הגרזן הקטן והעץ הגדול

אם נותר עוד מישהו שמתעניין בשאלה מה ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה, או יותר נכון מה ההבדל בין טלוויזיה שנראית ומתנהגת כמו סרט קולנוע לבין סרט קולנוע מובהק, הגיעה שנת 2020 והפכה את התשובה ללא-רלבנטית. אם פעם הגבול הדק עד מאוד היה עצם ההקרנה באולם קולנוע (על אף שהקרנה באולמות הקולנוע, ולא ב-VOD לדוגמא, היא בחירה עסקית, ולא תמיד אמנותית), כיום יש פסטיבלי קולנוע יוקרתיים ובינלאומיים שאם תבחרו, תוכלו לצפות בסרטים שהם מציעים גם על מסך הטלפון החכם. הפיכת הדיון הזה למיותר שחררה את השיח מהתעסקות שטחית בסמנטיקה, ובשורה התחתונה השאלה צריכה להיות: האם העיסוק ב"קולנוע או טלוויזיה" באמת משנה משהו ביצירה עצמה, מעֵבֶר לדרך בה אנו צורכים אותה (שעת הקרנה מוגדרת מול חופש צפייה לא מוגבל). ברוב המקרים התשובה היא "לא" מהדהד.

כל זה מוביל אותי ל-Small Axe, אנתולוגיה המורכבת מחמישה סרטים (או פרקים?) באורכים שונים, שביים הבמאי הבריטי זוכה האוסקר סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות"), ששודרה ב-BBC ובאמזון. האם אלו חמישה סרטים או חמישה פרקים? זה לא ממש משנה, כי כשיצירה נכנסת עמוק לנשמה, אפשר מבחינתי לקרוא לה בכל שם שנבחר. הגרזן הקטן בשמה של האנתולוגיה מקורו בפזמון מתוך שיר של בוב מארלי הנושא את אותו השם. בתרגום חופשי, מארלי שר בפזמון "אם אתם העץ הגדול, אנחנו הגרזן הקטן שמוכן לכרות אתכם". לאמור, זהו המאבק של המוחלשים מול המחלישים, של קורבנות הגזענות מול המערכת הגזענית.

האנתולוגיה מגוללת את סיפוריהם של המהגרים מאיי הודו המערבית הבריטית (איי בהאמה, ברבדוס, גיאנה הבריטית,  ג'מייקה, טרינידד וטובגו ועוד), וקשיי ההתאקלמות שלהם בחברה הבריטית השמרנית. כל פרק מבין חמשת הפרקים עומד בפני עצמו, אין דמויות חוזרות ואין המשכיות, אך כולם מתרחשים בין סוף שנות ה-60 לבין תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, וכאשר מצרפים אותם יחדיו מתקבלת תמונה מקיפה של החוויה הייחודית של הקהילה. צפייה בכל הסרטים מחדדת ומזקקת את הנושאים העולים מכל אחד מהם, ויוצרת חוויית צפייה הוליסטית. החלוקה לפרקים מזכירה את סדרת המופת The Wire, שבכל עונה התמקדה במוסד אחר, ובדרך בה הוא מעצב את החברה והמציאות הגזעית.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

הפרק הראשון באנתולוגיה, Mangrove , מציג את חיי הקהילה המתנקזים למסעדה שעל שמה נקרא הפרק, את התנכלות המשטרה לבעלים וללקוחות של המקום (בתואנות שווא בעלות ניחוח סטריאוטיפי גזעני המתמקד בפשע ובסמים), ואת המאבק של המקומיים במשטרה בבית המשפט. העובדה שמדובר בעסק לגיטימי, אשר עומד בכל הדרישות הביורוקרטיות, אינה מסייעת לבעלים, פרנק קריצ'לו. המשטרה, ובעיקר שוטר חלאה בשם פולי, מתפרצים למקום מדי ערב ומשבשים את חיי התושבים בשכונת נוטינג היל. פרנק כל הזמן טוען ש"מנגרוב" היא רק מסעדה, המשטרה טוענת שמדובר במרכז פשיעה, אך מדובר בחלל שהחשיבות שלו היא הרבה מעֵבֶר לְמה ששני הצדדים רוצים לחשוב. הקהילה המקומית מאמצת את המקום, והופכת אותו למרכז החיים הקהילתיים - אוכל, שתייה, מוסיקה וריקודים, לצד סיעורי מוחות ופולמוסים אידיאולוגיים על המאבק לשוויון זכויות, כולם חלק מן המקום.

