עדויות מן הגיהנום – קלוד לנצמן

לראשונה פגשתי את קלוד לנצמן בחורף 1986, כאשר הפורום בפסטיבל ברלין הציג את "שואה". פגישה לכאורה לא נוחה, משום שבשלב ראשון טען לנצמן שאין לו זמן להתראיין ל"קול ישראל". רק לאחר שנאמר לו שאמצא מישהו אחר שידבר על הסרט, הוא שינה מיד את דעתו וישבנו יחד באולפן של רדיו ברלין החופשית (כך קראו לזה אז) במשך למעלה משעתיים ושוחחנו על סרטו. מאז נפגשנו עוד כמה פעמים. ריאיינתי אותו גם אחרי הצגת "צה"ל" בישראל, סקרתי את סרטיו, "שואה" וכל הצאצאים שיצאו לאור אחר כך, בעיתונות וברדיו, דיברנו קצת מדי פעם כאשר דרכינו הצטלבו בפסטיבלים, והנה עכשיו, 40 שנה אחרי הפגישה הראשונה שלנו, סינמטק תל אביב מקדיש את חודש ינואר 2026 להצגת כל סרטיו התיעודיים.



קלוד לנצמן מראיין את ברוך נחשון בסרט "ישראל למה"

מה עוד אפשר לומר על קלוד לנצמן שלא נאמר עדיין, בין אם במילותיו-שלו ובין מפי כל האנשים הרבים שהכירו אותו וגם כאלה שלא הכירו אותו. קל מאוד לזכור אותו כאדם מתנשא, חמוּר-סבר, כזה שלא מנסה להתחבב על הבריות, שלדעתו ממילא לא היו ראויים לכך (ואי-אפשר להגיד שלא צדק ברוב המקרים). הוא נולד בצרפת. אביו הגיע לשם מבלארוס, אמו נולדה על אונייה שנשאה את משפחתה מאודסה למרסיי. בגיל 16, כשהוא עדיין תלמיד בבית הספר התיכון, הצטרף למחתרת הצרפתית שפעלה נגד הכיבוש הנאצי. אחרי המלחמה למד פילוסופיה בגרמניה, חזר לצרפת, והיה איש אמונו ומזכירו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר, ובהמשך היה העורך של כתב העת שייסד סארטר, "זמנים מודרניים". במשך שבע שנים היה בן זוגה של הסופרת והוגת הדעות הפמיניסטית סימון דה בובואר, והעובדה שכל אותו זמן היא הייתה רעייתו של סארטר לא הפריעה למערכת היחסים בין השלושה. הוא היה איש רוח חריף-לשון שהיה נחוש לעמוד על דעתו מול עולם ומלואו, גם אם לא מצא תמיד שותפים לדעתו, שבצדקתה הוא לא פיקפק אף פעם. סרטו התיעודי הראשון, "למה ישראל", אותו עשה בכוחות עצמו ובלי שום עזרה מאיש, הוצג לראשונה ב-1973, אחרי שנתיים של צילומים. זה היה אוסף ענק של ראיונות עם ישראלים מכל המעמדות והסוגים, מעובד נמל עד יגאל ידין, מחסיד חב"ד עד רן כהן, מזכיר קיבוץ ואחד ממנהיגי השמאל, והוא אמור היה לענות על השאלה (שלנצמן לא ראה בה שאלה אלא הצהרה) שבשם הסרט – זכות הקיום של מדינת ישראל. הסרט ביקש להציג התמודדות עם העימות שבין הלא-נורמלי (גורל העם היהודי ב-2000 שנות גלות) לבין הנורמלי (קיום תקין של מדינה על כל מה שמתבקש מכך), ולהעמיד זה מול זה את כל התשובות שהוא אגר בשנתיים של צילומים.

