם במבנה ז'אנרי שגור כדי לחתור תחתיו ותחת ציפיות הצופים. לדוגמא, "טנג'רין" הוא סרט חג המולד שהופך את מושג המשפחה על ראשו. "פרויקט פלורידה" הוא סרט התבגרות המנכס את הפנטזיה של דיסני כדי להציג את השטחיות שלו. "טיל אדום" משתמש בנרטיב החזרה הביתה כדי לבחון את הקפיטליזם ואת שברו של החלום האמריקאי.

"אנורה" ממשיך קו זה, כשהוא מאזכר קומדיות כמו "אשה יפה" ומגלה את פניה האמיתיות של ארצות הברית. בחלקו הראשון של הסרט מוצג ואניה כמין דג מחוץ למים, ילד חסר אחריות ונטול דאגות והשגחה, שבידיו כמות כסף בלתי-נדלית. רוסיה רחוקה, וכך גם הוריו הלא-נוכחים, הוא סבור שעיסוקם משעמם, וארצות הברית, ארץ החלומות, מעניקה לו אפשרויות רבות. הבחירה ברוסיה ובארצות הברית אינה מקרית – כל אחת מהן משקפת את הדימוי השגור שלה. בארצות הברית נתפס ואניה כמקרה מובהק של מי שמתקיים בזכות כספו הרב של אביו. עם הממון שבכיסו הוא יכול להגשים כל חלום, ולכן הוא חושב שמין ואהבה הם מוצרים שקונים בכסף, ולא משיגים בעמל כלשהו. מנגד, אנני רואה בוואניה אמצעי להיחלצות מחייה הקשים וגשר לחיי המותרות, העושר והאושר, ובעיניה אין הבדל רב בין מכירת גופה כחשפנית לבין מכירת עצמה כחברה בתשלום.

שון בייקר ואיידן נואסי בצילומי "הנסיך של ברודוואי" – צילום: IMDB

רוב ההומור בחלק זה של הסרט מבוסס על הלם התרבות שחוֹוֶה ואניה נוכח החיים בארצות הברית, בעוד אנני מוקסמת מן העולם הפתוח ללא גבול בפני ממון. התקציב הגדול יותר של סרט זה איפשר לבייקר להמחיש את הקסם שבחיי העשירים: מסיבות-בית גדולות, מטוסים פרטיים, סוויטה עצומה במלון יוקרתי בלאס וגאס. אשר לאנני, הנישואים מגשימים עבורה את החלום האמריקאי, בצורה דומה לדמותה של ויויאן ב"אשה יפה". אולם, קצב החיים הבלתי-פוסק והמוגזם של ואניה גם מבליט את ריקנותם. ואניה, שאין לו שום דאגות, תופס הכל כמישחק. למשל, הוא וחבריו שופכים מיץ פטל לתוך ג'קוזי כדי לראות מה יקרה, וכך הורסים אותו וגורמים נזק של עשרות אלפי דולרים, מבלי שאיש יעז להעניש אותם. כשמגיעים שליחיו של אביו במטרה להפריד בינו לבין אנני, נחשפים חוסר הבגרות והיעדר השליטה של ואניה: הוא בורח מהבית, ובחלק הבא של הסרט הוא כמעט ואינו נראה. מנגד, אנני נלחמת על נישואיה, אם כי הסרט אינו מתעמק בשאלה, האם היא נלחמת על חיי העושר ועל כבודה, או שמא באמת התאהבה בוואניה. שליחיו של האב נוהגים בה באלימות כשהיא מנסה לברוח, והיא תוקפת אותם חזרה בזעם.

כמו בסרטיו האחרים של בייקר, גם כאן אין נבלים. שלושת השליחים – שניים מהם ארמניים ואחד רוסי – מוצגים תוך חתירה תחת הדימוי השגור של "פושעים" סובייטיים הרוֹוֵח בקולנוע האמריקאי. ראשית, האלימות שאנני מפעילה נגדם מפוררת את האיום שהם אמורים לגלם. שנית, הדרך שבה הם דואגים לשלומה מציגה אותם כ"פועלים זוטרים" שמבצעים את עבודתם השחורה של העשירים, כדי שהם עצמם יוכלו לשרוד בארצות הברית. כך, למשל, טורוס, האחראי (שמגלם קארן קרגוליאן, המופיע בכל סרטיו של בייקר), נשלף מהטבלה נוצרית מסורתית כדי לטפל במקרה. הוא מסביר לאנני שהנישואים שלה יבוטלו, מציע לה לשתף פעולה כדי למצוא את ואניה, ומבטיח שאחרי ביטול הנישואין היא תקבל בתמורה לכך סכום סמלי. אנני יוצאת עם שלושת השליחים למסע ברחבי ניו יורק כדי למצוא את הבעל שנעלם, וכך היא חוזרת למרחבים שקיוותה להשאיר מאחוריה כשנישאה לוואניה – הברים, המסעדות ומועדוני החשפנות. על איגור, הצעיר הרוסי, מוטל לוודא שאנני לא תברח שוב, אך בסרט מודגשים רגישותו ורצונו הטוב כלפיה, והוא מתנהג כמעין שומר המגן עליה יותר מאשר שכיר חרב המבצע הוראות.

