בימוי: בריאן דה פלמה
בהשתתפות: ג'ון טרבולטה, ננסי אלן
שפה: אנגלית, תרגום לעברית
פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע
בשנות הששים והשבעים פולין קייל היתה אחת ממבקרות הקולנוע המשפיעות באמריקה. בתור המבקרת של "הניו יורקר" מ-1967 ועד פרישתה ב-1991 לא היתה לה את התפוצה הכי גדולה, אבל ביקורותיה שינו את מסלול חייהם של לא מעט סרטים ויוצרים. קייל כתבה את ביקורותיה מנקודת המבט של הצופה. היא לא התעניינה בכוונת היוצר אלא דיווחה מה עשה לה הסרט, איך הוא שינה אותה, השפיע עליה, או תסכל אותה. בסדרת הסרטים "פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע" נציג עשרה מהסרטים שקייל כתבה עליהם לאורך שנותיה כמבקרת. תחילה מתוך ספרה רב ההשפעה, "I Lost It At The Movies", שהיה בית ספר לקולנוע עבור צופים אמריקאים רבים, ונקודת מוצא להיכרות עם קלאסיקות וקולנוע לא-אמריקאי. ונציג סרטים עליהם כתבה קייל בזמן אמת בטוריה ב"ניו יורקר". למשל, "בוני וקלייד" (1967) שהיה הסרט הראשון עליו כתבה ב"ניו יורקר", בטקסט מונומנטלי שהפך את הסרט ללהיט ולאירוע. קייל שנאה אלימות, אבל העריצה את סם פקינפה ואת "חבורת הפראים", היא שנאה קולנוע עם מיניות בוטה, אבל היללה את "הטנגו האחרון בפריז", היא התנגדה נחרצות לתיאוריית האוטר, כפי שנוסחה על ידי אנדרו סאריס, הקולגה הניו יורקי מ"הווילג' וויס", אבל לרוב תמכה באופן עקבי בבמאים כמו מרטין סקורסזי, רוברט אלטמן ובריאן דה-פלמה. כתיבתה של קייל עקבה אחרי שנות השיא של הקולנוע האמריקאי, אבל כשבריאותה החלה לדעוך, כך גם הקולנוע האמריקאי נכנס לרוטינה מסחרית שאותה היא שנאה. כשהיא פרשה ב-1991 בגלל מחלת הפרקינסון שלה, היא כבר לא יכלה לכתוב יותר, וגם לא היה לה על מה.
הסרטים שיוקרנו בסדרה: "יוג'ימבו", "מ.א.ש.", "שוגרלנד אקספרס", "שמונה וחצי", "זעקות ולחישות", "מצחצחי נעליים", "בוני וקלייד", "סזאר ורוזאלי", "חברות הפראים", "התפוצצות", לפני כל הסרטים תתקיים הרצאה קצרה של מבקר ה'קולנוע יאיר רוה.
התפוצצות | Blow Out
מקליט פסקול בסרטים לוכד בטעות במכשיר ההקלטה תאונת דרכים. כאשר הוא מאזין שוב לאירוע נדמה לו כי למעשה מדובר ברצח, וחקירתו הלאה מובילה אותו לקנוניה שמסבכת את חייו. בריאן דה פלמה מגישה מחווה ל”יצרים” של אנטוניוני. גם כאן יש עיסוק בשאלות של מציאות ופרשנותה, אבל דה פלמה, שבילה חלק ניכר מהקריירה שלו בניסיון למלא את נעליו הגדולות של היצ’קוק, מנסח אותן כמותחן. התוצאה, כמו תמיד אצל דה פלמה, מהפנטת: יש בה חזון ויזואלי, פיתולי עלילה המתעצמים בטור הנדסי וסיום שמותיר את הצופים עם הלשון בחוץ.