מאת: עדנה ודן פיינרו
במאי: מתיה אמלריק – עם ויקי קריפס, אריה וורטהאלתר
קשה לא לפרגן למתיה אמלריק, אחד השחקנים הסימפטיים והמגוונים ביותר של הקולנוע הצרפתי, כשהוא מבקש לנסות את כוחו גם מאחורי המצלמה. בעבר, הניסיונות שלו (לדוגמא הסרט שהקדיש לדמותה של הזמרת ברברה) היו מעניינים ויוצאי דופן, אבל הפעם, גם אם הסרט חריג במידה רבה, העניין שבו מוגבל למדי. מעבר לפענוח סיפור העלילה שרוסק לכאורה לשברים קטנים, כדי להרכיב אותם בסדר שונה, אין כאן הרבה מן המקורי. ובעייתו העיקרית של כל מי שינסה לכתוב או לדבר על הסרט היא שמבלי לספר את סופו, דבר שלא ייעשה למכבדים את האתיקה המקצועית. קשה מאד להבהיר למי שלא ראה את הסרט במה המדובר. בעיה שנייה, ואולי מפתיעה הרבה יותר משום היותו של אמלריק שחקן, ואפילו שחקן מעולה, היא בחירת השניים שאמורים לשאת את הסרט כולו על כתפיהם. מצד אחד, ויקי קריפס, שחקנית ילידת לוקסמבורג ובתו של לוחם מחתרת מפורסם, המצטיינת אמנם ברבגוניות השפות שבהן היא שולטת (בסרט הזה מדובר בעיקר בצרפתית ובספרדית) אבל נוטה בקלות להגזמות שבמקרה הזה מסבכות עוד יותר את התעלומה שמציע מבנה התסריט. מצד שני, אריה וורטהאלתר, שחקן צרפתי (דרך אגב, דובר עברית) שמידת הגיוון במשחק שלו מוגבלת למדי, והוא אינו מצליח לעצב דמות מלאה או בעלת עניין כלשהוא.
למרות הקושי שבדבר, אפשר, אולי, בכל זאת לגלות שהסרט מתחיל בתמונה של אישה העוזבת את ביתה בשעת בוקר מוקדמת, אחרי שהיא עוצרת ליד מיטות שני ילדיה, נכנסת למכונית אמריקנית שעמדה, מכוסה, ויוצאת לדרך, דווקא מחויכת, כשהיא שומעת מדי פעם קסטות של נגינת פסנתר כשהצופה אמור להבין, בהמשך, שהמנגנת היא בתה של הנהגת, תלמידה מצטיינת שמרבה לפרוט, בחלקים ואף פעם לא בשלמות, יצירות של בטהובן, מוצארט או ראמו. מכאן והלאה הסרט קופץ בין נדודיה של האישה, העוברת ממקום למקום, שותה קצת יותר מדי בברים שעל אם הדרך, משננת בלי הרף את המשפט "אני לא עזבתי" וממשיכה לנסוע, לבין תמונות שהצופה מוזמן לפרש כזיכרונות ואולי חלומות מדומיינים של חייה במשפחה שממנה נפרדה בסצנה הראשונה. בין היתר יש סצנה בתוך שלגים בהרי הפירינאים (מכאן השימוש בשפה הספרדית בסרט) בה היא מצביעה על הכיוון אליו הלכו בעלה והילדים ושומעים מישהו במכשיר הקשר שמסביר כי צריך יהיה להמתין עד להפשרת השלגים כדי להמשיך ולחפש. בשלב מסוים, נדמה כי עברו כמה שנים, כי הילדים כבר נראים אחרת (גם השחקנים שמגלמים אותם הוחלפו), והאם ממשיכה לעקוב אחריהם מרחוק, מבלי שהם יחושו בנוכחותה ובעובדה שאינה מתרחקת מהם אף פעם. הסוף יסביר כמובן את הכול, הכוונה היא לכאב הקשה מנשוא של מי שנותק, לא ביוזמתו, ממשפחתו האהובה. אבל אם נספר את הסוף, לא יהיה עוד כל טעם לראות את הסרט.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות

קאן 2021 – סוף
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו הפסטיבל הראשון בקאן בוטל ברגע האחרון בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1968 הוא בוטל אחרי שטריפו, גודאר ולואי מאל נתלו על המסך של אולם הפסטיבלים והפסיקו אותו באמצע, חלק ממהומות הסטודנטים שזעזעו אז את צרפת. ב-2020 הפסטיבל בוטל בגלל הקורונה וחלק מן הסרטים שאמורים היו לה
לקריאה

רכבת למורמנסק (תא מס.6) | ביקורת סרט | קאן 2021
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו במאי: יוהו קואסמאנן – עם סיידי הארלא, יורי בוריסוב סרטו הראשון של יוהו קואסמאנן, "היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי", היה סרט קטן ופשוט, מבוסס על סיפור אמתי אודות מתאגרף פיני שכמעט זכה באליפות העולם אבל נטש את האגרוף לטובת האישה שאהב עוד מנעוריו. סרט שחור לבן, חסר י
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים








