חברות לנצח

"לציפור קן, לעכביש רשת קורים, לאדם חברוּת" – ציטוט זה מתוך "נישואי העדן והשאול" של וויליאם בלייק משמש כמוטו הפותח את סרטה של קלי רייכהארדט, "פרה ראשונה" (First Cow), אחד סרטים שזכו להערכת הביקורת הרַבָּה ביותר בשנת 2020 (הסרט הוקרן בפסטיבלי קולנוע ספורים כבר בשנת 2019). משפט זה נראה פשוט, אולם רייכהארדט היא במאית אשר שייפה לאורך כל הקריירה שלה את היכולת להביע הרבה דברים באמצעות קולנוע מינימליסטי, הן בהיקף העלילה והן בהעברת הסיפור באמצעות מילים ספורות שאפשר לפרשָן ביותר מדרך אחת.

בסרט החדש היא פותחת עם הציטוט מבלייק. במרכזו, ההנחה שהחברוּת היא הבית שהאדם בונה לעצמו, מה שמגדיר את הסביבה בה הוא פועל. אך הציטוט הזה גם מציג את האדם כחלק מן הטבע, וגם יוצר קשר לתקופה הרומנטית באמנות ובתפיסת העולם, בעזרת דמותו של בלייק. הסרט למעשה מעמיד את האידיאלים הרומנטיים בעלילה, אשר מתרחשת לקראת שיא התקופה הרומנטית (שנות ה-20 של המאה ה-19), והסיפור שלה יכול להיקרא כניצחון של הקפיטליזם על החברוּת.

לכאורה, "פרה ראשונה" נמנה עם סוגת המערבון. בהכללה גסה, המערבון הקלאסי הוא לא רק זירת ההתרחשות במערב ארצות הברית, לרוב במאה ה-19, אלא גם עלילה אשר עוסקת בכיבוש איזור הספר בידי האדם המערבי והנחלת התרבות האירופאית באזורים הללו, כולל הפיכת השטח בסופו של דבר לחלק מארצות הברית. לכאורה, ערכי האדם הלבן שכובש את המערב כוללים גם את החברוּת. אולם בסופו של דבר, ובוודאי בשלב הנוכחי של הז'אנר, בו כמעט כל מערבון או אפילו מערבון רביזיוניסטי מציג את ניצחון האדם הלבן באופן ביקורתי, העלילה הקלאסית עוסקת פחות בקשר בין בני האדם, ויותר בבניית ציביליזציה תוך שינוי פני הסביבה באיזור החדש. לעומת כל אלה, "פרה ראשונה" מעמת לאורך כל אורכו את הרעיון המובע בציטוט – שהחברוּת עצמה היא המהות של החברה האנושית – עם הקפיטליזם והדארוויניזם החברתי, בו החזק שורד על חשבון החלש. הסרט אמנם מהלל את החברוּת, אולם גם עוסק בפיתויים אשר גורמים לאדם להעדיף הבטחה לאושר גדול יותר על פני חברוּת או הנאות אחרות בחיים.

מבין שבעת הסרטים הארוכים שביימה רייכהארדט, חמישה היו שיתופי פעולה עם ג'ון ריימונד, סופר ותסריטאי אשר כותב תמיד על מדינת אורגון בה הוא חי. מבֵּין ארבעת שיתופי הפעולה הקודמים ביניהם, נדמה כי המקבילה הטבעית לסרט החדש הוא הסרט "המסע של מיק" (Meek's Cutoff), היחיד מבין הסרטים הקודמים שגם הוא סרט היסטורי, ובגלל מיקומה של אורגון יכול גם הוא להיחשב למערבון. למעשה, "המסע של מיק" הוא מערבון רביזיוניסטי בצורה ישירה יותר, מפני שהוא מציג אירוע היסטורי דרך נקודת המבט של מי שנמחקו מן ההיסטוריה הרשמית, בעודו מספר על אשה שמפתחת סימפטיה כלפי אינדיאני ומגינה עליו.