החיים עצמם הם חלק בלתי-נפרד מהמאבק, כפי שקריצ'לו, שאינו רואה את עצמו כבעל אידאולוגיה פוליטית, לומד על בשרו. הקהילה השחורה אינה יכולה לחיות בביטחה גם כאשר בנֶיהָ "עומדים בתנאים" של החברה, ולכן כל מה שנותר להם הוא למחות. כאשר ההתנכלויות החוזרות ונשנות על "מנגרוב" אינן פוסקות, המקומיים מחליטים להפגין, ואין זה מפתיע כלל שהמשטרה מגיבה באלימות חסרת פרופורציה. פרנק ועוד שמונה מפגינים מוכים ונעצרים על לא עוול בכפם, אך מחליטים להמשיך להיאבק במשטרה בבית המשפט, על אף שבכל פעם שאחד מהם מדבר על משפט צדק, השאר אינם יכולים שלא לגחך. אין להם אמון במערכת שכל מטרתה היא ליטול מהם את הזהות השחורה. אולם מנגד, המשפט של "תשיעיית מנגרוב" הוא גם ההזדמנות שלהם להפוך את המאבק ממקומי וקהילתי לפומבי.

מבין חמשת חלקי האנתולוגיה, הפרק הראשון מכיל את המרכיבים הקלאסיים של דרמת בית משפט גורפת אוסקרים. אין זה חיסרון, אבל המאבק הצודק מאוד של הדמויות מבטל איזושהי מורכבות שהייתה הופכת אותו ליצירת מופת אמיתית. הבימוי של מקווין אמנם כרוך בבחירות נועזות ולא-צפויות, אך לאחר רגעים רבים של איפוק ומישחק מעולה של השחקנים, מגיעים רגעים דידקטיים יתר על המידה, שבאים לידי ביטוי בכמה מונולוגים מיותרים ופחות חווייתיים. בניגוד לטון הרציני של סצינות בית המשפט, הסצינות ב"מנגרוב" עצמו סוחפות, עם השימוש במוסיקה הדיאגטית והאושר המוחלט שהמוסיקה מהבית מעניקה למהגרים. לרגע אחד הם חופשיים ממשא המציאות, ממגפי השוטרים.

באותן שנים לא היו למהגרים ולילדיהם שנולדו באנגליה הרבה מרחבים קהילתיים בטוחים מפני התנכלויות על רקע גזעני, ולכן הם יצרו אותם באופן אוטונומי וחגגו את החיים כאקט של התנגדות (גם אם לא מודעת). בפרק השני (והמוצלח מכולם לדעתי), Lovers Rock , נגול סיפורו של לילה אחד של "מסיבת בלוז", מסיבת-בית בה אפשר היה לשמוע רגאיי, סול ופאנק. מקווין לוקח אותנו היישר לתוך ההכנות של המסיבה - פינוי הרהיטים, בישול האוכל, הסחיבה והחיבור של מערכת הסאונד - והדקדוק של הפעולות האלה מְשַוֶוה להן הילת קדוּשה.

הפרק יכול להיות מאתגר רק מעצם היותו בדיוק מה שהוא, מסיבת ריקודים עם שירים שמתנגנים בזמן אמת, כשרוב העלילה שלו טמון בסאבטקסט של המאבק שהמסיבה מסמלת. אם יש שביב של דמות פרוטגוניסטית, הרי זו מרתה, שבורחת בתחילת הפרק מביתה כדי ללכת לבלות עם חברתה, ונתקלת בגבר צעיר בשם קליפטון. הגם שהיא אינה בטוחה שיש לה עניין בו, היא הרפתקנית מספיק כדי לגלות בעצמה. אולי אפשר להאשים גם את דיאטת החגיגות שנגזרה עלינו השנה, אבל סצינת המסיבה הלא-נגמרת היא אחת החוויות הקולנועיות המרגשות של 2020. מקווין מאפשר לשירים שלמים להתנגן, ולוקח אותנו למסע עם המוסיקה בין המבלים הרוקדים צפוף כמו שרק ניתן לדמיין בערגה, וגם הדמויות מתענגות על כל רגע כאילו זו המסיבה האחרונה. לאחר שמסתיים Silly Games, שירה של ג'נט קיי (אחד הלהיטים הגדולים של התת-ז'אנר המשלב רגאיי וסול שעל שמו הסרט), החוגגות והחוגגים ממשיכים לשיר אותו ללא מוסיקה, ממשיכים וממשיכים. זהו רגע של התעלות, של אושר מידבק ומנחם.

