קידמה | ביקורת סרט | קאן 2021

מאת: עדנה ודן פיינרו

במאי: קורנל מונדרוצו – עם לילי מונורי, אנה מריה לאנג, גויה רגו, פדמה הדמדיר

בזמנו מורד גדול בקולנוע ההונגרי המסורתי ובבני הדור שקדם לו, כמו סאבו, מאק ואחרים, קורנל מונדרוצו  גילה עד מהרה את מגבלות ההפקה והאמצעים של ארץ מולדתו, והעדיף לעבור ולעבוד בגרמניה, בעיקר בתיאטרון, שם הוא בנה לעצמו קריירה מצליחה, כשהוא מביים מדי פעם בפעם סרטים שנראים מעניינים בעיניו. להבדיל מ"אישה מתפרקת לרסיסים", הסרט שהוצג לפני שנה בתכנית המקוונת של פסטיבל טורונטו ובינתיים מככב ברשימת הצלחות של נטפליקס, מונדרוצו חוזר הפעם לאותו הסגנון ההרמטי הדורש מן הצופה לעבוד כדי לפענח בכל רגע מה שהוא רואה על הבד, הוא שומר לעתים קרובות את הקלפים שלו קרוב אל החזה ומגלה את כוונותיו רק ברגע האחרון, ומי שאינו מוכן לעמוד במראות קשים לעתים, צריך להיזהר לפני שהוא נכנס לאולם. גם אם הדבר רחוק מלהיות מובן מאליו ברגע הראשון, הנושא פעם הוא אנטישמיות ושנאת הזרים, מוזיאון השואה בבודפשט אכן שיתף אתו פעולה, והתוצאה היא שלושה פרקים, הנושאים את הכותרות "אווה", "לנה" ו"יונס" ובעצם מציירים את אותה ההתפתחות (שלא תמיד נראית לעין) בעולם ביחס לזרים.  שני הפרקים הראשונים דוברים הונגרית, הפרק השלישי הוא בגרמנית, וקרוב לוודאי שהסרט הזה יעבור דרך הרבה מאד פסטיבלים וסינמטקים, גם אם מפיצים רבים יישאו רגליים וימלטו על נפשם, מול הסגנון הקולנועי הבלתי מתפשר של מונדרוצו.

הפרק הראשון מתחיל במעמד בלתי מובן לחלוטין. חבורה של פועלי ניקיון נכנסת לתוך מרתף שכל קירותיו בטון מטונף, ומתחילים לשטוף אותו במרץ, קירות, תקרה ורצפה, כשהמצלמה עוקבת בתנועות ארוכות אחרי מאמציהם הנמרצים. ואז מתחילים למצוא בחרכים שבקיר סממנים של קיום קודם במקום, שגם הוא אינו ברור, עד אשר קול בכי של תינוק בוקע מאחד הפתחים של הביוב וכאשר המנקים מוצאים את הפתח הנכון, הם מוציאים משום תינוקת ויוצאים אתה החוצה. רק אז אפשר להבין שמדובר במרתף של מחנה ריכוז שזה עתה שוחרר ע"י הצבא הרוסי. הפרק השני מציג את אותה ניצולה, אווה (גם זה ייקח לא מעט זמן עד שיתברר), עכשיו קשישה שחיה בגפה ומקבלת את ביקור בתה שחיה בברלין, אחרי שנמלטה על נפשה מבעל בלתי נסבל. הבת, לנה (אנה מריה לאנג), רוצה לקבל מאמה מסמכים שיוכיחו את יהדותה ויאפשרו לה לקבל תמיכה מהקהילה היהודית בגרמניה אבל האם מסרבת בתוקף למסור כל תעודה או מסמך משום שקבלת פיצויים, מבחינתה, זה כמו חיסול חשבוו שאי-אפשר לחסל,. הקטע כולו הוא מבצע וירטואוזי של שחקנית ותיקה שהייתה פעם בין הכוכבות הגדולות של הקולנוע הונגרי, לילי מונורי, הסוקרת במונולוג ארוך וקורע לב את כל גלגולי השואה ומה שעבר עליה מאז. במרכז הפרק שלישי ניצב יונס (גויה רגו), בנה של לנה, נער שלומד בבית ספר ברלינאי וסובל, מצד אחד, מהתעללות בני גילו המוסלמים, ומצד שני, מן ההתייחסות הצדקנית של מוריו, הנוהגים בו לפי מיטב התקינות הפוליטית הגרמנית. למזלו, בדרך הביתה, הוא נתקל בנערה גלוחת ראש, יסמין (פדמה הדמדיר) שאביה המוסלמי לא אהב את הצבע הכחול שבו צבעה את שערה, ובין השניים יוצר רומן עדין, כשהם נמלטים לשפת תעלת מים (המים הם הנושא שמוביל כל הזמן, מפרק לפרק), הרחק מן ההמון הסואן וממצעדי דת שנכפים עליהם. גלגולים של אנטישמיות, של שנאה עצמית, של תהייה על משמעות הזהות ומה היא מחייבת (בפרק האחרון אומר יונס לאמו שאינו רוצה להיות יהודי), שינוים משמעותיים לכאורה שמאחוריהם מסתתרים אותם יצרים שהובילו לשואה. הסיום הפיוטי מבטיח אולי הבנה בעתיד ולא נותר אלא לקוות שזה לא נאיבי.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות על קאן