קאן 24 – זה מה יש

אחרי 77 שנים, כל מה שקאן יכול לקוות ולאחל לעצמו זה שהמהדורה החדשה לא תיפול מן המהדורות הקודמות. או, אם לדייק, שלא תיפול יותר מדי, כי אין שתי מהדורות זהות, ובסופו של דבר הפסטיבל אינו עושה את הסרטים אלא רק מציג את מה שֶיֵש. וכאשר מה שיש אינו מספיק, מנסים לכפר על החסר בדקורציה מכל הסוגים - יותר מסגרות, יותר סרטים, יותר מסיבות בחוף, העיקר שהאורחים השונים לא יבחינו יותר מדי שלא השׂביעו את רעבונם.

הסטטיסטיקות, עד כמה שאפשר לסמוך עליהן, מלמדות שהשנה עלו מספר המעוניינים בפסטיבל ומספר הסרטים, וגם מחיריהם של כל המצרכים בשוק, מעגבניות עד סרטים. אם להתמקד בכמה מן התופעות שאיפיינו את הפסטיבל הזה, צריך להתחיל הפעם, אולי, בפוליטיקה, בעיקר משום שאחרי הצלילים הצורמים שבקעו מפסטיבל ברלין, הפעם נעשה מאמץ עליון להשאיר את הכותרות הפוליטיות ברקע, ולהתייחס בעיקר לקולנוע, אם כי כיום, במאה ה-21, נראה שזו שאיפה כמעט בלתי-אפשרית. הקולות הזועמים נשמעו ברקע עוד לפני שהפסטיבל התחיל. מצד אחד, איגודי העובדים המועסקים בעבודה הזמנית של הפסטיבלים, והכוונה אינה למארגנים ולראשי הפירמידה האחרים, אלא לסדרנים, למאבטחים, לטכנאים ולפקידים השונים, הודיעו שבכוונתם לקיים, במהלך הפסטיבל, פעולות מחאה עקב שכרם המביש, ולהציג את דרישותיהם לגבי העתיד. מצד שני, ארגוני הנשים הכינו בקפידה רשימה של עברייני מין, במילים אחרות, גברים שהירשו לעצמם להטריד נשים רק משום שמתוקף תפקידם יכלו להשפיע על העסקתן בתעשיית הקולנוע. השמועה אמרה, שברשימה הזאת יש לא פחות מתריסר סרטי תחרות שהעבריינים היו שותפים להם, ומן הראוי היה שכל סרט כזה יסולק מן האירוע החגיגי. מצד שלישי, כך נלחש, הארגונים הפלסטיניים לא יחמיצו הזדמנות תקשורתית כמו פסטיבל קאן כדי להסב את תשומת הלב הציבורית לטענותיהם.

הפוסטר של פסטיבל קאן 2024

בסך הכל, צריך לומר, הפסטיבל ניצל מן הסכנה. העובדים עשו את מלאכתם נאמנה ולא הייתה שום סיבה נראית לעין להתקומם נגדם, פרט לכמה תקריות טיפשיות שבהן גברות שביקשו להיכנס להצגות גאלה, הדורשות לבוש נוצץ בהתאם לנסיבות, כשהן נועלות נעליים בעלי עקבים נמוכים מדי, אוימו שאם לא יתקנו את דרכיהן, לא יתאפשר להן לשוב על חטא שכזה. ארגוני הנשים כנראה באו על סיפוקם כאשר סרט של אחת המנהיגות הצרפתיות שלהם, ג'ודית גודרש, הנושא את השם "גם אני" (שאינו אלא תרגום של Me Too), הוצג בשילוב עם אחת הבכורות הראשונות שעלו בפסטיבל. מלבד זאת, מספר הנשים בצוות השופטים השׂביע רצון, מספר הזוכות בדקלים למיניהם היה גם הוא מתקבל על הדעת (והרי האחד הוא פועל יוצא של השני), ואשר למזרח התיכון, הופעתה של ניצולת מסיבת נובה בשמלה צהובה על השטיח האדום לפני הצגת הגירסה האחרונה בינתיים לעלילות מאקס הזועם (בשם "פוריוזה"), עברה בעידון יחסי, גם אם בסוף הסרט סוּפר שהתוכן שלו הזכיר לה קצת יותר מדי את מה שחוותה ב-7 באוקטובר. קייט בלאנשט עמדה על דרישתה להצהיר באיזה צד היא תומכת, ועלתה במדרגות המפורסמות בשמלה שצבעיה זהים לצבעי דגל פלסטין. מהפכות זה לא עשה, אבל האירוע צוין בין רבים אחרים. שתי שופטות, אחת לפרס הסרטים הקצרים (הבלגית לובנה אזאבל) והשנייה בצוות השיפוט הראשי (הבמאית הלבנונית נדין לאבאקי), יצאו בקריאה להפסקת הלחימה בעזה, אבל שתיהן ציינו באותה מידה את החשיבות של השבת כל החטופים הביתה. ועוד זוכה אחת, המאית ההודית פאיאל קאפדיה, רק הביעה את הסולידריות שלה עם עובדי הפסטיבלים שלא שבתו הפעם.