הוויכוחים סביב התוצאה הסופית היו סוערים. מצד אחד, היו שטענו כי מדובר בתמונה חיה ונושמת של מדינת היהודים החדשה שהייתה אז בקושי בת 25 (הסרט הוצג לראשונה בניו יורק, יום אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים). מצד אחר, המקטרגים שאלו איך אפשר היה לדלג על מוסדות כמו הממשלה, האוניברסיטאות, המוזיאונים, או על החיים בגוש דן ובתל אביב. לדעתם, היו בסרט זה יותר מדי צבע, ופחות מדי בשר. איך זה שעולה בודד מרוסיה, שהחליט לחזור לגולה אחרי חודש משום שהתאכזב מן הארץ, הוא המייצג היחיד של העלייה מברית המועצות? אבל גם המקטרגים הודו שחלק מן הראיונות היה מבריק, ושבכולם מורגשת האהבה האמיתית לעם היהודי ולמדינת ישראל. עם זאת, כמו שכתב בזמנו מבקר הקולנוע זאב רב-נוף, בעיתון "דבר" ב-6.2.1974: "לנצמן אינו מספק תשובה לשאלה מדוע ישראל, לכל היותר הוא מספק צבעים בהירים וקודרים מסביב לישראל. אינני יודע אם ניתן כלל לתת תשובה לשאלה שהוא העמיד לעצמו, ואיני בטוח שיש צורך בכלל להעמיד שאלה זו על הפרק". במילים אחרות, אפשר אולי לומר שלנצמן הרחיב את הצגת הלא-נורמלי, יוצאי הדופן שמציאותם החדשה חורגת מכל מה שעבר על עם שהתקבץ שוב במקום אחד אחרי אלפי שנות גלות, מכל קצוות תבל, ואחרי הטראומה הנוראה של השואה, ולא הקדיש מספיק זמן למציאות במדינה ריבונית, לנורמליוּת שצריכה הייתה להיווצר מחיבורם של כל המהגרים האלה יחדיו. מבנה הסרט, שהמשיך ושלט בכל מה שעשה לאחר מכן, נשען על שיחות ארוכות עם מרואיינים מגוּונים ככל האפשר, שיחות שהוא סירב להגביל בזמן. ואכן, הסרט נמשך למעלה משלוש שעות. לממשלת ישראל של אותם הימים כנראה לא היו הסתייגויות מן התוצאה, אלא להיפך. אבא אבן, אז שר החוץ, הזמין את בכירי האומה לראות את הסרט בירושלים. הרוח הציונית שנשבה בו הרשימה במידה מספקת אחרי מלחמת יום הכיפורים, וכך הציעו ללנצמן לעשות סרט שלם בנושא השואה מנקודת המבט של העם יהודי, אבל בתנאי שהסרט יושלם תוך 18 חודשים, ואורכו לא יהיה יותר משעתיים. לנצמן הסכים מיד, על אף שידע כנראה מראש שלא יוכל לעמוד בתנאים שהכתיבו לו. ואכן, הסרט הושלם רק כעבור 11 שנים, אחרי שלנצמן סרק את כל רחבי אירופה וצילם 350 שעות של ראיונות, מתוכם הוא ערך את תשע וחצי השעות של "שואה" ועוד חמישה סרטים נוספים, אותם הציג בהמשך, עד יומו האחרון.



קלוד לנצמן משוחח עם אברהם בומבה ב"שואה"

בכל פעם שנשאל על הפקת הסרט הישווה לנצמן את התהליך לרכבת שיצאה מן התחנה ב-1973 והגיעה ליעדה הסופי רק ב-1985. במהלך הנסיעה, נהג לומר, כל מיני נוסעים עלו וירדו בתחנות השונות שבדרך, נוסעים שעזרו בתהליך ההפקה, נתנו לו ציוד כאשר ביקש לצאת לעוד סדרת ראיונות, העניקו לו כסף כשהיה זקוק לעוד קצת כדי להמשיך בעבודה, התעמתו איתו בכל פעם שנדמה היה להם שהסרט לא ייגמר אף פעם, טענו שהדרך בה הוא מראיין אינה תמיד עולה בקנה אחד עם עקרונות האתיקה מקצועית (את איש הרכבת הנאצי ששלח את משלוחי היהודים למחנות הריכוז הוא ריאיין כאשר המצלמה מוסתרת בתוך תיק, אחרי שהמרואיין סירב לומר דבריו לטלוויזיה), ושהוא לוחץ על מרואייניו עד כדי כך שהוא מעמיד אותם במבוכה ואפילו מוביל אותם לידי משבר נפשי (למשל הריאיון עם הסַפָּר בומבה, כאשר המצלמה נשארת תקועה על פני המרואיין דקות ארוכות בשקט ואינה מסירה ממנו את העין עד שהוא נשבר ומתחיל לדבר).

אך לנצמן לא היה מוכן להשתכנע, השותפים פרשו בזה אחר זה, אחרים עלו במקומם לרכבת, ורק הוא היה היחיד שהיה שם מתחילת הנסיעה ועד סופה. התוצאה הייתה סרט שעוטר בשבחים החל בתיאור "הסרט האולטימטיבי על השואה" וכלה בקביעה "הסרט תיעודי הגדול ביותר שנעשה אי-פעם". אם כי, מן הדין להזכיר את תגובות "חסידי" העם היהודי; לדוגמא, הפגנות המחאה של בני מדריד שבעטיין לא הצליח בית קולנוע בעיר להשלים את הצגת החלק השני של הסרט, או את העובדה שהטלוויזיה הספרדית הציגה את הסרט בשעה שתיים אחרי חצות. וכאשר הוא מחה בפני הרשויות שם, נאמר לו שהטלוויזיה ריבונית ומתכננת את שידוריה, ואי-אפשר להתערב בהם. שלא לדבר על פולין, שם הוחרמה הצגת הסרט משום שהרשויות סברו כי הוא מציג את הפולנים באור שלילי. תגובות מסוג זה לא ריפו את ידיו אף לא לרגע. הוא המשיך בדרכו, בין אם זה מצא חן בעיני הזולת ובין אם לאו, והתוצאות הצדיקו את גישתו. הוא היה אדם עקשן ומרדן מטיבו, ולא היה מוכן אף פעם להתפשר. יכול מאוד להיות שאילולא ניחן באופיו המיוחד, החל מן היום שנולד ועד שהלך לעולמו בגיל 93, הוא לא היה מסוגל או מצליח לעשות את כל מה שהוא עשה, תוך חוסר התחשבות בזולת, שרק הוא היה מסוגל לו.