אולם, הציטוט הפותח את הסרט החדש, ומאוחר יותר מוביל את הסרט כולו, מלמד כי ההשוואה הקרובה והמעניינת יותר היא דווקא לסרט מוקדם יותר, "אושר ישן" (Old Joy), סרטה הארוך השני של רייכהארדט והסרט הראשון שהוא עיבוד לסיפור של ריימונד. "אושר ישן" הוא למעשה סיפור של ניסיון לבנות מחדש חברוּת שנשחקה ונותקה לאורך השנים. שני הסרטים יכולים להיקרא כתמונת מראָה על חברות גברית מוחמצת: "אושר ישן" עוסק בחברוּת שהפכה ברוּבָּה לזיכרון רחוק מן העבר עקב נסיבות חיים ופגעי הזמן, ואילו "פרה ראשונה" עוסק בחברוּת אשר נקטעת באופן אלים, במוות שהצופים לומדים עליו עוד בטרם נפרסת העלילה. בנוסף, "אושר ישן" עוסק בניסיון לחזור אל הקשר לטבע מתוך העולם המודרני, בעוד "פרה ראשונה" למעשה לוכד את תחילת התהליך בו האדם האירופאי משנה לנצח את אופיו של הטבע באורגון.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

"אושר ישן" עוסק בטיול של שני חברים ותיקים לאורך סוף שבוע. את הטיול יוזם קורט, גבר שדומה כי חייו לא הלכו בנתיב שלו ציפה, והוא חי כהיפי מנותק מן העולם של המאה ה-21, כשהוא דוגל באורח חיים שהוא לא ממש מסוגל ליישם. קורט מחדש את הקשר עם מארק, חבר ותיק שנראה כהיפוכו המוחלט, ויוצא עימו לטיול. מארק מנהל חיי משפחה בבית טיפוסי בפרבר, כולל כלבה שמצטרפת לטיול, ואשה בהריון מתקדם אשר נותרת בבית. המטרה המוצהרת של הטיול היא ביקור במעיינות חמים שאפשר למצוא בעזרת חיצים חמקמקים בתוך יער. שני הגברים מחמיצים כמה פעמים את השביל המוביל למעיינות, אולם לבסוף מוצאים אותם. רגע הרחצה בהם, המגיע לקראת סוף הסרט ואחרי דיאלוגים רבים בהם מתברר כי שניהם מגיעים מעולמות שונים, יוצר ביניהם קירבה מחודשת ואף רגע של אינטימיות נדירה ושמחה. אולם דומה כי שניהם, ובעיקר קורט, מבינים כי הרגע הזה לא יתפתח לחידוש מלא של החברוּת, או אפילו יקל על הצער הטבעי של החיים. כמו שאומר המשפט ממנו לקוחה כותרת הסרט, "צער הוא רק אושר ישן שנשחק", ורגע קטן שבו נוצר קשר ואושר, סופו להפוך בסופו של דבר למקור לצער.

במהלך רוב הסרט מנסה קורט לשכנע את מארק כי למסע יש תכלית, וכי הביקור במעיינות יועיל לשניהם. אולם הציטוט שבכותרת והדרך שבה הוא מתנהג לאורך כל הסרט מצביעים על כך, שהוא נוכח עד כמה למסע אין קשר לחברוּת שהתרופפה. היא נשחקה לא בשל ריבים או שנאה, אלא עקב בחירה בסיסית אחרת. קורט מנסה להעמיק את הקשר שלו לחיים הקשורים יותר לטבע או לרוחניות, ובסופו של דבר הוא נכשל בניסיון לחבר בין שאיפה זו לבין החיים בפועל, בעוד מארק מעריך רוחניות, אך חי חיים מעשיים יותר, בהם המימד הרומנטי גלוי פחות. עם זאת, ייתכן שבאמצעות טיפולו בכלב המתלווה אליהם ובילד שעומד להיוולד הוא ימצא את דרכו לטבע.

לעומת הסרט הזה, בו העיר שכחה לכאורה את הקשר לטבע או איבדה את הכיוון למציאת האוצרות שבו, נאמר על הטריטוריה בה מתרחשת עלילת "פרה ראשונה", שמדובר בזמן ובמקום שבו "ההיסטוריה עדיין לא כאן, היא בדרך". ואכן, הסרט מתרחש כמה עשורים מוקדם יותר מרוב המערבונים, בתקופה שאורגון טרם הצטרפה לארצות הברית. באותם ימים שלטו חברות בריטיות בטריטוריה זו בצורה חצי-רשמית, וקבוצות ציידים בריטיות או רוסיות נעו בה, ללא רצון להתיישב שם, לצד אינדיאנים שחיו בנפרד מהם. רייכהארדט מראה בסרטה כי המארג האנושי של החברה בטריטוריה זו, שהאדם המערבי רק החל ליישב, היה מורכב יותר ממה שההיסטוריה זוכרת, או ממה שהתרבות הפופולרית מתארת. אם ב"מסע של מיק" היא הדגישה את החוויה הנשית, בסרט זה נשים נותרות בשולי הפריים, ואין להן תפקיד מהותי בעלילה המרכזית של הסרט.

"פרה ראשונה" נפתח כאשר אשה מטיילת בטבע עם כלבה ומגלה שני שלדים צמודים זה לזה, וכל הסרט הוא למעשה סיפורם של אותם שלדים, שתי דמויות משולי החברה וההיסטוריה. הראשון הוא קוקי, טבח שנולד במזרח ארצות הברית ונלווה לקבוצת ציידי פרוות. השני הוא קינג לו, גבר סיני שבמהלך חייו נדד ברחבי העולם, והיה זר בכל מקום. בתחילת הסרט, קינג לו נמלט מקבוצת ציידים רוסיים, שאת אחד מחבריה הוא הרג כהגנה עצמית (לדבריו), וכעת הוא מסתתר בעובי היער וזקוק לעזרה. קוקי עוזר לו ומסתיר אותו מפני קבוצת הציידים, שמעסיקה אותו עד תום המסע שלהם. שני הגיבורים נפגשים שוב כעבור פרק זמן לא ידוע באיזור התיישבות קטן. מנהל החברה המעסיקה את רוב תושבי המקום הוא בריטי מן המעמד הגבוה, אשר מביא לאיזור הספר את הפרה הראשונה והיחידה בטריטוריה, שכן הוא מתקשה לוותר על תה עם חלב.

אחרי שהמפגש בין שני גיבורי הסרט מתחיל להתפתח לחברוּת, קוקי מספר לקינג לו כי היה שמח להיעזר בחלב של אותה פרה לאפייה, וקינג לו מציע לו לחלוב את הפרה בסתר. שני הגיבורים חולבים בלילה את הפרה, ובעזרת החלב אופים עוגיות. אלה זוכות להצלחה עצומה, וגם המנהל הבריטי, בעל הפרה, הופך למעריץ נלהב שלהן. לכן הוא מזמין מהשניים עבודת אפייה פרטית. קוקי וקינג לו מתלבטים, מפני שבמקור הם תיכננו להרוויח סכום כסף מספיק על מנת שיוכלו לפתוח מלון בדרום, אך אם יעשו מה שביקש הבריטי, הם עלולים להיחשף. בסופו של דבר הם מחליטים להישאר, ולא ברור עד הסוף אם כדי לשמר את חברותם או כדי לזכות בעוד ממון. כך או אחרת, כאשר דבר הגניבה מתגלה, הם בורחים בנפרד, אך בשלב מסוים מצליחים למצוא זה את זה, רגע שהם חווים כאיחוד מרגש, אך תמונת הפתיחה מלמדת כי הוא לא יארך זמן רב. בסיום הסרט, רגע הירי בשניים אינו מוצג, והם נראים כשהם נרדמים בעוד אדם אחר אורב להם.

מראשית הסרט הם מתוארים כאנשים שונים אך משלימים זה את זה. קינג לו הוא עבריין נמלט, בעל כישרון ללמוד שפות שונות ולהישרד בטבע. לעומתו, קוקי הוא סוג של אמן עדין בסביבה לא עדינה בה הוא לא לחלוטין התאקלם. שניהם מגיעים לשוליים מסיבות שונות, אבל נעזרים זה בזה כדי להגיע להבנה, הן של הזרוּת שלהם והן של השאיפות להקמת מלון, שישמש תחנת מעבר באיזור אחר, שאליו כבר הגיעו הלבנים. הם לא יכולים להצליח בנפרד: קוקי לא היה מעז לחלוב בסתר בלי ההצעה והתמיכה של קינג לו, ולקינג לו אין יכולת להציע לקהל מוצר ייחודי כמו זה של קוקי.