אבל נראה שנושא אחד שבו הפסטיבל לא חשש להתחייב הוא מצב המשטר באיראן. מוחמד ראסולוף, שנידון שם לשמונה שנות מאסר בגלל סרטיו שהרגיזו את האייתולות, הצליח להתחמק משם ערב כניסתו לכלא, והלך, ברגל, כך אומרים, שלושה שבועות עד שהגיע למערב כמה ימים לפני פתיחת פסטיבל קאן, קצת אחרי שנודע שסרטו האחרון, שעשוי להרגיז את האייתולות עוד יותר, יוצג שם במסגרת רשמית. ראסולוף, שמועמד כעת לקבל אזרחות גרמנית שתחסוך ממנו את הצורך לשוב לאיראן, הגיע יחד עם שלוש השחקניות הראשיות שלו, עלה על שטיח האדום כשהוא מחזיק בידו, לראווה, תמונות של חברים אחרים שנותרו בכלא האיראני, והשתמש בכל הזדמנות כדי להזכיר למערב שהוא אינו יכול לשתוק נוכח מה שמתרחש בטהרן ובסביבותיה. קצת מטריד לחשוב על אלה שנותרו באיראן ולא הגיעו לפסטיבל, ועל מה שעלול לקרות להם כשהם בידי המשמרות המהפכניים, אבל על כך לא דוּבר הרבה.

"ציפור" - של אנדריאה ארנולד

נושא אחר שחשיבותו הולכת ומתעצמת כבר כמה שנים טובות, עד כדי כך שיש אומרים כי היא עולה על זו של הפסטיבל עצמו, הוא שוק הסרטים. שם קונים ומוכרים את הסרטים כמו סחורה עוברת לסוחר, לא לפי איכות ולא בהתאם לשיקולים פוליטיים, אלא בעיקר על-פי הסיכויים שהם יכניסו כסף. הקונים השנה, לפחות אלה שהעזו להצהיר על הסכומים שהם הוציאו, היו חברות ה"סטרימינג", בראשן כמובן נטפליקס ואמזון, אבל לא רק הן. מוזר לציין, שלאורך כל הפסטיבל לא היה סרט אחד שהצליח להלהיב את הקליינטים עד כדי פתיחה במאבק על רכישה. הכל התנהל בצורה מסודרת מאוד וכמעט רגועה, כך לפחות נראה היה למי שלא היה מעורב ישירות בסחר-מכר. עם זאת, ראוי לציין שבין אלה שנמנעו בעבר הקרוב מכניסה לעסקאות ראוותניות, אפשר היה להבחין הפעם בנוכחות אסיאתית גדולה מן הרגיל, לא רק בשוק, אלא גם ברחוב.