מי שמעוניין ללמוד עוד על חייו של לנצמן מוזמן לקרוא את "הארנב מפטגוניה", האוטוביוגרפיה המרתקת שלו, בה הוא מפרט את קורותיו ואת גלגוליו הרבים – כסופר, כשותף פעיל במחתרת הצרפתית; קשריו ההדוקים עם ז'אן-פול סארטר, וההדוקים עוד יותר עם רעייתו של סארטר, סימון דה בובואר, למרות שהייתה מבוגרת ממנו ב-18 שנים. הוא חי איתה במשך שבע שנים, והמשיך לראות בה את ידידתו הקרובה עד יומה האחרון. על היחסים ביניהם אפשר ללמוד מן המכתבים הרבים ששלחה אליו (112 במספר; כולם נמסרו לארכיונים בארצות הברית). היא ראתה בו את המאהב האמיתי האחד והיחיד שהיה לה כל חייה, למרות שהיו לה פרשיות דומות עם גברים אחרים (ביניהם הסופר האמריקאי נלסון אלגרן), במקביל לחיי הנישואין הפתוחים שלה עם סארטר. לפני שניגש לעשות את "שואה" קיבל לנצמן שורת החלטות שהיו חריגות לחלוטין עד אותו זמן, בכל הסרטים שעסקו בנושא זה. הוא קבע לעצמו שהסרט יעסוק בהשמדה לא בשום נושא אחר. זו הסיבה לכך שחלק מן הראיונות שערך נותרו מחוץ לסרט, ושימשו אותו אחר כך בסרטים אחרים. ב"שואה" הוא התרכז בעיקר בחברי קבוצות ה"זונדר קומאנדו", אלה שהנאצים הטילו עליהם לטפל בחפציהם של הנשלחים למשרפות ולאחר מכן במה שנותר מגוויותיהם, עד שבסופו של דבר הם עצמם נשלחו למשרפות. הוא בחר שלושה מחנות השמדה לדוגמא – חלמנו, טרבלינקה ואושוויץ-בירקנאו – וריאיין את הניצולים ששרדו שם. במקביל הוא שוחח עם עדים שצפו בנעשה מן הצד או שיתפו פעולה באין ברירה, כמו נהג הקטר הפולני הנריק גאבקובסקי, שהוביל רכבות עמוסות נידונים למוות אל מחנה טרבלינקה, כשהוא גומע כמויות אדירות של אלכוהול כדי שיוכל לעמוד במשימה. תמונתו של נהג הקטר היא זו שמופיעה בסופו של דבר על כרזת הסרט.

לנצמן סירב להשתמש ולו בפריים בודד מן הצילומים התיעודיים הסטנדרטיים שנעשו בזמן המלחמה ואחריה במחנות ריכוז, אותם צילומים שהנציחו את שברי האדם הבוהים סביבם בעיניים עיוורות, צילומים של הוצאות להורג המוניות, של טרקטורים הדוחפים ערימות של גופות לקבר אחים ועוד כיוצא באלו. "אין בסרט הזה אפילו תמונה אחת של גוויית אדם", הוא חזר והדגיש שוב ושוב בכל מסיבות עיתונאים שנערכו אחרי הצגת "שואה". "העדות אינה בהצגת הגוויות, שהרי כל מי שנשלח לטרבלינקה, לסוביבור או לבלזץ הגיע תוך שעתיים שלוש אל תנורי המשרפות. העדות היא בהעלמת הגופות, שהרי היו יחידות מיוחדות שתפקידן היה לגרוס את מה שנפלט מן המשרפות, ואת האבק להעיף ברוח או להטיל לתוך נהר". חלק מן הראיונות עם הניצולים מתנהל על רקע המקומות שבהם פעלה באותם ימים תעשיית ההשמדה הגרמנית בכל מִרצה, והיום נראים כאתר פסטורלי שלֵיו ותמים. הסרט כולו מורכב מראיונות, שחלקם נערך בשפות שלנצמן עצמו לא שלט בהן, ולכן הוא נעזר במתורגמן. אבל שלא כמו הרוב המוחלט של הסרטים התיעודיים, לנצמן לא השתמש בכותרות כדי לתרגם את הריאיון, וגם לא ב"וויסאובר" של קריין המתרגם בקול את מה שנאמר על הבד, כאשר הסאונד המקורי יורד אחרי כמה שניות לרקע. הוא השאיר את השאלה כולה כפי שהוא שאל אותה, את התרגום המלא מפי המתרגם/ת, את התשובה המלאה של המרואיין, בשפת המקור בה דיבר, ואחר כך את המתרגם/ת שהעביר/ה את התשובה לשפתו של לנצמן. ייתכן שעשה זאת כדי להבטיח את האותנטיות המלאה של השיחה – בלי טיפול במספריים של עורך ובלי שיפוץ תוך כדי השיבוץ בסרט. ואולי גם משום שזו דרך המאפשרת להעמיק עוד יותר את הרושם ואת המשמעות של השיחות הללו, ולתת לדברים לשקוע בתודעת הצופה לפני שעוברים הלאה. בין האנשים שהוא שוחח עימם, פרט לניצולים עצמם, צריך להזכיר את יאן קרסקי, איש ממשלת פולין בגלות שתפקידו היה לארגן את התקשורת בין המחתרת הפולנית בפולין הכבושה לבין ממשלת פולין בגלות, ולהעביר למערב מידע מפורט על כל מעללי הנאצים במולדתו ועל ההשמדה השיטתית של היהודים בה. הוא התגנב פעמיים לגטו ורשה ותיאר את המצב שם, הוא נפגש עם מנהיגי בנות הברית באירופה ובארצות הברית, שלא הגיבו כמו שצריך משום שסברו כי יהיה זה יקר מדי ומסובך מדי לטפל ספציפית בנושא היהודים. לנצמן ריאיין את קרסקי במשך יומיים תמימים, טען שביום השני השתנה הטון לעומת היום הראשון, ול"שואה" הכניס רק את הריאיון שנערך ביום הראשון. קרסקי הביע בפומבי את חוסר שביעות רצונו מכך, וכדי להבהיר את הסוגיה הוציא לנצמן, כעבור 25 שנה, את החומר של היום השני בסרט נפרד בשם "דו"ח קרסקי" (2010), שבו המרואיין דיבר בהרחבה על פגישותיו עם מנהיגי ארצות הברית. בין השאר טען קרסקי כנגד לנצמן, שאכן, אומות העולם לא עשו דבר כדי לשים קץ לשואה, אבל הרבה יהודים ניצלו בכל זאת, בזכות יוזמתם של אנשים פרטיים בכל רחבי אירופה, וגם בפולין, עובדה שהסרט התעלם ממנה. תשובתו של לנצמן הייתה שהוא בחר במודע לעסוק ב"השמדה" ולא ב"הישרדות", שלה צריך להקדיש סרט נפרד.

הצד האקדמי של "שואה" בא לידי ביטוי בפגישה ארוכה עם היסטוריון שרבים רואים בו את הסמכות העליונה בנושא זה. לנצמן, שהתרשם מאוד מספרו המפורסם ביותר של ראול הילברג, "חיסול יהדות אירופה", טען שמדובר בספר שובר מוסכמות ותקדימים, "אונייה מעוגנת בזמן ובמובן מסוים מעֵבֶר לזמן, בלתי-נשכחת, שאין שום דבר אחר בהיסטוריה שאפשר לדמות לה". צריך אולי להוסיף שלא כולם חשבו כמו לנצמן, והספר גרר גם תגובות-נגד לא מעטות, בעיקר משום שעסק ב"איך" ולא ב"מדוע" התרחשה השואה. לנצמן, שאמנם ריאיין חוקרים אקדמאים נוספים לקראת סרטו, החליט בסופו של דבר להשתמש רק בעדות של הילברג, שבמהלכה הזכיר לא פעם, כמו בספרו, גם את התפקיד הבעייתי של ה"יודנראט" (ארגוני הקהילות היהודיות) בשל הקשרים שניהלו עם הנאצים (למשל, פרשת קסטנר). בשל עובדה זו הוטחו בלנצמן האשמות, גם מצד חבריו הקרובים, כי לנרטיב שלו התגנבה אנטישמיות. תשע שנים אחרי בכורת "שואה", ב-1984, וכאילו כפרק משלים להיסטוריית היהודים בזמנים המודרניים, השלים לנצמן את "צה"ל", חמש ורבע שעות על הצבא היהודי הראשון מאז ימי המקרא, על אלה שמרכיבים אותו ועל אלה שפוקדים עליו. הצללים של "למה ישראל" ו"שואה" כמובן נמצאים לכל אורך הסרט, הניגוד בין הנורמלי לבין הלא-נורמלי שוב בולט לכל אורך הראיונות הרבים מאוד, החל בטענות שצה"ל הוא אולי חריג בתולדות עם ישראל, אבל הוא הכרח בלתי-נמנע לקיומו במדינה החדשה שלו, וכלה באלה שרואים בו פרה קדושה שמתנכלת ל"נוער הזהב" המפורסם של בן גוריון. הוא שוחח עם אריק שרון בחוותו, בין הכבשים שזה גידל, עם אהוד ברק (שמאוחר יותר חזר אליו לקראת יום ההולדת ה-60 של המדינה, בסרט שלם, "אורות וצללים"), ועם אביהו בן נון שהוביל אז את חיל האוויר, אותו העריץ לנצמן והקדיש לו זמן נכבד, בעיקר לקורסי הטייסים שאחריהם עקב מקרוב. הוא הרחיב את הדיבור על פיתוח טנק המרכבה שנעשה בפיקוחו של האלוף ישראל טל, אבל לא פָּסַח על אנשי רוח כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן או אביגדור פלדמן, שביקרו בחריפות את המיליטריזם המתפתח באומה שהייתה צריכה להיות "אור לגוים" במובנים אחרים של המלה.