למעשה, קינג לו אפילו מחוספס מכדי לחלוב את הפרה בעצמו, ומעֵבֶר לרעיון לחלוב, תרומתו העיקרית לעסק מכירת העוגיות היא חזותו האסייתית. כך לומדים השניים כי הסיבה לטעם המיוחד בעיני הלקוחות שלהם היא סוד מן המזרח הרחוק, ולא הגישה לחומר גלם שהוא בסיסי בחלקים רבים של העולם, גם אם עדיין נדיר בטריטוריה בה מתרחש הסרט. אולם, החלב אינו הסוד היחיד של המוצר שלהם: קוקי הוא טבח ואופה מוכשר, וסביר להניח שגם אילו ניתנו אותם מצרכים בידי אחרים, אף אדם אחר באיזור לא היה מייצר מוצר ברמה גבוהה כזו.

אף כי החברוּת היא נושא מרכזי בסרט, ולכאורה מידה טובה שהסרט מעלה על נס, הסרט אינו מציג אותה ואת שני הגיבורים הראשיים באור חיובי בלבד. המיזם העסקי שלהם מבוסס על גניבה, והופך אותם, גם אם לזמן קצר, לסוג חדש של שליטים או בני מעמד מיוחס בטריטוריה. המעמד, המשני לכאורה, בו הם מסיימים למכור את הסחורה לפני שאחד הלקוחות הספיק לקנות, נובע אולי מן הנסיבות ואולי מחוסר תשומת לב לחוסר סדר בתור, אך הוא מהווה בסרט רגע קטן בו פעולה בה הם מעורבים יוצרת תסכול אצל דמות-משנה, שבחלק האחרון של הסרט תהיה מעורבת בלכידת השניים. אם כן, האמפטיה שלהם זה כלפי זה אינה מיתרגמת לאמפטיה כללית כלפי כלל החברה או כלל המקופחים. השותפות שהם יוצרים מבוססת על חברוּת שהיא גדולה מן הצורך העסקי הרציונלי, ואנשים אחרים עומדים בניגוד לקשר זה.

רובד זה בדיון של רייכהארדט בטבען של החברוּת והקירבה מובע בצורה מובהקת יותר ב"אושר ישן", שם היציאה לטיול עם קורט מרחיקה את מארק מבת זוגו, גם אם הטיול הוא לימים ספורים. יש רמז לכך שהזוגיות ניזוקה עקב ההחלטה לצאת לטיול בשעה שהאשה בהריון מתקדם. גם התקוות שקורט תולה בטיול כנקודת שינוי עבור שני הגברים, ולא רק כמסע שייצור זיכרון חיובי נוסף, מסמנת את חוסר יכולתו למצוא חברים חדשים או להסתגל לחיים המעשיים כאדם בוגר. קורט מנסה, באמצעות הטיול, לשלב שתי חוויות שגרמו לו אושר בעבר – החברוּת והרחצה במעיינות. הוא מצליח בסופו של דבר ליצור רגע של מגע נפשי וגם גופני (אך לא בהכרח מיני) עם מארק, ובכך מממש את מטרת המסע, אך גם מצער את עצמו ומזיק לעצמו בטווח הארוך.

ההרגשה הנוצרת כאשר השניים מגיעים למעיינות דומה לרגעי האחווה בין קינג לו לקוקי לכל אורך "פרה ראשונה". במקרה של "אושר ישן" מדובר בקשר חזק של השניים למעיינות ואחד לשני, וזה נמשך דקות ספורות, אולם ייתכן שהוא מצדיק לא רק את המתואר בסרט, אלא גם את הימים הארוכים לפני ואחרי המתואר בו. לעומת זאת, ב"פרה ראשונה" המוות מגיע אחרי סוף שיתוף הפעולה העסקי, אך לפני שהזמן הספיק לפורר את החברוּת. שני הגיבורים לא רק מתים, אלא מתים ביחד. זאת, בעוד ב"אושר ישן" דווקא המשך החיים מחוץ למסגרת של טיול בסוף שבוע הוא הטרגדיה של קורט. אולם בשני הסרטים התחושה שרייכארדט יוצרת היא דואלית: הטיול ב"אושר ישן" יוצר גם אושר עדכני ולמידה על העולם, בעוד התבוסה ב"פרה ראשונה" היא מוחלטת, בעטיו של המוות, אך בכל זאת הולידה בדרך דברים גדולים שלא כולם מוצגים במפורש: חברוּת עד המוות, ויצירת מאכל שהגיע לדרגה של מעשה אמנות של ממש.

