בדרך מפינצ'ון לאנדרסון

בכותרות לסרט "קרב רודף קרב" מצוין כי ספרו של תומאס פינצ'ון, "ויינלנד", הוא מקור ההשראה לתסריט. גם בכל מה שנכתב על הסרט הזה, שרבים כבר מצביעים עליו  כמועמד ודאי לפרסי האוסקר שיחולקו בעוד כמה חודשים, חוזרים ומציינים את שמו של פינצ'ון ואת הספר שהוציא לפני 35 שנה. לא עיבוד, אלא השראה. ובצדק. כל מי שמכיר את הספרים של פינצ'ון, כולל "ויינלנד", ואת הפרוזה הדחוסה והצבעונית שלו, את גודש הדמויות והיקף הבמה שעליה מתנהלת העלילה של כל אחד מהם, יכול להבין שעיבוד קולנועי הוא פשוט בלתי-אפשרי. כי מה שבוויקיפדיה מבקשים לסכם במשפט אחד, "סיפור היחסים שבין עורכת סרטים מהפכנית לבין איש בולשת אמריקאי", מסתיר מאחוריו מעשייה שפורסת את מקורותיה ואת סופה של אותה תנועה אידיאליסטית, היפית, אנטי-ממסדית, ששמה לעצמה למטרה לשנות את פני העולם המושחת, אבל התמסמסה בהדרגה עד שלא נותר ממנה הרבה יותר מבדיחה קצת פאתטית במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת.

אוסף הדמויות שחולפות בין מאות עמודי הספר יוצר מעין פרסקו רב-ממדים של קליפורניה וכל הזרוקים שחיו שם בשולי החברה, אולי צריך אפילו לומר השוליים של השוליים, אשר מוצאים לעצמם דרכים משלהם להסתדר איכשהו, ולהשאיר את כל חלומות המהפכה העולמית אי-שם בתוך זיכרונות אפופים ענני החשיש שבתוכם קל להם יותר להתמודד עם המציאות בה הם נתקלים בכל פעם שהם מוציאים את האף החוצה ממקומות המיסתור שלהם.

למען האמת, בספר אין דמות מובילה אחת, כי פינצ'ון אוהב מאוד את הסימטאות שלצד הדרך הראשית. נסו לדמיין עלילה של ספר כאילו היא קו המוביל מן ההתחלה אל הסוף, בצורה של כביש פתלתל, שבכל פעם יוצאות ממנו סימטאות, לעיתים רחבות יותר לעיתים פחות, ופינצ'ון אינו יכול להתאפק מלבקר בכל אחת מהן, לחפור מתחת למדרכות, ולספר לקורא מה בדיוק הוביל את מי שהיה באותה סימטה אל הרחוב הראשי של העלילה. חלק מן המצטרפים לעלילה יתפסו מקום חשוב יותר, חלק פחות, אבל ללא התייחסות לכולם קשה למצות את כל היקף החוויה שהוא מבקש להעביר בכתב. אין פלא שבמאי מוערך ובעל מוניטין כמו פול תומאס אנדרסון, שנפל שבי בקסמו של פינצ'ון כפי שהוא בא לידי ביטוי ב"ויינלנד", טרח במשך שנים רבות כדי למצוא נוסחה שבאמצעותה ניתן יהיה להפוך את הספר לתסריט. ואין זה פלא שכאשר הוא מצא וכתב את התסריט ועשה את הסרט, הוא עדיין התעקש לדייק ולהדגיש שמדובר ב"השראה" ולא ב"עיבוד".

לאונרדו ד קפריו ובניסיו דל טורו עם הטלפון ב"קרב רודף קרב"

הבת שילדה, שמה פריירי, נשארת אצל זואיד, והוא זה שמגדל אותה במהלך 16 השנים הבאות, מטפל בה ודואג לה. זואיד חי גם הוא מקצבה ממשלתית כפסיכופט מקצועי, וכדי להצדיק את התואר, הוא מנתר מדי שנה, מול מצלמות טלוויזיה שהוזמנו מראש, דרך חלון של בית מרזח כזה או אחר, ומספק פרפראה מבדרת שמשודרת בכל רחבי המדינה ומוכיחה שוב את מופרעותו. כך הוא יכול להמשיך ולקבל קצבה ממשלתית הניתנת לחולה נפש חסר-תקנה, ובמקביל לעשות גם חלטורות קטנות פה ושם.

פינצ'ון מטייל להנאתו במרחב הזמן והמקום – קליפורניה – עושה הכרה עם כל הטיפוסים הזרוקים שמאכלסים אותה, חוזר שוב ושוב לוונד שממשיך לחפש אחרי פרנזי שבה הוא כנראה גם מאוהב באמת, ואילו את גיבור הסיפור כביכול, זואיד, הוא שוכח על פני כ-200 עמודים לפני שהוא חוזר אליו. את כל זה מציג פינצ'ון כסאטירה קצת עצובה וקצת אירונית על דור ההיפיז שאמנים רבים מן המוסיקה והקולנוע תפסו בו פעם מקום נכבד, אלה שביקשו להתקומם נגד אמריקה של רונלד רייגן, וגמרו בסופו של דבר תלויים, לצורך קיומם, באותו ממסד שרצו פעם להרוס. שהרי גם זואיד וגם פרנזי, אמנם רחוקים זה מזו, חיים על קצבה של הממשלה השנואה עליהם. המספר הרב של הסימטאות בצד הדרך הראשית והמספר הגדול של דמויות מוסיפים לעושר של הרומאן, ופינצ'ון מרחף מעל כל הנעשה במעין חיבה מעורבת בחיוך המופנית אל כל אלה שראויים אולי להערכה בזכות כוונותיהם הטובות בעבר, וללא מעט חמלה בהווה.

כאשר הופיע "ויינלנד" טענה הביקורת הספרותית שמדובר ב"פינצ'ון משקל-קל", ואין ספק שבהשוואה לכמה מספריו האחרים אולי קל יותר לקרוא אותו, אבל מי שאינו שולט היטב לא רק בשפה האמריקאית, אלא גם בכל הלקסיקון של התקופה, יצטרך לעמול קשה כדי להתגבר על כולו.

אנדרסון, שנעזר כבר בהשראה של פינצ'ון לסרט קודם שעשה, "מידות רעות", ציין באחד הראיונות הרבים לקראת יציאת סרטו האחרון, שהוא אהב את הספר כל כך, ומאוד רצה להעביר אותו אל הבד. "אבל הבעיה עם ספר שאתה אוהב כל כך", המשיך ואמר, "היא שאין ברירה אלה לנהוג באלימות כשמעבדים ספר כזה לתסריט. אסור לך להיות רך לב". ואכן, אחרי כל השנים בהן התלבט כדי למצוא את הדרך הנכונה, מה עוד שהיה ברור לו כי אין שום סיכוי לכסות את כל היריעה הרחבה והעשירה של הספר בסרט, הוא בחר רק אלמנטים מסוימים מן המקור, ושינה את שמן של הדמויות, אולי גם משום ששמות פרטיים כמו "זואיד", "פרנזי" (בעברית: טירוף) או "פְּרֵיירי" (שדה), שהתאימו לצאצאי ההיפיז של שנות ה-60 וה-70 באמריקה, נראים היום קצת מגוחכים בסרט שעלילתו מתרחשת היום, או אולי, אם תרצו, מחר, אבל לא רחוק מזה, בעתיד לבוא.

בסרט, זואיד הוא בוב פרגוסון, אשתו המהפכנית לשעבר היא פרפידיה (בוגדנית, אם מתרגמים לעברית), בתם אינה עוד "פריירי" אלא וילה, ואילו הנבל שעושה להם את כל הצרות אינו עוד ברוק וונד (דמותו הולמת את שמו) אלא סטיבן לוקג'ו (בעברית: צפדת). אולי כדאי להוסיף שדמויות נוספות מן הספר משתלבות בעלילה, אבל בשינויים משמעותיים ומתוך ויתור על פרטי הרקע שלהם, שחשובים כל כך בכתב. מה שנותר זו הפרנויה של כל אלה שרצו פעם לשנות סדרי עולם, וחיים היום לא רק עם הכישלון של החלום שהכזיב, אלא תלויים באותו ממסד שהיו אמורים לרסק, ממסד שעדיין ממשיך להתייחס אליהם כאל חשודים שאפשר לדרוס.

צ'ייס אינפיניטי (וילה) מתאמנת לקראת הקרבות הבאים

אחרי שעשה את כל הקיצוצים והשיפוצים האלה ואחרים שנראו לו נחוצים כדי לצמצם את העלילה לכדי אורך סביר של סרט עלילתי, נקט אנדרסון שיטה נוספת – במקום אותו מבט מרחף ומשועשע במידה רבה של פינצ'ון, הוא מיקד את עדשת המצלמה, הגביר את הקונטרסט, וקיבל בסופו של דבר, במקום פרסקו אימפרסיוניסטי רב-גוונים, סרט מתח נוסח 2025, עשוי כהלכה, מלא וגדוש בפעילות קדחתנית, מרדפים מרתקים, ומוסר השכל שיורה כמובן לעידן שלנו. במקום מובסי רייגן והרפובליקנים, מקבלים כאן בעיטה מכוונת היטב בישבן מנהיגי באמריקה היום, על כל מנהגיהם המגונים, כמו הכנסת צבא לתוך יישובים אזרחיים, רדיפת זרים שעורם אינו לבן כשלג, מהגרים, צבעוניים, וכל המסתייגים מן המשטר. אשר לחוקים, מה שהיה אסור – מותר, ומה שהיה מותר – אסור. אלה שכותבים אותם, משנים סדרי עולם לפי כיוון הרוח, והרוח נושבת תמיד מן הבית הלבן. לעומת סופו של הספר, שהוא פתוח ומותיר את וילה בודדה במידבר, הסרט דואג שהמוסר ההוליוודי בכל זאת ינצח. זה לא ברוח פינצ'ון, אבל זה עובד היטב בקופה.

כל התמונות לסרט "קרב רודף קרב: Tulip Entertainment