הילד הרע

הקיץ הזה לוהט, לוהט מאוד. גם חובבי הקיץ המושבעים יודו שהפעם זה מוגזם. ואם להוסיף על כך את החדשות שממטירים עלינו מדי יום ביומו, אז להגזמה אין גבול, ורק לחובבי הספורט, בעיקר אלה שיש להם מיזוג אוויר ומכשיר טלוויזיה, הייתה מעט נחמה. כי זה היה הקיץ שבו אפשר היה להתבשׂם באירועי ספורט מפוארים בקני-מידה בינלאומיים. אפשר היה לשבת בפינה שקטה בסלון ולצפות באליפות אירופה בכדורגל, וזו הספיקה בקושי להסתיים כאשר החלו מישחקי הטניס בווימבלדון ואחריהם האולימפיאדה בפאריס. בקיצור, ספורט ברמה גבוהה, שאפשר לצפות בו בשלוות נפש יחסית, כי לא היו שם, לא הפועל, לא מכבי ולא בית"ר, לא צריך ללכת מכות בטריבונות, ואם הספרדים ניצחו את הצרפתים או היפנים את הסינים, זה לא נוגע לנו אישית. ואולי דווקא משום כך, שהרי לא בספורט ענייננו אלא בקולנוע, מן הראוי לציין כאן סרט שהחל את הופעותיו על הבמה הבינלאומית בפסטיבל קאן, אחר כך התקבל בחגיגה לאומית של ממש בפסטיבל טרנסילבניה שהתקיים שבעיר קלוז' ברומניה, לא חלפו שבועיים והוא כבר נחשף גם בפסטיבל קארלובי וארי שבצ'כיה, ובטרם זה הסתיים, כבר הופיע בחגיגיות בין הסרטים החדשים בנטפליקס, כדי שעולם ומלואו, ולא רק חובבי פסטיבלים, יזכו לראותו.

הכוונה היא לסרט בשם "נאסטי", הכינוי שניתן בזמנו לשחקן הטניס הרומני איליה נסטאסה, מי שהיה מכוכביו הגדולים של ספורט זה בשנות ה-70 של המאה שעברה (ב-1973 הוא דורג ראשון בדירוג של איגוד הטניס העולמי). "נאסטי" הוא אמנם קיצור שמו, אבל גם התייחסות משועשעת למי שנחשב לילד הרע של הספורט הלבן, עשור לפני שג'ון מקנרו הצליח לגזול את התואר – הוא התווכח עם השופטים ומשך במכנסיהם כשהחלטותיהם לא מצאו חן בעיניו, רב עם יריבים במגרש ומחוצה לו, ניצח כשלא היה לו סיכוי והפסיד כשאמור היה לנצח, תר את העולם לאורכו ולרוחבו, תמיד היה רצוי משום שלא רק הפגין מישחק טניס ברמה גבוהה, אלא גם בידר ללא הרף את הצופים שלא תמיד התמצאו ברזי הכללים שעל פיהם מתנהלים המישחקים, אבל תמיד היו מעודכנים בתעלולים, ברכילות, ובחייהם הפרטיים של המעורבים בענף ספורט זה.



נאסטסה משחק בגשם

כפי שאפשר להבין בנקל, איליה נסטאסה הוא גיבור לאומי ברומניה, אחד הספורטאים המהוללים ביותר שצמחו בה, והיו בה עוד כמה שאסור לזלזל בהם. אבל אף אחד לא יכול להתמודד עמו בכל האמור בסיפורים, באגדות, בתארים ובעונשים שצבר, ואיש מבין האגדות האחרות של רומניה אינו יכול לזקוף לזכותו כתיבת שלושה ספרים, ומועמדות לראשות העיר בוקרשט, שנכשלה אולי משום שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת שמלבד פרסום יש לו קשר רציני כלשהו לפוליטיקה (מאז התברר לכל שגם לפוליטיקאים המקצועיים אין קשר כזה). אף אחד מהם לא היו נשוי 5 פעמים לדוגמניות, לשחקניות ולסלבריטאיות שונות, שלא לדבר על הילדים שהביא לעולם ולאלה שאימץ, ולסיפורים שהוא בעצמו עזר להפיץ – למשל שהספיק להתעלס במהלך חייו (הוא נולד ב-1944) עם לא פחות מ-2,500 נשים. בהחלט חומר עסיסי לביוגרפיה קולנועית (את הספרותית הוא כתב בעצמו), כפי שאומר אחד מאלה החתומים על הסרט, טודור ג'ורג'יו, חומר מהסוג שאי-אפשר למצוא למשל אצל אלילה אחרת של הספורט הרומני, נדיה קומאנצ'י, שגדלה תחת הפיקוח החמור של שלטון צ'אושסקו אשר לא הירשה לילדות בגילה להשתולל מחוץ לאולם ההתעמלות.