ברוקלין פרינס, ואלריה קוטו, קריסטופר ריוורה ב"פרויקט פלורידה" של שון בייקר. צילם מארק שמידט

מסעם של הארבעה מביא אותם לאותו מועדון חשפנות בו פגשה אנני את ואניה, ושם הם מוצאים אותו. הוא שיכור, וכך מובל לריקוד אישי בידי ה"אויבת" של אנני, שאינה מחמיצה את ההזדמנות להתנקם באנני ולנפץ את חלומה, ואולי אפילו לנסות להשיג את ואניה לעצמה. לאחר שוואניה נמצא, כל החמישה טסים ללאס וגאס, שם נערכו הנישואין ורק שם אפשר לבטלם, ופוגשים לראשונה את הוריו של ואניה. האֵם נחושה לבטל את הנישואין, כשבעיניה, הבעיה העיקרית היא עבודתה של אנני. משמע, לדעתה, אי-אפשר לדלג על מיקומך במידרג המעמדות ולזכות בחלום האמריקאי. ולמקרה שוואניה התבלבל, הגיעו הוריו בטיסה פרטית כדי להחזיר את הסדר הישן על כנו. אם חלקו הראשון של הסרט הקביל אותו לנרטיב של "אשה יפה", בו הגבר העשיר מאמץ את הזונה לחיקו והופך אותה לאשת המעמד העליון, חלקו השני מנפץ את החלום. כאשר ואניה מבין שעליו לבחור בין ה"אהבה" וחיי הנישואים עם אנני לבין חיי העושר והמותרות הנוחים בחיק הוריו, הוא בוחר באפשרות השנייה. לאחר שהם נוחתים חזרה בניו יורק מסיע איגור את אנני לבנק, ונותן לה את סכום הפיצויים שהובטח לה. השניים חוזרים לדירתו של איגור, ונפתחים זה לזו בעקבות המסע שעשו יחד. אנני מוצאת את עצמה במקום שבו התחילה, ולמעשה, במעמדו של איגור. שניהם, החיים בשולי החברה, עושים הכל כדי להתקרב אל המעמד הגבוה, ומוכנים למכור את עצמם, אך לבסוף, אחרי שנוצלו בידי בעלי הכסף והכוח, הם נשארים באותו מקום. הם מוצאים את אהבתם רק כאשר הם מוותרים על הצורך לנסות לטפס גבוה יותר בסולם המעמדות.

בכך מעביר "אנורה" את המסר שמבטאים גם סרטיו האחרים של בייקר, בהם מוצאים עצמם גיבוריו במקומם-שלהם, יחד עם חבריהם לאותו מקום. ב"טייק אאוט", כשמינג נשדד בסוף הסרט, דווקא הטבח איתו הסתכסך חש לעזרתו ונותן לו את הכסף שהוא חייב. ב"הנסיך של ברודוויי" מחרימה המשטרה את תכולת חנות הזיופים, אך לאקי מוצא נחמה והשלמה יחד עם בנו. סופו של "סטארלט" מגלה כי רגשותיה של סיידי התבססו על כך שבתה, שהייתה בת גילה של ג'יין, נפטרה בצעירותה. "טנג'רין" מציג חברוּת בין טרנסג'נדריות שנותרה ללא פגע. "פרויקט פלורידה" מסתיים כשמוני רצה עם חברתה לעולם הפנטזיה של דיסנילנד. ב"טיל אדום" מגיע מייקי כשהוא חסר-כל, ובבושת פנים, אל היחידה שעוד מאמינה שיש לו ערך כלשהו, הנערה שהוא רצה לנצל למטרותיו.

גם ב"אנורה" שורה אותה רוח, והסצינה האחרונה בסרט מחזקת זאת. איגור עוצר ליד ביתה של אנני, אך היא נשארת במקומה ואינה יוצאת מהמכונית. המתח המיני שנבנה לאורך הסרט מתפרץ, והשניים מתחילים להתעלס. אבל גם כאן חותר בייקר תחת סיום שמח של קומדיה רומנטית: אנני עוצרת באמצע ומתחילה להכות באיגור, פורקת את כל התסכול והאיבה שנבנו בה במהלך הסרט. איגור תופס בידיה, כמו שהחזיק אותה בחוזקה במפגש הראשון שלהם כשניסתה לברוח ממנו, ומקרב אותה אליו. בחיבוק המאולץ הזה מסתיים הסרט, בלי שאנו יודעים מה, אם בכלל, יהיה המשך הקשר בין השניים, האם אנני תחזור לעבוד כחשפנית, האם איגור ימשיך לעבוד עם טורוס. עם זכייתו בפרס הגדול ביותר בקולנוע האמנותי, יהיה מעניין לראות כיצד יקבלו את בייקר בארצות הברית. בינתיים, והדבר כבר מובן למי שנכחו בפסטיבל קאן השנה, "אנורה" הוא ייחודי ובעל סגולות קולנועיות ברורות, סרט שלבטח ייחשב לאחד הסרטים הטובים בעשור הנוכחי, שזכה בצדק בפרס "דקל הזהב".