השאלה עד כמה חשוב הפסטיבל לעיר קאן, שהיא והאיזור שבו היא שוכנת בצרפת תורמים חלק נכבד מן התקציב הנדרש לאירוע, היא כנראה מיותרת. בשנה שעברה, כשנרשמה ירידה במספר המבקרים, היו כאלה שהחלו לפקפק ביעילות ההשקעה; השנה זה לא קרה. פסטיבל קאן התחדש, עד כדי כך שמבקרים ותיקים התקשו למצוא את הפינות החביבות עליהם, בין אם מדובר בחנויות, במסעדות, בבתי מלון או בסתם בתי קפה. המחירים המריאו באורח משמעותי, כל מי שמבקש לצאת לפסטיבל הזה, בתנאים של 2024, מוטב שיקדיש לפחות משכורת שלמה לתענוג הזה, כאשר התמורה רחוקה לא פעם מלהשביע רצון. ובהזדמנות זו, מן הראוי להזכיר שלהבדיל ממדינות קטנות וחשובות פחות, לישראל היו בקאן שני ביתנים שהציגו את מרכולתם, ואף לא סרט אחד שנמצא ראוי להשתתף באחת המסגרות הרבות שם. למה לבזבז כל כך הרבה כסף דווקא עכשיו, זו עוד אחת מהשאלות, אולי הפחות חשובות, שצריך לשאול במצב הקשה שבו נמצאת מדינת ישראל. והכוכבים, בלעדיהם אי-אפשר, כאלה שמשתתפים בסרטים, כאלה שהם חברים של משתתפים בסרטים, וכאלה שהם מספיק נוצצים כדי לבוא בזכות עצמם. אז כדי לסבר את האוזן, אפשר היה לפגוש בקאן את סלינה גומז, אדם דרייבר, אמה סטון, קווין קוסטנר, דמי מור, ריצ'רד גיר, שלישיית השחקניות האיראניות מ"זרע עץ התאנה הקדוש" של ראסולוף, ולידן גם את גולשיפטה פאראהאני, שאמנם אינה מופיעה בסרט, אבל היא תמיד קישוט נחמד לקולנוע האיראני הגולה. וכמובן, עוד כוכבים צרפתיים רבים שההמונים אשר צבאו את פתח ארמון הפסטיבלים מכירים היטב, ביניהם גם עמנואל ביאר, שהייתה פעם אחת השחקניות היפות ביותר שהיו לקולנוע הזה, עד שהחליטה לסרס את המראה שלה בניתוחים פלסטיים למיניהם. אותה קשה היה להכיר.

ועכשיו, בכל זאת, צריך לדבר על הסרטים. אלה שהוצגו במסגרת התחרות הרשמית תפסו כרגיל את מירב תשומת הלב. זהו חלון הראווה של הפסטיבל, ולא משנה כמה מסגרות יוסיפו שם, אולי כדי להפחית את הלחץ של התעשייה על המארגנים, ואולי כדי להבטיח ששום סרט ראוי לא ייוותר לפסטיבלים המתחרים, מה שנכנס לתחרות זה כנראה מה שמנהלי הפסטיבל חשבו שהוא השמנת של השנה. נכון, זו הייתה שנה קשה במיוחד, הן בשל התנאים הכלכליים במדינות מערביות רבות, הן בשל השביתה הארוכה מאוד של עובדי הקולנוע בארצות הברית ובמדינות רבות שביקשו להפגין הזדהות עם חבריהם מעבר לאוקיינוס, והן בשל הפוליטיקה שהמשיכה לסבך את התנאים שבהם מפיקים סרטים. כל זה נכון, אבל בכל זאת, אם צריך להגדיר את פסטיבל קאן לפי מה שהיה בו השנה, קשה להתפעל מן התוצאות.

אולי המדד היותר מהימן שאפשר להיעזר בו כדי לדעת מה הייתה הרמה הכללית של הסרטים הוא משאל המבקרים שעורך כתב העת המקצועי הבריטי SCREEN. הוא פונה לעשרה מבקרים, כל אחד מפינה שונה של העולם, רובם מבקרים מובילים בתחום זה ובמדינה שלהם, ומבקש לדרג את הסרטים המוצגים בציונים שבין 4 לסרט הטוב ביותר, לבין X, לסרט שרצוי להתרחק ממנו. מובן מאליו שלכל אחד מן המבקרים יש טעם אישי משלו והעדפות אישיות שהם גם תולדה של המוצא והחינוך שלהם. כך למשל, מבקר "לוס אנג'לס טיימס", עיתון שהוא כמעט הפרסום הרשמי של עיר הסרטים באמריקה, מאחר שהוא ממוצא סיני, יבין סרטים שבאים מאותו אזור בעולם שממנו הגיעו גם הוריו לארצות הברית ויזדהה איתם יותר, ומבקר ממוצא צרפתי יתייחס בצורה שונה לסרטים שעשו במולדתו, בין אם זה לטובת הסרט או לרעתו. אבל הממוצע הכללי של הציונים שמעניקים המבקרים משקף פחות או יותר את הטעם הכללי של הביקורת העולמית, שבסופו של דבר נותן מושג, אולי לא מדויק אבל לפחות אינדיקציה, לגבי איכות המוצר.

