רכישת מנוי
צור קשר
מאת: עדנה ודן פיינרו
במאי: ווס אנדרסון – עם ביל מאריי, אליזבט מוס, אוון ווילסון, בניסיו דל טורו, טימותי שלאמה, טילדה סווינטון, לאה סיידו, פרנסס מקדורמנד, ווילם דאפו, אדריאן ברודי, ג'פרי רייט
ההפקה האמריקנית המפארת ביותר של הפסטיבל, שגם היא המתינה בסבלנות, מאז הפסטיבל שעבר שצריך היה לבטל ועד היום, כדי להיחשף לקהל הרחב. למען האמת, ההגדרה הטובה ביותר שנמצאה לסרט הזה הוא "תמונת העולם ההרמטית של ווס אנדרסון, שמיועדת בעיקר לו ולעצמו". כי גם אם חובה להתפעל מיפי עבודת הצילום והתפאורה, להתרשם מן השורה הארוכה של כוכבים אשר הסכימו לשתף כאן פעולה גם בתפקידים מינוריים במיוחד (האם אליזבת מוס ידעה עד כמה חלקה זעיר לפני שחתמה על חוזה?) ומן הרצון לשוב ולחדש את ימי "מלון בודפשט" עם המון בדיחות קטנות ולא פעם מרומזות, והרבה אירוניה שמסתתרת לא אחת בין הררי אירוניות אחרות, בכל זאת אפשר לומר שאחרי השעה הראשונה מתחילים להציץ בשעון ולתהות כמה זמן יימשך הפולחן הזה. ידוע כמובן שלאנדרסון יש חברה נאמנה של מעריצים אשר ודאי ייצאו בשירי הלל ויסבירו לכולם שמדובר בסרט מתוחכם שנועד לקהל מתוחכם, מתוך הנחה שכל המתעייפים מן העומס, יתביישו להודות שאינם מתוחכמים. אבל מה לעשות, עובדה היא שכבר כמה שנים טובות ממתינים למצוא גם קצת בשר בין כל התוספות המעניינות שאנדרסון מגיש, אבל נדמה שגם הפעם ההמתנה נמשכת.
הסרט הזה מוקדש לעורך דמיוני של עיתון אמריקאי מקנזס, ארתור הוביצר ג'וניור, שירש אותו מאביו (רמז דק לשושלת של ניו יורק טיימס) והקים בו מוסף שמוקדש כולו לחיים בעיר שדה צרפתית שאינה קיימת בשם "אנווי" (עוד רמז דק, פירוש השם בצרפתית הוא "שעמום"). מכאן והלאה נפסיק לפרש את הרמזים, כדי שההמשך לא יתנהל כולו בסוגריים. אם כי זה אולי תיאור מהימן של הסרט, אוסף ארוך של סוגריים שבאים אחד אחרי השני, ומה שחסר להם, זה חוט מקשר שיחבר אותם יחד. הסרט מתחיל אחרי מותו של הוביצר בגיל 75 מדום לב, בהספד משותף של כל הכתבים אשר עבדו תחתיו במהלך השנים, הוא עובר בשקדנות ממדור אחד למשנהו ומניח לעורך המדור להציג את החומר הטמון בו, רוב הזמן בקול מספר ובטקסט הומוריסטי משהו המלווה את התמונות הממחישות את מעלליו של אותו הכותב בעיר "אנווי", בין אם מדובר בחטיפת בנו של ראש העיר, בענייני מזון של שף מהולל, בנושאי אמנות למיניהם וכיוצא בזה. בין מדור למדור, חוזר הסרט למערכת, לעורך הז"ל ולכתביו, ולדרך המיוחדת שבה הוא שקל את כתבותיהם, את ההוצאות שהגישו לו ואת ההערכה ההדדית ששררה ביחסי העבודה במקום. אין עיתונאי שלא ירצה לעבוד במקום שכזה, ואין עיתונאי שאינו יודע שזה קיים אך ורק בסרטים. בקיצור, אם צריך להשוות את הסרט הזה למשהו, זה לכוס מים צוננים בקיץ. מרווה אולי את הצימאון לרגע אבל לא נשאר ממנו אחר כך הרבה טעם.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות
קאן 2021 – סוף
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו הפסטיבל הראשון בקאן בוטל ברגע האחרון בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1968 הוא בוטל אחרי שטריפו, גודאר ולואי מאל נתלו על המסך של אולם הפסטיבלים והפסיקו אותו באמצע, חלק ממהומות הסטודנטים שזעזעו אז את צרפת. ב-2020 הפסטיבל בוטל בגלל הקורונה וחלק מן הסרטים שאמורים היו לה
לקריאה
רכבת למורמנסק (תא מס.6) | ביקורת סרט | קאן 2021
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו במאי: יוהו קואסמאנן – עם סיידי הארלא, יורי בוריסוב סרטו הראשון של יוהו קואסמאנן, "היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי", היה סרט קטן ופשוט, מבוסס על סיפור אמתי אודות מתאגרף פיני שכמעט זכה באליפות העולם אבל נטש את האגרוף לטובת האישה שאהב עוד מנעוריו. סרט שחור לבן, חסר י
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים
972523403778 
Service@cinema.co.il
רחוב הארבעה 5, תל אביב