מבקר הקולנוע עמנואל לוי, שסקר את הסרט ב"וורייטי", ושירת כסגן בצה"ל לפני שירד לארצות הברית, תמה למשל איך זה שלנצמן לא מצא לנכון לראיין ולו אשה אחת במדים, על אף שתפקיד הנשים בצה"ל כבר היה באותו זמן בעל חשיבות ניכרת. כל זה, לצד השיחות הרבות עם חיילים בסדיר ובמילואים על תחושותיהם ערב קרב, וסיפורים על מעשי גבורה למיניהם. הסרט גם מבקר בבית עלמין כדי להזכיר ששם, רוב אלה הטמונים באדמה הם נערים בני 19 או 20.



קלוד לנצמן עם האלוף ישראל טל

לקראת הפצת הסרט בישראל הגיע לנצמן לארץ, התארח אצל מכרים בבית רחב-מידות ביפו העתיקה, וישב זועף על מרפסת ענקית המשקיפה את הים, זעף וחזר שוב על המנטרה שלו, שהשמיע פעמים רבות בחייו: "הישראלים אינם יודעים להעריך את מה שיש להם", ומן הנימה המשתמעת בקול, אולי הם גם לא לגמרי ראויים לְמה שיש להם. זו הייתה תגובתו לכמה ביקורות שהגיעו לאוזניו מן התקשורת הישראלית, בעיקר מצד מבקרים שהיו שייכים למחנה של פלדמן ועוז, אשר טענו שכל מה שהסרט מראה זו תעמולה מפורשת, מבט דרך משקפיים ורודים על המציאות הישראלית של השנים 1992-1994, בהן צילם לנצמן את הראיונות, והתעלמות מן הבעיות האמיתיות של המדינה באותם ימים. התשובה של לנצמן הייתה שוב, שהוא עסק בצה"ל ולא בפוליטיקה (היום הוא היה מוצא ביניהם קשרים רבים מדי). באמצעות פגישותיו הרבות ודברי העדים שבחר אפשר היה אמנם להבין מה מצבה של ישראל, ולנחש בקלות מה הן חלק מן הצרות שרודפות אותה, אבל לנצמן, כדרכו, נתן לעדויות האלה לדבר בעד עצמן, ולצופים – להסיק את המסקנות ממה שהם ראו ושמעו. למען האמת, מי שצופה היום, אחרי 7 באוקטובר 2023, ב"למה ישראל" וב"צה"ל", יכול להבחין בלי שום קושי בשינויים שהתחוללו אצלנו בזמן שחלף. אם בסרט המוקדם היו הגולה, העבר הקרוב, השואה, ובניית המדינה החדשה המוטיב שחזר הרבה מאוד פעמים על עצמו, ב"צה"ל", שנעשה 20 שנה לאחר מכן, הפך המוטיב העיקרי להיות מלחמת הקיום, מלחמת יום הכיפורים ומה שהיא עוללה לרוח הנושבת בציון. ואי-אפשר שלא להרהר מה היה קורה אילו היה לנצמן עושה את הסרטים האלה היום, אחרי כל מה שהתחולל בישראל בשנתיים האחרונות. אם כי, השאלה האם הישראלים יודעים להעריך את מה שיש להם, ובאיזו מידה הם בכלל ראויים לְמה שיש להם, הייתה אולי ממשיכה להטריד אותו יותר מכל.