ג'ורג'יו, אחד המפיקים המובילים ברומניה, שמשמש גם כתסריטאי וכבמאי בסרטים העלילתיים שהוא עושה, צירף אליו להרפתקאה של "נאסטי", או כפי שהסרט נקרא בשמו המלא, "נאסטי – יותר מסתם טניס", את התסריטאי והתחקירן קריסטיאן פאסקאריו, ואת העורך טודור פופסקו. זו הייתה הרפתקה במלוא מובן המלה. ברומניה עצמה היה קל יחסית למצוא את כל העדים, שרק שמחו לספר על האיש שבשיאו היה פופולרי יותר אפילו מן הספורט שבו עסק. שהרי גם אלה שלא ידעו מה זה טניס, שמעו על ההצגות שהוא עושה, על מעשי הקונדס שעולל, על ההתגרות ביריבים, ועל הקסם שכבש אותם למרות שיכול היה להוציא אותם מן הכלים, על ניבולי פה שהתחלפו בדברי מתיקוּת, על מי שנהגו לכנות "גבר בן שלושים עם מוח של ילד בן עשר".

אולם, כשיצאו לחפש עדויות מפי אלה שהכירו אותו או שיחקו נגדו, זה כבר היה עניין אחר. פעם, בימי הזוהר של נסטאסה, הייתה במרכזו של עולם הטניס חבורה קטנה יחסית של שחקנים שנפגשו לעיתים קרובות, כל פעם במקום אחר בעולם, וכאשר מצאת אחד מהם, מצאת גם את כל האחרים שרצית לפגוש, מפני שבדרך כלל כולם היו יחד, באותו אירוע. אך עוד במהלך הקריירה שלו החלו להתחולל שינויים בעולם הטניס, ועשרות אירועים מקבילים התקיימו בכל רחבי תבל. משעשוע פרטי של בני עשירים שבילו מדי פעם באחוזותיהם עם רקטה ביד הפך הטניס לענף ספורט תחרותי שעדיין מבקש לשמור על מוצאו האצילי; אלא שבתעשייה אין מקום לאצילות, והטניס הוא כיום מכונת כסף שהעיקר בה הוא כמה כרטיסים נמכרים, ולא מי הם אלה שמשלמים עבורם. בזאת נוכחו ג'ורג'יו ושותפיו, כאשר יצאו לחפש את העדים ברחבי העולם שהתנסו בפגישות מסוגים שונים, אבל בעיקר כאלה שהתרחשו על מגרש הטניס. בתוך האימפריה של איגוד הטניס העולמי צריך היה לעקוב אחרי מפות מדויקות של תנועת העדים שהכירו היטב את נסטאסה, ועל מנת לפגוש אותם צריך היה לעמוד תמיד במצב הכן, לטוס למפרץ הפרסי כשאחד המרואיינים הפוטנציאליים הופיע שם בטורניר, לקפוץ כעבור כמה ימים לארצות הברית כדי לתפוס עֵד אחר שבדיוק אחז שם במחבט, משם לאנגליה, למזרח הרחוק, והכל לאו דווקא לפי היגיון של חברת תעופה זו או אחרת, אלא כפי שהתמזל המזל באותו רגע. במסע זה הם פגשו שמות מהוללים שעיטרו פעם את צמרת הטניס העולמי ולא רק, כמו סטן סמית, ביורן בורג, בוריס בקר, רפאל נדאל, ג'ון מקנרו, ג'ימי קונורס, נדיה קומאנצ'י, גייאורגה האג' (מלך הכדורגל הרומני), יון ציריאק, בילי ג'יין קינג, ויאניק נואה.



