אדון קפקא ומר נף

בסוף שנת 1989 זכה בחור אלמוני בשם סטיבן סודרברג, אז בן 26 בלבד, בפרס "דקל הזהב" עבור סרטו הארוך הראשון, "סקס, שקרים ווידיאוטייפ". ה היה סרט עצמאי, קטן וללא כוכבים, שנעשה הרחק מהוליווד, על פי תסריט שסודרברג עצמו כתב במהלך חופשה של שבוע, בכתב יד, על נייר של בלוק מכתבים. מאותו רגע ואילך ציפתה התעשייה האמריקאית שנער הפלא החדש שלה ימשיך באותה הרוח השובבה שבה החל, ויעשה עוד סאטירות חברתיות מתוחכמות מאותו סוג. אלא שסודרברג הצעיר, שהצהיר על במת הפסטיבל בקאן, כאשר העניקו לו את הפרס, שאחרי כבוד כזה אפשר רק לרדת כי אין יותר לאן לעלות, החליט שכדי להימנע מן הנפילה, צריך להמשיך בדרך אחרת. ואולי, כפי שהוא עתיד היה לעשות פעמים רבות לאחר מכן, הוא קרא תסריט והחליט שהוא חייב להפוך אותו ויהי מה לסרט.



סודרברג הצעיר בעבודה

בזכות הזכייה בקאן הוא השיג מימון להפקה יקרה יחסית, שצולמה כולה בפראג, עם צוות שחקנים מהשורה הראשונה, שבמרכזה דמותו של פרנץ קפקא, אחד הסופרים החשובים ביותר, אם לא החשוב מכולם, במאה ה-20. כאשר יצא הסרט לאקרנים היו התגובות פושרות עד עוינות, וכל אלה שהתפעלו מ"סקס, שקרים ווידיאוטייפ" התלוננו שהאווירה קודרת מדי, שהסיפור אינו מובן די הצורך, בקיצור - שהסרט מאכזב, משום שבמקום עוד מנת אירוניה חברתית, הסרט צולל לתוך חשכת הנפש האנושית, ואינו מוצא בה את דרכו. "אין ספק שסודרברג הוא במאי מוכשר, אבל הוא לא בחר את הנושא שמתאים לו. אולי כדאי שייצא שוב לחופשה של שבוע ויחזור עם משהו הולם יותר", כתב עליו רוג'ר אברט, מי שהיה באותם הימים מבקר הקולנוע המוביל בארצות הברית.



מר נף (ג'רמי איירונס) נחטף לטירה

בחלוף כ-30 שנה, כשהוא כבר במאי מוּכר, שבאמתחתו אוסקר (עבור הסרט "טראפיק") שאישר את מעמדו, החליט סודרברג לעבור שוב על כמה מן הסרטים המוקדמים שלו שזקוקים לריענון, כדי להחזיר אותם לחיים. "קפקא" היה אחד הסרטים האלה, ועם התקרב שנת המאה לפטירתו של הסופר הוא נטל את החומר שצילם אז, ערך וסידר אותו, ואת התוצאה הביא לפסטיבל קארלובי וארי, שכלל מסגרת של סרטים על דמות קפקא הסופר וכתביו. וכך הוצגו שם, זה בצד זה, הסרט "קפקא" משנת 1991, והעריכה החדשה של אותו חומר, הנושאת את השם "מר נף", שהושלמה בשנת 2024.

הגירסה הראשונית של התסריט, שכתב לם דובס, ארכה 98 דקות. היא מספרת כיצד אדם אשר מועסק בחברת ביטוח ענקית, שהיא התגלמות הביורוקרטיה החונקת את החברה המודרנית, מגלה יום אחד שאחד מחבריו לעבודה נעלם בלי להשאיר עקבות, והוא מחליט לצאת לחפש אותו בכל רחבי העיר פראג כדי לגלות מה קרה לו. כל מי שמתמצא מעט בכתבי קפקא ובתולדות חייו יזהה בלי קושי שתסריטו של דובס ביקש לחבר יחדיו את דמות הסופר עם פרקים מיצירתו ועם נושאים שמאפיינים אותה, בין אם אלה "הטירה", "המשפט" או "הגלגול", בתוספת כמה מרכיבים נוספים כמו "הגולם", אשר מוביל את הסיפור לבית הקברות היהודי המפורסם בעיר, או "מטרופוליס" של פריץ לאנג. ומי שקרא את קורות חייו של קפקא יזהה את עובד חברת הביטוח שכותב את ספריו בשעות הלילה, בכתב יד, לאורה החיוור של עששית, ומבקש מידיד שידאג להשמיד את כל הכתבים שהותיר אחריו (בקשה שבמציאות לא קוימה, בזכות הידיד, מקס ברוד). כשני שלישים של הסרט צולמו בשחור-לבן. השליש השלישי, אשר מתרחש בתוך הטירה החולשת על העיר כולה, שאליה מגיע הסופר בחיפושיו, מצולם כולו בצבע.