מכאן ואילך ניגש לנצמן, עד יומו האחרון, לעבד את החומרים הרבים שצילם לקראת "שואה" ולא כלל בעותק הסופי. הוא אירגן אותם בסדרה של סרטים נפרדים, באורכים שונים. ב-Un vivant qui passe (1997), סרט בן 65 דקות, הוא כלל את הריאיון שערך עם מוריס רוסל, שליח הצלב האדום שהנאצים הזמינו אותו, בשנים 1943-1944, לבקר באושוויץ ולאחר מכן בטרזינשטט. רוסל היה צריך היה לדווח, בשם הצלב האדום, לעולם כולו על המצב במחנות אלה, ולהוכיח שכל השמועות על זוועות אין קץ המתרחשות שם הן חסרות-שחר. הוא אכן ביקר במחנות, טען שבדק את המצב לאשורו, ובדו"ח שכתב לאחר מכן טען שהמצב סביר בהחלט. בריאיון אמר לו לנצמן, שהוא לא הבחין כלל שאושוויץ הוא מחנה השמדה, ושהוא קיבל כעובדה שמדי שבוע מתים כמה האסירים (וזה סביר?), שעה שאלפי אנשים מתו שם מדי שבוע בשבוע. רוסל אישר את כל זה בשיחה, אבל טען שהוא לא ראה ולא שמע את כל הדברים הנוראיים הללו. וכאשר לנצמן הטיח בו את השאלה המוחצת: "האם היית כותב את אותו הדו"ח אילו ידעת אז מה שאתה יודע היום?", תשובתו של רוסל הייתה מוחצת לא פחות: "ודאי שכן". מי שהופתע מן ההתנהגות של הצלב האדום ברצועת עזה בחלוף 80 שנה יכול להסיק מזה שדבר לא השתנה בהתנהגות של המוסד הנכבד בכל השנים שחלפו מאז. יכול להיות שאם במלחמת העולם השנייה העדיף העולם הנאור לא להתערב ישירות נוכח רצח של מיליוני יהודים, משום שזה היה יקר מדי ומסובך מדי, ייתכן שאותו שיקול עמד מאחורי התנהלותו של הצלב האדום גם ביחס לחטופים הישראליים שהוחזקו ברצועת עזה בשנים 2023-2025.

כעבור ארבע שנים ריכז לנצמן יחדיו את החומרים שהיו בידיו על מחנה ההשמדה סוביבור. בסרט בן 95 דקות הוא הציג את המרד המפורסם שפרץ שם ב-14 באוקטובר 1943. שמו המלא של הסרט הוא "סוביבור, 14 באוקטובר, 4 אחה"צ". במקור היו החומרים אמורים להשתלב ב"שואה", אבל לנצמן טען שהוא לא מצא את המקום המתאים לכך, מה עוד שמרד זה היה אירוע חשוב שראוי לסרט בפני עצמו. במרכז הסרט עומד ריאיון ארוך עם הישראלי יהודה לרנר, שהיה בין מארגניו של המרד. המצלמה עומדת מול לרנר ואינה זזה, ובריאיון משולבים קטעים המציגים את המקומות שבהם התרחש המרד, כפי שהם נראים היום. החיבור שבין המרכיבים הללו, הניגוד שבין הרוגע העכשווי לבין דבריו המדודים של לרנר, אשר תיאר את המצב הנורא במחנה שהוביל בסופו של דבר למרד ("בין כה וכה נחשבנו למתים, מה כבר היה לנו להפסיד", הוא אומר), ותרגומה של פרנסין קאופמן מעברית לצרפתית גרמו התרגשות רבה בעיקר בין המבקרים הישראליים שהיו רגישים לעיצוב הכמעט-ניסיוני של הסרט. אורי קליין כתב עליו ב"הארץ": "בכל צפייה נוספת מתגלה הסרט לא רק כצפייה תיעודית שעומדת בפני עצמה, אלא כסרט שלמרות ממדיו הצנועים הוא בעל עוצמה וחשיבות לא פחותות" (מזה של "שואה" – ד"פ).



יהודה לרנר שעדותו מלווה את הסרט "סוביבור"