נאסטסה משוחח עם השופט

"הכל השתנה מאז", מספרים בסרט נסטאסה ומי שהיה במשך שנים שותפו הצמוד על המגרשים, יון ציריאק. הם החלו את דרכם הבינלאומית כצמד שזכה בלא מעט תחרויות בכל רחבי העולם. "כשהתחילו להזמין אותנו להשתתף בטורנירים גדולים, היינו צריכים לשלם בעצמנו את הוצאות הנסיעה לשם וחזרה", מספר ציריאק. "ישנו לפעמים תחת כיפת השמיים, וכל הוצאות המחיה חלו עלינו". נסטאסה מרגיע את מי שעשוי לדאוג ומוסיף: "טוב, לא צריך להגזים, אולי לא תחת כיפת השמיים, אבל במלונות זולים מאוד". ועוד מספר ציריאק, שמצבם הכלכלי היה כה מזהיר, עד שבכל פעם שחזרו הביתה לרומניה של צ'אושסקו הם נהגו למכור את נעליהם לאספנים; מן התמורה הם התקיימו משך חודש שלם. כיום לא צריך לדאוג לאף אחד משני אלה. ציריאק הוא אחד האנשים העשירים ביותר ברומניה, בבעלותו בנקים, תעשיות, ואפילו שותפות בסרט הזה. נסטאסה אולי פחות הצליח ממנו במובן זה, והונו האישי מוערך ב-10 מיליון דולר. דרך אגב, נסטאסה הוא הספורטאי הראשון שחתם על חוזה חסות עם חברת "נייקי", ופתח את הדלת לכמה מן החוזים המשתלמים ביותר שעולם נעלי הספורט ידע מאז.

ציריאק, המבוגר ממנו בכמה שנים טובות, הוא שגילה את הפנומן, ונראה שהינדס את שנות הקריירה הראשונות של חניכו הצעיר. הוא ממשיך עד היום להתפעל מאותו כישרון טבעי שהיה תמיד לבחור, לא רק בטניס, אלא בכל מה שהיה קשור לפעילות גופנית. "חורף אחד יצאנו להרים והתחלתי ללמד אותו להשתמש במגלשיים. מהרגע הראשון הוא הרגיש עליהם כמו בבית, כאילו זה המקצוע שלו. הייתה רק בעיה אחת - הוא החליק במורד ההר ונתקל בגדר. מה לעשות, עוד לא הספקתי ללמד אותו איך עוצרים", מספר ציריאק.

אשר לסיפוריהם של שאר העדים, כל מי שעקב אי-פעם אחרי התנהגותו של הקונדס הזה עשוי להיות המום מן התגובות של אלה שלא תמיד שׂבעו נחת בחברתו. "כשהוא היה בסביבה, משהו לא צפוי חייב היה לקרות", הם אומרים. "איליה זה איליה, אין עוד אחד כמוהו ואף פעם לא משעמם בחברתו". אומר אחר. נסטאסה לא זכה מעולם בווימבלדון, אבל הגיע פעמיים לגמר שם, ובפעם הראשונה, כשהתמודד מול סטן סמית האמריקאי עצום-המידות, צעק והשתולל לכל אורך חמש המערכות שבמהלכן נאבק איתו, קרא לו בשמות גנאי, ולא חסך את נחת לשונו גם מן השופט שלא ידע איך להגיב. סמית זכה, אבל אחרי המישחק ניגש אליו נסטאסה, טפח על כתפו, והזמין אותו להצטרף אליו לארוחת הערב כי הוא כבר דאג להזמין שתי גברות צעירות לאירוע. "זה נסטאסה, איך אפשר היה לכעוס עליו", נזכר סמית בסרט.