הצגת המסיבה לכאורה ללא קונטקסט הופכת את הפרק לניסיוני ואוונגארדי (תארים שלא תמיד מתקשרים דווקא להנאה טהורה ממוסיקה, אבל מקווין מוכיח שהכל אפשרי). זהו מעין מחזמר בו המוסיקה אינה מקדמת או מספרת את העלילה בצורה מלאכותית. המוסיקה היא גלגל ההצלה מהמציאות, הדבר היחיד שיכול להשכיח לכמה רגעים את העולם שבחוץ.

כל פרק באנתולוגיה בהחלט עומד בפני עצמו, אך לסדר הפרקים ישנה משמעות תמטית גם אם לא עלילתית. צפייה ב-Lovers Rock אחרי Mangrove משאירה את המתחים ואת המאבק הקהילתי נוכחים, גם אם מתחת לפני השטח: כשהדמויות רוקדות ונהנות לכאורה בלי שום דאגה, עדיין חבויה איזו אימה בצפייה בהן, כאילו משהו עלול להשתבש בכל רגע, מה שבהחלט יכול לקרות. המסיבה והחוגגים יכולים לצאת משליטה מדי פעם, ולאיים על האידיליה ברגעים בהם היצרים מתלהטים וישנה סכנה סקסיסטית, בעיקר לנשים הרוקדות, אך האיום האמיתי, הזר, "המקומי", נותר בחוץ לעת עתה, ללילה אחד.

מקווין כתב את התסריט (יחד עם קורטיה ניולנד) ואת דמותה של מרתה בעקבות סיפורים שדודתו סיפרה לו על התגנבויותיה מהבית. כל הפרקים נוגעים גם הם בצומת שבו האישי פוגש את ההיסטורי. בשיאה, האנתולוגיה מספרת סיפורים אמיתיים על דמויות היסטוריות מבלי ליפול למלכודות של קלישאות ביוגרפיות (כמעט בהצלחה יתרה, עוד נגיע לכך). הפרק השלישי - Red, White and Blue  - מספר את סיפורו האמיתי של לירוי לוגאן, מדען שהחליט להילחם באלימות, בגזענות, ובאכיפה הבררנית נגד הקהילה השחורה, והצטרף לשורות המשטרה על מנת לתקן את המערכת מבפנים. ג'ון בוייגה, שהתפרסם בעקבות תפקידו בטרילוגיה האחרונה של "מלחמת הכוכבים", מגלם את לירוי כדמות חידתית, גם בעיני הצופים וגם בעיני בני משפחתו. הוא עוזב את עבודתו ואת המקצוע המכובד שלו בעקבות, ואולי על אף, הכאתו המוגזמת והלא-מוצדקת של אביו בידי שוטרים שבאו אליו בטענות על הדרך בה החנה את המשאית שלו.

הצורה הקולנועית של הפרק מזכירה את "דרמות כיור המטבח" הבריטיות משנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, דרמות ביתיות שהתרחשו בחללים קלאוסטרופוביים ודלים. אולם, גיבורי אותם סרטים אף פעם לא היו שחורים, ולא הייתה להם שום נוכחות, על אף שסיפורם היה שזור באותה מציאות. בכך שהפרק נראה כמו סרט בריטי מאותה תקופה, ומככבים בו כל אלו שהיו מודרים מאותם סיפורים, בוצע מעין תיקון. מקווין מספר את הסיפור שאיכשהו, משום מה, לא סופר עד היום, נותן לקהילה שעיצבה את ילדותו ואת חייו את הכבוד המגיע לה, ומנכיח אותה. אפילו הסרטים האידיאולוגיים מאותה תקופה עסקו בעיקר בכלכלה התאצ'ריסטית ובמחיקתו של מעמד הפועלים, אך לא נגעו במתח בין בני הגזעים שביעבע מתחת לפני הקרקע.