הסגנון של רייכהארדט וריימונד מתבסס על צמצום בעלילה כולה וגם בחלקי העלילה אשר נראים על המסך, אולם צמצום זה מאפשר לפתח קשת גדולה של רגשות מצד הצופה כלפי כל תמונה ודימוי, ולהעביר מסר שאינו חד-משמעי. שני הסרטים אינם מהללים ללא הרף את החיבור לטבע ולפשטות, ואינם תוקפים את האדם המודרני או את האדם הכובש אשר מביא את ההיסטוריה שלו למקום בו היא לא הייתה קודם. יש בסרטים משיכה לעָבָר וליער, אך גם הכרה בהווה וברצון האנושי לנוחות ולסוג של קידמה. בשני הסרטים יש קטעים ארוכים של שיטוט ביער – ב"אושר ישן" בחיפוש אחר המעיינות, וב"פרה ראשונה" בניסיון הישרדות של קינג לו בפתיחה ובסיום. אך בשני המקרים, הקשר השלם לטבע ממומש באמצעות התערבותם של בני אדם בנוף – חיצים המובילים למעיינות, או שביל שנוצר לצורכי גישה נוחה; פרה אשר מובאת מאיזור גיאוגרפי אחר, ומאפשרת לקוקי גם להתחבר עמה וגם ליצור את האמנות שלו.

אף כי ב"פרה ראשונה" מוצגים בנימה ביקורתית ברורה הפערים החברתיים בתוך חברת המתיישבים החדשים, והשתלטות האדם האירופאי על שטח בו חיו בעבר ילידים אמריקאים, אינדיאנים, הסרט מציג יותר תמונה של זמן עבר מאשר מבטא מחאה פוליטית לגבי העבר או ההווה. העיסוק המורכב במימד הפוליטי נובע גם מן הציטוט המסביר כי "ההיסטוריה עדיין לא הגיעה לטריטוריה". מי שאומר זאת אינו אדם לבן, אלא קינג לו, נציג של גזע אחר שהוא במידה רבה מתבונן מן הצד בכיבוש ארץ לא שלו. קינג לו מקבל את התפיסה כי ביסוס החברה המערבית הוא ההיסטוריה, אבל הסרט לא בהכרח מסכים עם תפיסה זו.

בכל תקופה בה היא עוסקת, הסרטים של רייכהארדט מתמקדים בחוויה האנושית הרגשית מול החיים, גם ברגעי שיגרה וגם ברגעים חולפים בחיים, אשר מוצגים לעיתים כאירועים קטנים. מתוך החוויה האישית נובע גם היחס למסר הפוליטי הנמצא ברקע הסרטים שלה, והמסר הזה בהכרח נוכח בכולם, אלו המתרחשים בעבר ואלו המתרחשים בהווה של זמן הצילומים. ברוב סרטיה, כולל שני הסרטים בהם עסקתי כאן, רייכהארדט גם מכניסה מספר צילומים המתמקדים בדמויות המצויות מחוץ לנרטיב הראשי, סוג של ניצבים אשר הופכים לרגע לדימוי המרכזי, כרמז לכך שהמארג החברתי כולל עוד אינספור סיפורים בעלי חשיבות זהה לסיפור בו מתמקד הסרט.

האם התרבות ששרדה את הזמן והפכה את אורגון למדינה ולחלק מארצות הברית היא רק התרבות המערבית שכבשה את השטח ותיעדה את ההיסטוריה, או שמא מה ששורד ועובר בלי תיעוד מדור לדור וממשיך את הקיום האנושי הוא החיפוש אחר קשר חם וחברוּת? דומה כי התשובה של רייכהארדט היא גם וגם. הסרט גם מבקר את תאוות הבצע ואת הקיפוח שהם חלק מן הציביליזציה, אך גם מראה כי קשר קמאי רוחני בין האדם לסביבתו ולבני אדם אחרים הוא כוח חשוב ברוח האנושית, אפילו אם הוא שורד רק כשלד, או כצער המצביע על קיומו של אושר ישן.