"אנורה" - של שון בייקר

אז הנה כמה דברים שאפשר ללמוד מן המשאל הזה. הסרטים שנחשבו ל"כרטיסים החמים" של הפסטיבל חטפו סטירות לחי מביכות. "מגאלופוליס" של קופולה, "סוג של חסד" של לנתימוס, "פרתנופה" של סורנטינו, ו"התכריכים" של דייוויד קרוננברג, התקבלו כולם בקיתון בצוננים, שלא לדבר על אלה שזעמו על האכזבה הלא-צפויה. דבר דומה אפשר לומר גם על סרטו של פול שרדר, "הו קנדה", עם ריצ'רד גיר, ואפילו על "אמיליה פרז" של ז'אק אודיאר, למרות שני הפרסים שבהם זכה והסיכויים המסחריים שרבים מנבאים לו.

לממוצע הציונים הגבוה ביותר הגיע "זרע עץ התאנה הקדוש" של מוחמד ראסולוף האיראני, שכל ההכנות לקראתו אכן התאימו לקבלת פנים שכזאת. ראסולוף צילם את הסרט באיראן, מן הסתם ללא אישור המשטר, הוא נידון שם לשמונה שנות מאסר על סרט קודם שכבר הספיק לעצבן את האייתולות, נמלט למערב בדיוק כשעמד להיכנס לכלא, הלך שלושה שבועות ברגל, כך סיפרה בהרחבה התקשורת, הגיע לקאן בדיוק בזמן הנכון, כשבוע לפני פתיחת הפסטיבל, ועלה על השטיח האדום עם תמונות של יוצרים אחרים אשר יושבים בכלא האיראני, ועם נאומים חוצבי להבות שביקשו את עזרת המערב בסילוק משמרות המהפכה מן השלטון בטהרן. שני הסרטים הנוספים שהתקבלו בסבר פנים יפות (צריך אולי לציין שההתלהבות הייתה די מאופקת) הם "אנורה" של שון בייקר ו"מה שנראה כמו אור" של הבמאית ההודית פאיאל קאפדיה.

ואם תרצו לדעת מה הממוצע הכללי של הציונים שחולקו לאורחים הנכבדים - מתוך מקסימום של 88 נקודות שיכלו לצבור כולם יחד הם הסתפקו ב-49.5 נקודות, כלומר ממוצע של 2.25 לסרט. אילו היו תלמידים בבית ספר, הציון של סרטי קאן השנה היה 56. לא בדיוק ציון מצטיין. עורכי המשאל טוענים שהיו בעבר ממוצעים נמוכים יותר. גם זאת נחמה.

______________________________________________________________

 

קאן 2024 – פרסים

דקל הזהב – "אנורה" - במאי: שון בייקר

פרס מיוחד של צוות השופטים – "זרע עץ התאנה הקדוש" – במאי: מוחמד ראסולוף

פרס צוות השופטים – "אמיליה פרז" – במאי: ז'אק אודיאר

פרס הבמאי – מיגואל גומש – הסרט: "גראנד טור"

פרס השחקן הטוב ביותר – ג'סי פלמונס – הסרט: "סוג של חסד"

פרס השחקנית הטובה ביותר – קרלה סופיה גומז, זואי סלדניה, סלינה גומז – הסרט: "אמיליה פרז"

פרס התסריט – "החומר" (The Substance) – במאית: קוראלי פארג'א (Coralie Fargeat)

פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים – "ארמן" – במאי: הלפמן אולמן טנדל

פרס מצלמת הזהב, ציון לשבח – "מונגרל" – במאים: Wei Liang Chiang, You Qiao Yin