מר נף (איירונס) חודר לטירה דרך ארכיון הכרטיסיות

נראה כי ההוכחה החותכת ביותר לכך שהוא זכה במלוא האמון של מפיקים שעמדו אז מאחוריו (חברה שהייתה שייכת לבמאי קולנוע אחר, בארי לווינסון) היא לא רק עצם העובדה שהם איפשרו לסודרברג לצלם את הכל בפראג, שעה שצילומים באולפן היו עולים פחות, אלא גם הליהוק הזוהר שהועמד לרשותו. ג'רמי איירונס גילם את התפקיד הראשי, ולצידו צוות שכלל את תרזה ראסל, ג'ואל גריי, יאן הולם, אלק גינס, ג'רום קראבה, וארמין מילר-שטאהל.

סודרברג לא צילם אפילו דקה אחת נוספת לקראת ההכנה של הגירסה השנייה, "מר נף". הוא פשוט נטל את כל חומר הגלם שצילם בזמנו, ובשלב הראשון קיצר את כל מה שנראה בעיניו מיותר או חוזר על עצמו. בהתחשב בעובדה שעריכה היא ההיבט הקולנועי הראשון שריתק אותו, והוא התפרנס כמה שנים כעורך עוד לפני שזכה להכרה כבמאי, ומתוך הכרה בכך שמדובר בחומר ששייך לו ושהוא אינו חייב דין וחשבון לאיש על מה שייעשה בו, הוא קיצץ לא פחות מ-21 דקות מן המקור, והאורך הפעם הוא רק 78 דקות. ההחלטה המשמעותית הבאה הייתה לוותר על כל הדיאלוגים בסרט, למחוק את פס הקול המקורי ולהכין פס קול חדש, אשר מורכב רק ממוסיקה ומאפקטים, ובמקום לשמוע את קולות השחקנים, הגם שרואים את שפתותיהם נעות וברור שהם מדברים, מובא הטקסט כולו בכותרות צבעוניות, לכל דמות צבע משלה, וכך מתקבל הרושם שמדובר בסרט אילם שאכן צולם כשקפקא עצמו היה עדיין בחיים. במקום המוסיקה של כריס מארטינז יש פס קול חדש שבו אפשר למצוא, זה בצד זה, את להקת מטאליקה ואת "כה אמר זאראתוסטרה" של ריכארד שטראוס. חלוקת השחור-לבן והצבעים נותרה בעינה, אך במעבדה הוענק לכל גוון צביון כהה ומאיים יותר.



ג'רמי איירונס בתפקיד מר נף

התוצאה, אחרי כל השינויים האלה, אכן נראית כסרט מן העידן האקספרסיוניסטי של הקולנוע הגרמני, מעין תוספת לתמונות ולדימויים שיצרו בזמנו במאים כמו לאנג ומורנאו. הרחובות של פראג, שצולמו עוד לפני שזו הפכה להיות למרכז תיירות מבוקש ומצוחצח, מעבירים את הצופה היישר אל עולם ימי הביניים. החושך, הערפל, והצללים המאיימים יוצרים אותה אווירה קודרת שבתוכה מתנהלות הדמויות של קפקא, והצינה של הבד עוברת מבלי משׂים גם אל עצמות הצופה. המציאות של ההתחלה גולשת בהדרגה אל הדמיון של הסוף, ובשני המקרים מעלה תמונות שאינן מבשרות טובות למי שנע בתוכם. הביורוקרטיה שחונקת את הנתונים למרותה הופכת למעבדת שטנים שבה שרברבי הטירה, זו שממנה יוצאים כל הצווים שמנהלים את העולם, עובדים בקדחתנות כדי להפוך את האדם לשיבוט. מתברר שבימים שבהם האינטליגנציה המלאכותית מעסיקה יותר מתמיד את כל מי שעתיד האנושות מטריד אותו, זה נושא אקטואלי מעין כמוהו. ואולי עכשיו ימצא סרטו של סודרברג, בלבושו החדש, אוזן קשבת יותר.

כל התמונות: Karlovy Vary Film Festival