"דו"ח קרסקי" יצא לאור ב-2010, ובו העדות המלאה מן היום השני של השיחה של לנצמן וקרסקי. לדברי לנצמן, כל טענותיו של קרסקי בספר שכתב בהמשך לריאיון שלו ב"שואה" מסלפות את ההיסטוריה, או לפחות אינן עולות בקנה אחד עם מה שקרסקי סיפר לו בזמנו. ב-2014 הופיע "אחרון הלא-צדיקים", ריאיון של לנצמן עם הרב בנימין מרמלשטיין, זקן מועצת היודנראט בטרזינשטט. הסרט, בן שעתיים וארבעים דקות, הוא אולי הבעייתי ביותר מבֵּין כל סרטיו של לנצמן, הן מבחינת הגישה שלו-עצמו, והן בחריגה מכמה מן העקרונות שהיו מקודשים בעיניו קודם לכן. הריאיון עם מרמלשטיין נערך ברומא בשנת 1975, והוא נפתח בסיפור המפורט של לנצמן על הקשיים שבהם נתקל כאשר ביקש לקבוע את מועד הריאיון ואת המקום שבו ייפגשו. בסופו של דבר התקיים הריאיון ברומא, ונמשך לא פחות מ-17 שעות. מרמלשטיין, דמות שנויה במחלוקת בהשתלשלות טרגדיית השואה במלחמת העולם השנייה, היה בין זקני ועד הקהילה היהודית שהקימו הנאצים בווינה, וניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן. עד 1941 הוא הצליח להציל באוסטריה כמה אלפי יהודים מציפורני הגרמנים (יש אומרים תמורת תשלום), ואחר כך היגלה את עצמו לטרזינשטט, שם שימש כזקן הקהילה בחודשים האחרונים לפני שחרור המחנה. אחרי המלחמה עצרה אותו משטרת צ'כוסלובקיה וביקשה להעמידו לדין עקב שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים, אך כנראה לא הצליחו שם לגבש נגדו תיק שיעמוד במבחן משפטי, והוא שוחרר. מצ'כוסלובקיה הוא עבר לרומא, שם חי עד סוף ימיו. הוא אפילו הציע עצמו כעד במשפט אייכמן, אבל לא הוזמן. רבים ראו בו בוגד, והקהילה ברומא התנכרה לו. כאשר נפטר ב-1989 הוא נקבר מחוץ לגדר בית העלמין, ונאסר על בנו לומר עליו "קדיש". בשיחה עם לנצמן הוא ניסה ללא הרף להסביר את המניעים למעשיו, מדוע היה שנוא כל כך על שאר האסירים היהודים בטרזינשטט, שנהגו לכנות אותו "מרמלשוויין" (מרמל החזיר), ומדוע כפה עליהם בנוקשות רבה את הוראות מפקד המחנה. אשר לשיתוף הפעולה שלו בהפקת סרט התעמולה הנאצי על "הגטו לדוגמא" שצולם במקום, מרמלשטיין טען שמבחינתו זו הייתה בחירה באפשרות הפחות-נוראה שעמדה בפניו. בחלק האחר של הסרט שוטט לנצמן במצודה שבתוכה היה ממוקם המחנה, לא הרחק מן העיר פראג, העלה תהיות והשמיע פרשנויות ביחס לכל מה שקרה באותו מקום. נוכחותו וחלקו בניסוח השאלות שעליהן הוא משיב בעצמו הם בגדר שינוי משמעותי לעומת גישתו עד אותו שלב. מבקר הקולנוע היהודי אמריקאי, ג'ים הוברמן, כתב שבכל הסצינות הללו נראה כאילו לנצמן הוא עיתונאי מתוחכם אשר מוכן להבין את טענותיו של המרואיין, גם אם אינו מסכים איתו. לדברי לנצמן, עדותו של מרמלשטיין לא שולבה בסופו של דבר ב"שואה" משום שהוא לא עסק בהשמדת העם היהודי, ככל שאר חלקי הסרט, אלא בהישרדות, שהיא בעצם המטרה שהינחתה את מרמלשטיין לכל אורך הדרך. למעשה, סרט התעמולה הנאצי, שאסירי המחנה כינו בשם "הפיהרר מעניק עיר ליהודים", הופק בפיקוחו של מרמלשטיין, ובמידה מסוימת, "אחרון הלא-צדיקים" הוא מעין תשובה לאותו סרט, והמשך לטענתו של לנצמן כי אחת המטרות של כל העדויות שהוא אסף היא לסתום את פיותיהם של מכחישי השואה. מן הסתם, נראה שהחומר שסיפקו לו 17 השעות עם מרמלשטיין לא הספיקו לגמרי לכל מה שהוא רצה להעביר, והסרט נראה בסופו של דבר, אם להשתמש בהגדרה של הוברמן, כאילו הוא מורכב משני דואטים, האחד מהם הוא הדואט לנצמן-מרמלשטיין, השני בין לנצמן לבין עצמו.



קלוד לנצמן עם בנימין מרמלשטיין ב"אחרון הלא-צדיקים"

בשנת 2017 הפיק לנצמן סרט בשם "נאפאלם", שלא הירבו להציגו בעולם. זו הייתה תפנית מוזרה שבאה בעקבות ביקור בצפון קוריאה, ביקור שבמסגרתו, כך מספרים, הוא אפילו התאהב באחות קוריאנית. אבל נראה שאין הוא נוגע לעניין שבו עוסקת כל יצירתו האחרת. זמן קצר לפני פטירתו בשנת 2018 הפיץ לנצמן להקרנות בתי הקולנוע את האחרון בסדרת הסרטים המורכבים מן הצילומים שביצע לקראת הפקת "שואה". הסרט כולל ארבעה ראיונות. כל אחד מהם יכול לעמוד בזכות עצמו, אבל הצגתם יחד מעצימה את החוויה. הסרט כולו, ארבעת הפרקים יחד, תחת הכותרת "שואה: ארבע אחיות", נמשך כארבע שעות וחצי, ואף כי אין שום קירבה משפחתית בין ארבע הנשים שעדותן מובאת בו, גורלן בזמן המלחמה ואחריה מעשיר עוד יותר את מרקם העדויות האחרות שלנצמן אגר מ-1974 עד 1985. פרט לסיפורי ההישרדות של כל אחת מן הנשים, עוברות בשיחות אִיתן כחוט השני אותן התחבטויות שנותרו כל השנים שלאחר מכן – הבעיות המוסריות, תחושת האשם על שנותרו בחיים כאשר אחרים נספו, המראות והזוועות שהיו מנת חלקן, וחוסר האפשרות לבטא אותן באוזני הזולת. שתיקה עיקשת הרי איפיינה רבים מן הניצולים. כפי שאומרת אחת מארבע הנשים, בכל פעם ששאלה את עצמה מדוע היא עדיין חיה ולא שמה קץ לסבל אחרי כל מה שחוותה, היא מצביעה על הצורך שהיה בה למסור עדות, על הרצון לדבר ולספר על הכל, ועל חוסר העניין שבו נתקלה בו אצל אחרים בכל פעם שעשתה זאת, "עד שבסוף החלטתי לשתוק ולא לספר עוד דבר".

