מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית סרט תיעודי קצר.
הסרט מתבונן במחאה שקטה שהחלה במרץ 2025, כאשר קומץ נשים החליטו לעמוד בדומייה בתגובה על הרג 193 ילדים בעזה והפרת הפסקת האש. כל אחת אוחזת בתצלום של אחד מהילדים שנהרגו. על כל תמונה שמו של הילד, גילו, תאריך מותו, והמילים „הָיָה וְאֵינֶנּוּ“. שתיקתן הכבדה רועמת, מפרה את המולת החיים הבלתי פוסקת. חלק מהעוברים והשבים מסיטים מבט; אחרים מגיבים בכעס, צער ואף בזעם. שבוע אחר שבוע מתווספים שמות, תמונות חדשות נישאות, ואנשים נוספים מצטרפים לפעולה ולזעקה השקטה הבוקעת ממנה.