מי שאולי אמורה הייתה להיות הרבה פחות סלחנית היא בילי ג'יין קינג, הטניסאית ששלטה בתקופה מקבילה בטניס הנשים. היא מיליטנטית פעילה מאוד בכל נושאי המיגדר וזכויות הנשים, בעיקר בתחומי הספורט. היא יודעת היטב שנסטאסה נהג לשאול טניסאיות כמו פאם שרייבר (קרובת משפחה של הנשיא קנדי), בכל פעם שפגש אותה, אם היא עדיין בתולה, עד שהיא דרשה ממנו בתוקף שיחדל (והוא אכן חדל), או ביקש מטניסאיות אחרות את מספר החדר שלהן במלון שבו התאכסנו בטורנירים שגם הוא השתתף בהם. אלא שמול המצלמה הגברת קינג מגלה חיבה משועשעת, ואפילו אפשר להבחין בקמצוץ של צער על שאין עוד היום שחקנים כאלה. הוא צעק על עיתונאית בריטית שלטעמו לא דיווחה כראוי על מישחק שבו לא הביס את היריב, והטיח בה "את מכוערת". במישחק בין בנות רומניה (שהוא כיהן כקפטן הקבוצה שלהן) לבנות אנגליה הוא קרא לטניסאית בריטית שהתלוננה על רעש הקהל (ויחד איתה גם לראש הצוות בריטי באותה תחרות) "נבלות סרוחות"; הטניסאית המבוהלת ירדה מן המגרש. באותה התמודדות הוא הסביר לשופטת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין סיבה להפסיק מישחק בגלל הרעש, "כי אנחנו לא באופרה". כשסרינה ויליאמס הייתה בהיריון, הוא התבדח על חשבונה ותמה: "באיזה צבע ייצא התינוק שלה, אולי בצבע שוקולד חלב?".



נאסטסה בפעולה

הוא לא התייחס ביתר חביבות גם ליריביו הגברים במגרש. ערב לפני המישחק בשוודיה שהפך לאגדה - נגד ארתור אש, הטניסאי השחור האמריקאי - בילו השניים בבר של המלון, ונסטאסה פנה לאש ושאל אותו בבדיחות הדעת: "נו, נגרוני (כושי), האם אתה מוכן לְמה שאני מכין לך מחר?". למחרת, כשנסטאסה הבין כי מזלו אינו משחק לו על המגרש, הוא החליט להוציא את אש, אחד השחקנים השלווים והרגועים ביותר בזמנו, מן הכלים. הוא ביזבז ומשך זמן, רב עם השופט, הקפיץ כדורים לפני הגשה כל כך הרבה פעמים עד שהקהל ביציע החל לצעוק לו "מספיק כבר עם החוכמות האלה", ובסופו של דבר הצליח לעצבן את אש עד כדי כך שזה עזב את המגרש וסירב לשוב ולחדש את המישחק. מאחר שחוקת הטניס באותו זמן לא טרחה להיכנס לפרטים, השופט לא יכול היה לקבוע מה הייתה העבירה החמורה יותר, זו של נסטאסה שעיצבן את אש מעל ומעבר לכל גבול הגיוני, או זו של אש שפרש באמצע המישחק ולא היה מוכן לחדש אותו. התוצאה מתקרית זו הייתה נחרצת: אחריה התיישב אש וכתב תקנון מדוקדק של מישחק הטניס, על כל פרטיו, המתפרס על פני 420 עמודים. התקנון בתוקף עד עצם היום הזה. בעיניו של נסטאסה, כל מה שעולל היה בעצם חלק מן המישחק, וגם רבים מבין אלה שכעסו, זעמו והתלוננו נגדו, ובעיקר אלה שצפו בו, סברו שהוא לא לגמרי טועה.

אשר לו עצמו, ברוב המוחלט של המקרים בהם היה מעורב הוא סירב לחזור בו או להתנצל, והתעקש בכל מפגש עם העיתונות שאין לו שום סיבה להתנצל, כי בסופו של דבר הוא צדק בכל מחאותיו, והוא רק התבדח על חשבון אחרים שסברו שהוא מתכוון לדבריו ברצינות ומחו נגדו. הוא כן התנצל, אחרי שהתעקש שזכה במישחק נגד אש משום שהיריב ברח ממנו; הוא הביא לאש זר פרחים בצבעי הדגל האמריקאי, והודיע לו שהוא מוותר לו על המישחק.



איליה נאסטסה(משמאל) ויון ציריאק היום

נכון, אלה היו זמנים אחרים, והוא עצמו מודה בסרט: "היום אי-אפשר להתנהג בצורה כזאת". התעשייה אינה יכולה להתנהל בלי חוקים נוקשים ובלי שופטים נוקשים עוד יותר אשר דואגים להקפיד על קוצו של יוד, ואינם יודעים להעריך את חוש ההומור שלו. הסרט אמנם אינו מרבה לעסוק בשילובו של נסטאסה במערכת של רומניה הקומוניסטית אשר איפשרה לו לצאת ולשחק במערב כאשר התחשק לו, אבל מצוין בו שהוא היה שכיר של הצבא הרומני, בדרגת אלוף-משנה. בדומה למדינות קומוניסטיות רבות, גם רומניה העניקה לכוכבי הספורט או האמנות תנאֵי מחיה יוקרתיים, והוא עצמו גם ידע, כנראה, לנצור את לשונו כשצריך, ואפילו לכופף את הראש, כדי שלא לפגוע בהנאות שמעמדו היקנה לו. כשהוזמן פעם להשתתף בתחרות שהגוש המזרחי הודיע על החרמתה, הוא הגיע למקום, ניצח כמה שחקנים זוטרים, וכך הוכיח את עצמאותו, אבל ברגע שפגש שחקן שהיה מדורג גבוה בדירוג הטניס העולמי הוא הפסיד, והשמועה הייתה שעשה זאת כדי שייראה כי נכנע לחרם מבלי להיכנע לו. כלומר, הוא הגיע לטורניר ושיחק, למרות ההוראה להחרים, אבל דאג לא לזכות, כדי שלא ידברו על כך יותר מדי.

כשחקן הוא זכה להערכה מצד כל חבריו למקצוע, עוד הרבה יותר מכפי שמצביעה שורת הניצחונות הארוכה שלו. ביורן בורג, שהחל את הקריירה שלו נגד נסטאסה, הפסיד נגדו לא מעט פעמים אבל גם הביס אותו בצורה מבישה, בין היתר בווימבלדון. ביורג נהג לומר, שאפשר ליהנות גם ממראה המישחק שלהם וגם מן הטכניקה שלהם, גם כשמפסידים בו. הוא גם טען, שפרט לרוז'ה פדרר הוא לא פגש עוד אחד כזה. עד היום יש כאלה המכנים את השבת הכדור מעבר לכתף כשהגב מופנה לרשת על שמו של נסטאסה, וזוכרים את תגובותיו הלא-צפויות שהצילו כדורים בלתי-אפשריים, ואת הכדורים המסובבים ששלח ממצבים שנחשבו לאבודים בעיני רוב השחקנים האחרים.

בין שמות התואר שליוו את שמו לכל אורך דרכו היו "נפלא", "חביב", "מקסים", "נדיב", אבל גם "ילד רע", "חצוף", "גס רוח", "מעצבן" - כולם תיאורים מדויקים גם אם חלקיים של האיש. אפשר אולי לאמץ את דבריה של נדיה קומאנצ'י, שתמיד הגנה עליו, וטענה שאיליה הוא כזה, אין מה לעשות, הוא לא מתכוון אף פעם להרע. כאשר שואלים היום את נסטאסה אם הוא מצטער על כל החלקים הפחות מלוטשים בביוגרפיה שלו, הוא עונה בכנות שכאשר נותנים לאדם לעשות את מה שהוא אוהב כל החיים שלו, ולא חשוב כמה פעמים נענש או סולק ממישחקים, אין לו שום סיבה להצטער.