לנצמן העניק לכל אחד מארבעת פרקי הסרט שֵם משלו. "הפרעוש העליז" מציג את עדה ליכטמן, שנכפה עליה בשואה לתקן, לשפץ ולשכלל את הבובות ואת הצעצועים שהגרמנים גזלו מן הילדים היהודים לפני שהושלכו לתנורי המחנות, כדי להתאים אותם לטעמם של הילדים הגרמנים הטובים בבית. "אי-אפשר להעלות על הדעת את הרעיון לקשט בובות במחנה השמדה", היא אומרת ללנצמן, "אבל אי-אפשר להעלות על הדעת חיים במחנה השמדה". ב"שבועת היפוקרטס" מספרת רות אליאס, שנולדה בצ'כוסלובקיה, איך ניצלה בנס כאשר רצו לשלוח אותה מטרזינשטט לאושוויץ, איך עברה דרך המבורג חזרה לטרזינשטט, היחידה שחזרה לשם אי-פעם, וכל זה כשהיא כבר בחודש השמיני להריונה. זהו הארוך שבין ארבעת הפרקים, והוא כולל את הרגע המצמרר כאשר הרופא היהודי שמטפל בה בזמן הלידה מציע לשים קץ לחיי התינוק, שאם לא כן דוקטור מנגלה ממתין מעבר לפינה. ב"תיבת נח" פוגשים את חנה מרטון מהונגריה, שניצלה רק משום שבעלה היה מכר אישי של רודולף קסטנר, וכך צורפה לאותו משלוח מובחר של כ-1,700 יהודים הונגריים שלא נשלחו לאושוויץ. וגם אם התייסרה בהמשך משום שידעה, כאשר זה קרה, שהיא נמנית עם מיעוט זעום שההצטרפות אליו נמנעה מרבים כל כך, היא בכל זאת חייבת את חייה לקסטנר. הפרק "באלוטי" נושא את שם האיזור בעיר לודז' שבו היה ממוקם הגטו שבו הייתה פאולה בירן. לנצמן ריאיין אותה חוף הים בתל אביב. פאולה בירן שולבה בזמנו במשטרת גטו לודז', והמעשים שנאלצה לעשות במסגרת זו, בעיקר מעצר של רוכל שעתיד היה כנראה להישלח למחנה השמדה, לא נתנו לה אף פעם מנוח. אכן לא הייתה ברירה, אבל כפי ענתה ללנצמן, אם מה שעשיתי היה מוסרי או לא, שאחרים יקבעו. בשיחה שהיא אולי האינטימית ביותר מבין הארבע, בירן ולנצמן צועדים זה לצד זה על שפת הים, רעש הגלים והשחפים מתמזג עם הסיפור עצמו, ואולי משמש גם כמעין קונטרפונקט לְמה שנאמר בשיחה. אם צריך לקבוע היום מה היה לנצמן, בסופו של דבר, הרי שלמרות לימודי הפילוסופיה שלו בגרמניה, והקשר המתמשך שלו עם סארטר וכל חבריו לדרך, הוא היה למעשה אנתרופולוג שהתמקד רוב רובו של הזמן בנושא אחד בלבד, ולא הניח לו עד סוף חייו: שואת היהודים במלחמת עולם השנייה. ואולי, כפרק המשך, בפָנֶיהָ של מדינת ישראל שקמה אחרי זה, אולי גם כתוצאה ממה שקרה בשואה. הכל מבוסס על עדויות, רבות ככל האפשר, אשר מאששות אחת את השנייה, ומציגות בכל פעם זווית שונה של המציאות ההזויה של השואה. הוא נמנע בכוונה תחילה מכל השאלות האחרות שהיו אולי מתבקשות או נלוות לנושא זה. הוא לא ניסה לבדוק מי הוא יהודי או מה הוא יהודי. הוא סירב להתמודד עם הסיבות ועם המניעים לאנטישמיות או עם בלימתה האפשרית, הוא ביקש רק לעמוד על התוצאות. זאת, מבלי להזכיר את כל המניעים האחרים שמפלגים היום את היהדות, בארץ ובעולם, מניעים שמתפרצים היום ביתר שאת אבל היו קיימים גם אז. הוא הטיל על עצמו עבודה מוגדרת מאוד, ולא הניח לה עד יומו האחרון. בכל שאר העניינים, שיעסקו אחרים.

כל החומרים לרטרוספקטיבה של סרטי קלוד לנצמן: סרטי שני