Director: Robert Altman
With: דונלד סאת'רלנד, אליוט גולד, סאלי קלרמן, רוברט דובאל
Language: אנגלית, תרגום לעברית
פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע
בשנות השישים והשבעים פולין קייל היתה אחת ממבקרות הקולנוע המשפיעות באמריקה. בתור המבקרת של "הניו יורקר" מ-1967 ועד פרישתה ב-1991 לא היתה לה את התפוצה הכי גדולה, אבל ביקורותיה שינו את מסלול חייהם של לא מעט סרטים ויוצרים. קייל כתבה את ביקורותיה מנקודת המבט של הצופה. היא לא התעניינה בכוונת היוצר אלא דיווחה מה עשה לה הסרט, איך הוא שינה אותה, השפיע עליה, או תסכל אותה. בסדרת הסרטים "פולין קייל: איבדתי את זה בקולנוע" נציג עשרה מהסרטים שקייל כתבה עליהם לאורך שנותיה כמבקרת. תחילה מתוך ספרה רב ההשפעה, "I Lost It At The Movies", שהיה בית ספר לקולנוע עבור צופים אמריקאים רבים, ונקודת מוצא להיכרות עם קלאסיקות וקולנוע לא-אמריקאי. ונציג סרטים עליהם כתבה קייל בזמן אמת בטוריה ב"ניו יורקר". למשל, "בוני וקלייד" (1967) שהיה הסרט הראשון עליו כתבה ב"ניו יורקר", בטקסט מונומנטלי שהפך את הסרט ללהיט ולאירוע. קייל שנאה אלימות, אבל העריצה את סם פקינפה ואת "חבורת הפראים", היא שנאה קולנוע עם מיניות בוטה, אבל היללה את "הטנגו האחרון בפריז", היא התנגדה נחרצות לתיאוריית האוטר, כפי שנוסחה על ידי אנדרו סאריס, הקולגה הניו יורקי מ"הווילג' וויס", אבל לרוב תמכה באופן עקבי בבמאים כמו מרטין סקורסזי, רוברט אלטמן ובריאן דה-פלמה. כתיבתה של קייל עקבה אחרי שנות השיא של הקולנוע האמריקאי, אבל כשבריאותה החלה לדעוך, כך גם הקולנוע האמריקאי נכנס לרוטינה מסחרית שאותה היא שנאה. כשהיא פרשה ב-1991 בגלל מחלת הפרקינסון שלה, היא כבר לא יכלה לכתוב יותר, וגם לא היה לה על מה.
הסרטים שקיורנו בסדרה: "יוג'ימבו", "מ.א.ש.", "שוגרלנד אקספרס", "שמונה וחצי", "זעקות ולחישות", "מצחצחי נעליים", "בוני וקלייד", "סזאר ורוזאלי", "חברות הפראים", "התפוצצות", לפני כל הסרטים תתקיים הרצאה קצרה של מבקר ה'קולנוע יאיר רוה.
מ.א.ש | M*A*S*H
הוקאיי פירס ודיוק פורסט הם צמד מנתחים שגויסו לבית חולים שדה בקוריאה. פירס ופורסט כמו שאר החיילים במחנה הם אנשי רפואה מעולים אבל נטולי מוטיבציה צבאית, שמעדיפים להילחם על שפיותם בשלל מעשי קונדס מאשר להילחם את מלחמתה הלא ברורה של אמריקה, אך האחות הראשית מרגרט "שפתיים לוהטות" אוהולהאן מאמינה בכל ליבה ב"מטרה" ומנסה לדכא את הרוח האנרכיסטית שבמחנה. סרטו המצליח ביותר של רוברט אלטמן מציג לראשונה את סגנונו המיוחד: המבנה הסיפורי ורב הדמויות, סגנון הצילום, הדיאלוגים המרובדים ובעיקר המבט הביקורתי החריף. כל כך מצחיק ועדיין אקטואלי.
אורך האירוע כ-140 דקות