לירוי, עם רצונו להשתלב במשטרה, נוטל על כתפיו משימה בלתי-אפשרית וכפוית-טובה, ומקווין אינו מייפה את המציאות או מציג אותו כקדוש מעונה. אפילו לירוי עצמו אינו יודע עד הסוף מדוע הוא משתף פעולה עם ארגון שאמנם מטרתו היא אכיפת החוק, אך בפועל מדכא אוכלוסייה שלמה בתואנות גזעניות חשוכות. גם קבלת הפנים שעורכים השוטרים האחרים ללירוי טעונה בגזענות ובדעות קדומות, אך הוא מוכיח חוסן נפשי. ואולי דווקא אותה גזענות מערכתית ממוסדת היא בדיוק הסיבה שבעטיה הצטרף למשטרה, גם אם הסיכוי לשינוי אמיתי הוא קטן, והכל מתנהל בקצב איטי להחריד (כפי שניתן ללמוד גם מהחיים בהווה שלנו). מקווין מצליח להציג את המורכבות ואת הקונפליקט הלא-פתיר הזה מבלי לשפוט את דמותו של לירוי. הוא מנסה, כמונו, להבין אותו ואת המאבק הסיזיפי שלו, ושואל האם יש בכך טעם גם כשאין תשובה ברורה. ישנו משהו משחרר באי-ידיעה, גם אם זה מייאש - הוא מציג סיטואציה מורכבת ללא פתרונות דידקטיים פשטניים, והוא מבין שפסיביות היא אף פעם לא התשובה.

גם הפרק הרביעי, Alex Wheatle, מבוסס על סיפור אמיתי. בתחילת הפרק נזרק אלכס וויטל לתא מאסר יחד עם ראסטפארי גדול-ממדים בשם סימון, אשר שובת רעב מפני שהאוכל בכלא אינו אייטל, מעין מקבילה ראסטפארית לכשרות או חלאל. מתוך חוויותיו של אלכס בתא, העלילה עוברת באי-ליניאריות אל עברו: מילדותו עם אם מתעללת, עד המעבר שלו לבריקסטון, שכונה לונדונית שרוב תושביה הגיעו מאיי הודו המערבית. אלכס הצעיר מגיע לבריקסטון ללא שום תודעה ביחס למורשת שלו: הוא נולד וגדל בפרבר אנגלי מבלי להתייחס למשמעויות של צבע עורו. עם הזמן הוא מוצא את עצמו בתוך הקהילה, ומגלה מה הוא רוצה להיות - הוא משנה את לבושו, את המבטא ואת הסלנג שלו, ומתאהב ברגאיי.

גם בפרק זה מוצגת המוסיקה לא רק כאמצעי לבילוי שעות הפנאי או כמקור להנאה, אלא גם כמרכיב המסייע לבנות זהות. פעימות התופים והבס הן פעימות הלב של הקהילה. הריקודים והבילויים הם המחאה. ואלכס מחליט להקים, עם יחד עם חבר, מערכת סאונד משלהם כדי להשתחרר מתלות באחרים, ולהעניק בחזרה את העונג לסובבים אותם. אך נדמה שבפרק זה משתלבים הזעם והמחאה של Mangrove עם הקצב של Lovers Rock , אך ללא הייחודיות של כל אחד מהם. אלכס וויטל האדם הפך להיות סופר מפורסם, ואולי, משום שבשונה מסיפורו של לירוי לוגן יש כאן פחות מורכבות מוסרית (מבלי לזלזל כמובן, הוא עבר ושרד מכשולים מורכבים רבים), הנרטיב אינו מתרומם לאותם גבהים של הפרקים הקודמים, ונשאר בגבולות הביוגרפיה הקולנועית המעניינת אך לא סוחפת. יש משהו בסיפורים בהם הטוב והרע הם מוחלטים שהופך אותם למעט זניחים. כי אם הכל כל כך ברור, לא נותר דבר חוץ מלצקצק בלשון ולהרגיש עליונות מוסרית. דווקא מפני שהיום קל לנו יותר להבחין בגזענות, חשוב יותר להראות אותה לא רק ברגעים בהם ברור לחלוטין שהיא ראויה לגינוי, אלא גם במצבים מורכבים יותר, כאשר משהו מעורר אי-נוחות שתזכיר לנו שגם בהווה הפתרונות לא תמיד פשוטים, והדרך אליהם עוד ארוכה.

