דבר המערכת – גיליון 246

תוכנית סינמטק תל אביב למחצית השנייה של חודש דצמבר 2025 ולחודש ינואר 2026 מוקדשת לסרטיו התיעודיים של קלוד לנצמן, כשבמרכזה "שואה", הסרט החשוב ביותר שנעשה אי-פעם על גורל העם היהודי במלחמת העולם השנייה, ואולי אחד הסרטים התיעודיים החשובים ביותר בכל תולדות הקולנוע. תשע וחצי שעות שבהן לנצמן מתרכז במבנה ובפעולה של מכונת המוות השיטתית שבנתה גרמניה הנאצית לשם חיסול אומות שבעיניה היו פסולות. בלי מטר אחד של חומר ארכיוני, הכל מתוך עדויות של מי שסבל ושרד, לרוב בנס, לנצמן עמל לא פחות מ-11 שנים כדי להשלים את הסרט, ומתוך חומר של יותר מ-350 שעות הוא המשיך לאחר מכן וערך עוד חמישה סרטים נוספים, אשר ראו אור בשנים שלאחר מכן, וכלולים כמובן בתוכנית של הסינמטק. לכן הקדשנו הפעם את מאמר הפתיחה ללנצמן האיש, הקולנוען והסרטים שלו.

ועוד בגיליון החדש, אתי ציקו, בוגרת החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, השלימה את סרטה הארוך הראשון, "נאנדאורי". סרט מפתיע, שכן ציקו, שהיא ממוצא גיאורגי, הוציאה מתחת ידיה סרט שנראה לא פחות גיאורגי מישראלי, ואולי אפילו יותר. הסרט צולם בשלמות בגיאורגיה, הוא מדבר את שפת המקום, ואם כי יש בו התייחסות גם לישראל ולישראליוּת, הוא עשוי אפילו להיקלט היום בעולם הפסטיבלים הבינלאומי, שבשנתיים האחרונות מַפנה את גבו בכוונה תחילה לתוצרת ישראל. פבלו אוטין שוחח ארוכות עם אתי ציקו על סרטה.

סרט ישראלי נוסף אשר עשוי להתגנב לעולם הוא "הים", אשר זכה השנה בפרס "אופיר" לסרט הטוב ביותר, והצליח להוציא מן הכלים כמה מן הדמויות הפוליטיות שמצאו לנכון להתייחס לקולנוע. הם ראו בסרטו של שי כרמלי-פולק, על ילד פלסטיני בן 12 מרמאללה שכל מבוקשו הוא לראות פעם את הים, התקפה על מדיניות הממשלה. לעומתם, דולב אמיתי מעלה מספר הרהורים שמצביעים על הסרט שהפעים רבים כקרוב משפחה של הקולנוע האיראני שיוצרים במאים כמו קיארוסטמי ופנאהי, שאפילו המשטר האיראני לא מחה נגדם כאשר הם נעשו.

ואם הזכרנו פסטיבלים, אחד הבמאים החביבים עליהם, כי לדעתם הוא משלב איכות ומסחריוּת, הוא נואה באומבך האמריקאי, שרבים רואים בו מעין יורש לוודי אלן. הוא אינו מרגיש צורך לעשות כל שנה סרט, אלא רק אחת לכמה שנים, ובין לבין הוא כותב גם תסריטים, בין היתר גם לבת זוגו, גרטה גרוויג (הוא כתב את "בארבי"). ומאז שמצא בית אוהד, בחברת "נטפליקס", סרטיו אולי לא משתתפים תמיד בתחרויות (לא כל פסטיבל מוכן להציג סרט של חברה המעלה את מוצריה מיד לסטרימר, מבלי להתחשב בדרישות בתי הקולנוע), אבל מקובלים ככאלה שמורידים מעט את רמת העצבנות של הצופים נוכח סרטים כבדי-משקל שכן מתחרים בהן. עופר ליברגל בוחן את באומבך בבית "נטפליקס".

ולסיום, נעיף מבט באחד הסרטים ההוליוודיים המדוברים ביותר השנה, "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון. במקור זה היה רומאן בשם Vineland שכתב אחד הסופרים האמריקאיים המוערכים ביותר, תומאס פינצ'ון, והוא מתאר בהומור ובמלנכוליה את ההידרדרות הנפשית והקיומית של דור ההיפיז האידיאליסטי שרצה לשנות את העולם באמריקה של רייגן, ומה שיצא ממנו היום. הסרט זכה לאחרונה בפרס מבקרי ניו יורק לשנת 2025, והוא אחד המועמדים המובילים לאוסקרים הקרובים. אנדרסון מקפיד לומר שהוא שאב השראה מן הרומאן של פינצ'ון, לא יותר מזה, ומציג סרט פעולה אגרסיבי על עידן טראמפ, המלחמה במהגרים, ועיוותי הדין באמריקה. דני מוג'ה מתייחס לסרט; אנחנו רק מבקשים להצביע על מה שקרה בדרך מפינצ'ון לאנדרסון.

קריאה נעימה לכולכם.