לחץ על לחצן ESC לפתיחת סרגל הנגישות עבור לתפריט הראשי דלג לתוכן דלג למפת האתר
close
19.07.19 19.07.19 - שישי


אהבת נשים


סלין שיאמה על "דיוקנה של צעירה אחוזת להבות"

עדנה פיינרו



סלין שיאמה היא כוח עולה בקולנוע הצרפתי. בוגרת בית הספר לקולנוע FEMIS בפאריס, היא הפכה את התסריט שבזכותו התקבלה לבית הספר, "לידת התמנונים" (La naissance des pieuvres, 2007), לסרט עלילתי ראשון באורך מלא. זאת, בעזרתו ובתמיכתו של מי שהיה המדריך שלה בבית הספר, במאי הקולנוע קסבייה בובואה ("על אלוהים ואנשים"). ההימור, מסתבר, היה נכון. לא זו בלבד שהסרט הוצג במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, הוא גם היה מועמד לשלושה פרסי "סזאר" (האוסקר הצרפתי), והביקורת התפעלה מן הסגנון המינימליסטי ומהדיוק שבכתיבה ובבימוי.

סלין שיאמה


הנושא, בעיות מיגדר והתבגרות של נשים צעירות, מעסיק וממשיך להעסיק אותה עד עצם היום הזה, והוא הפך לקו המנחה בכל סרטיה הבאים של שיאמה, שלמרבה ההפתעה התקבלו כולם באותה מידה של התלהבות. אם שלוש הגיבורות בסרט הראשון שלה היו בנות 15, הגיבורה הקטנה של הסרט הבא, (Tomboy (2011, הייתה בת 10 בלבד, והתמודדה עם הזהות המינית שלה, כאשר העדיפה להציג את עצמה כבן כדי להשתלב בין ילדי השכונה החדשה שאליה עברה עם משפחתה. הסרט זיכה את שיאמה בפרס "טדי" (שמעניקים האיגודים ההומו-לסביים בפסטיבל ברלין), ובהמשך בעוד פסטיבלים המוקדשים לנושא זה.

שלוש נשים: נעמי מרלאן, אדל הנל ולואנה בז'רמי


"חבורת נערות" (2014), סרטה השלישי, עקב אחרי בת מיעוטים אפריקאית מרדנית, אשר מצטרפת לכנופיית בנות מתוך הנחה ששם תמצא סביבה אוהדת יותר מזו של הבית ובית הספר, ומגלה עד מהרה את טעותה. שוב, כפי שקרה עם שני סרטיה הקודמים, גם "חבורת נערות" התקבל לפסטיבל קאן (ל"שבועיים של הבמאים"), ושיאמה הפכה בינתיים גם לתסריטאית מבוקשת − היא כתבה את העיבוד לקולנוע של "חיי כקישוא" −ולפעילה פמיניסטית נחרצת; היא השתתפה בהפגנות למען שוויון זכויות מיגדרי בתוך תעשיית הקולנוע.

אדל הנל


השנה, בקאן, היה "דיוקנה של צעירה אחוזת להבות" אחד הסרטים המעטים שכולם היו תמימי דעים לגבי איכותו. התסריט המקורי של שיאמה, הראשון שבו נטשה את ההווה והעדיפה את המאה ה-18, מספר על ציירת שמוזמנת לצייר את דיוקן בתה של בעלת טירה עתיקה, דיוקן שיישלח לחתנה המיועד, אשר חייב לראותה לפני שיסכים לשאת אותה לאשה. הסרט מסופר כולו בלשון עבר, כזיכרון נוסטלגי של ציירת שנזכרת באפיזודה מוקדמת בחייה, והוא מאוכלס כמעט בלעדית בדמויות נשיות, בין אם מדובר בציירת, מריאן (נעמי מרלאן), באלואיז הצעירה (אדל הנל, חברתה לחיים בעבר ואולי גם בהווה של שיאמה), שאינה שׂשׂה לשמש לה מודל, באמה של אלואיז (ולריה גולינו האיטלקית), או בעוזרת קטנה שמקבלת תפקיד משמעותי בעלילה (לואנה באז'רמי). מרכז הכובד של הסרט הוא סיפור האהבה הסוחף בין מריאן לאלואיז, ועוצמתו טמונה דווקא במישחק, בבימוי ובתמונה, ולאו דווקא בתסריט, שעבורו זכתה שיאמה השנה לפרס.