סימון, שותפו של אלכס לתא, מאזין לסיפורו, וטוען שהבעיה האמיתית היא החינוך - האדם השחור לומד היסטוריה לא שלו. הוא מביא לאלכס ספרים כדי שיכיר את המורשת של בני עמו ואת הדרך הארוכה שעבר, וכך אלכס לומד להכיר את עצמו באמצעות ההיסטוריה.

ואכן, מערכת החינוך היא הממסד האחרון, ואולי החשוב ביותר, שמקווין מציג בפרק האחרון, Education. קינגסלי הוא ילד חולמני, שכנראה היום היה מאובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז, אבל בתחילת שנות ה-80 הוא פשוט נחשב בעייתי ואיטי. הוא אינו יודע לקרוא, ומפגר אחר חבריו ללימודים. אבל להוריו, שמתאמצים לפרנס אותו ואת אחותו הגדולה סטפני, שרוצה להיות מעצבת אופנה, אין זמן לבנם הצעיר. וכך נשלח קינגסלי לבית ספר מיוחד, שאמור לעזור לו להתגבר על הפערים, אך בפועל, אלו שאמורים לתפקד שם כמורים, פשוט נותנים לילדים להשתולל, וגם הם עצמם עושים ככל העולה על רוחם (בסצינה קומית ובו בזמן מטרידה, אחד המורים שר ומנגן על גיטרה קלאסית, בצורה מקרטעת, את House of the Rising Sun; האם יש פער גדול יותר מאשר זה שבין מוסיקת הנשמה של הפרקים הקודמים לבין הביצוע המזוויע הזה?). מקווין מציג כאן את אלו שהחברה הרימה מולם ידיים עוד לפני שנתנה להם הזדמנות של ממש להתמודד עם החיים, ומוכיח אולי את המובן מאליו, שהכל מתחיל בחינוך.

זהו אולי הפרק החלש יחסית לעומת האחרים, משום שהכל קצת יותר מדי מובן מאליו - מזעזע, מחריד, מדכא ומעציב, אך בגבולות הדידקטיים של ההיגיון. הדמות של קינגסלי היא אולי הקרובה ביותר למקווין מבחינה ביוגרפית. הוא נולד כמוהו בלונדון ב-1969, וברור מדוע הוא רצה לספר את הסיפור הזה, אך התוצר הסופי אינו סוחף או ספציפי כמו הפרקים הראשונים.

גם אם איכותם בין הפרקים אינה אחידה, מקווין יצר פסיפס ייחודי של הקהילה הקרובה אליו, וזהו תיקון היסטורי קולנועי. הוא מַפְנה זרקור אל העבר כדי לחשוף את הדרך הארוכה שעברו בני הקהילה הזאת, ואת הדרך הארוכה שעוד נותרה להשגת שוויון. צדק הוא ממש לא מובן מאליו. מקווין מראה כיצד אי-אפשר לדון בהיסטוריה הבריטית מבלי לשלב את הקהילה השחורה, ומציע תיקון באמצעות הכרה והבנה. העבר נמצא שם לא כדי לזעזע אותנו ולגרום לנו לטפוח לעצמנו על השכם על כך ש"אנחנו כבר לא כאלה" - הוא מוכיח אילו תהומות נוראיים מבחינה מוסרית מסוגל האדם לקבל כעובדה וכחלק בלתי-נפרד מהמציאות. אם זה היה כך, זה יכול להמשיך כך, אולי לא באותה צורה מפני שיודעים להסוות את הדעות הקדומות ולדבר "יפה" יותר, אך האפֵלה היא כנראה חלק בלתי-נפרד מנפש האדם, ורק נותר לנסות לשלוט בה, למנוע ממנה מלהשתלט - וזו עבודה קשה, מאומצת ומתמשכת.

תמונת שער: סטיב מקווין (משמאל) על במת הצילומים