על מפתן הפנתאון

שמו של הבמאי אטורה סקולה  (1931-2016) נרשם בהססנות מה על קירות פנתאון גדולי הקולנוע האיטלקי לדורותיו. שלא כמו בני דורו, האחים טביאני ואֶרמֳָנו אוֹלמי, הוא לא הפך אלילם של האקדמיה והביקורת באיטליה.  העולם דווקא קיבל אותו בברכה עם שני פרסים בפסטיבל קאן, פרס גלובוס הזהב בארצות הברית, ארבע מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, פרס בפסטיבל מוסקבה לצידם של אנז'יי ואידה ואקירה קורוסאווה, אך אלה לא היטו את הכף בארצו פנימה. אומנם סרטיו הרבו לזכות בפרסי דויד די דונטלו (ה"אוסקר" האיטלקי), אך פסטיבל ונציה, חותמת הסטטוס האולטימטיבית באיטליה, הפנה כלפיו לרוב כתפיים קרות.

היום ברורה גדולתו, וכמה מסרטיו נחשבים לפסגת הקולנוע האיטלקי של שנות השבעים והשמונים, אך, כאמור, הסופרלטיבים באיטלקית סופקו בקמצנות במהלך חייו. אולי כך קרה משום שדבקה בו תווית של "יוצר קומדיות" שרכש לעצמו לאורך קריירה ארוכה ופורה כתסריטאי ואחר כך כתסריטאי-במאי.  קומדיה באיטליה נחשבת תמיד סטייה מהחשוב. פעם זה היא נתפשת כבוגדת בריאליזם החברתי של הניאו-ריאליזם, בהמשך היא מגלמת את זילות תפקידו הפילוסופי של הקולנוע המודרניסטי והפוסט מודרניסטי ולבסוף היא נראית כבורחת מנקיטת עמדה כפי שעשה הקולנוע הפוליטי חמור הסבר. אלא שהסרטים של סקולה ענו על כל הדרישות האלה ולא פעם התעלו על מתחריהם. אכן סקולה אהב להצחיק, כקריקטוריסט, כתסריטאי וכבמאי, אך זו לא הייתה מטרת יצירתו. הקומיות עבור סקולה היא תחבולה אסתטית פתיינית שנועדה לכסות ולגלות עולם מורכב ומחשבה עמוקה אודותיו. מאחורי הבדיחה יש כאב, החמצה, ולעתים טרגדיה. הקומיות נועדה לאלחש לפני הדקירה הכואבת. הסרטים של סקולה ספוגים באידיאולוגיה פוליטית (סקולה מעולם לא הסתיר את הזדהותו עם המפלגה הקומוניסטית ושימש שר התרבות בממשלת הצללים שהקימה) והם מביעים ביקורת נוקבת על הפשיזם,  הקולוניאליזם, הקפיטליזם, האגואיזם, הפטריארכליות, הבורגנות, ולבסוף גם על הקומוניזם והסוציאליזם נוסח איטליה.

פרט לפוליטיקה סקולה התעניין גם בקולנוע. אהבתו וההבנה שלו בקולנוע הופכים לעתים לנושא הסרט. "ספלנדור" (1989) הוא סיפורו של בית קולנוע העומד בפני סגירה, וב"אהבנו כל כך" (1974) שניים מגיבורי הסרט עוסקים בקולנוע ואילו הסרט עצמו עשיר במחוות קולנועיות (חלקן פרודיה ביקורתית) והוא מחליף סגנונות בהתאם לשינויים שעברו על הקולנוע האיטלקי משלהי מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת שנות השבעים של המאה העשרים.

עניין מיוחד הוא מצא ביחסים שבין משך ההקרנה לאורכה של העלילה. שוב ושוב הוא מבקש לבדוק את תוקפה של האחדות האריסטוטלית התיאטרלית כשהיא מיושמת בקולנוע. ביותר מסרט אחד הוא "כולא" את גיבוריו באתר צילום אחד וכמו בתיאטרון בודק את מערכות היחסים המתפתחות ביניהם במהלך פרק זמן קצוב. ב"יום מיוחד" (1977) זהו מפגש בין  גבר לאישה המתגוררים באותו הבניין הנפגשים לראשונה ונפרדים במהלך ביקורו המתוקשר של היטלר ברומא בירת איטליה. בסרט "המרפסת" (1980) הוא מכנס קבוצת אנשים מגוונת ומייצגת לערב אחד במרפסת רומאית. ב"ארוחת הערב" (1997) הוא משוטט בין שולחנות מסעדה במהלך ערב אחד. בסרטים המתפרשים על פני זמן ממושך - שלושה עשורים ב"אהבנו כל כך" (1974), חמישה ב"הנשף" (1983) ושמונה ב"המשפחה" (1987) -  הוא מקפיד למקם את הסצנות בזמן היסטורי מדויק, לעתים ברמת היום והשעה. הרגע ההיסטורי, השעון המתקתק והזמן החולף  נוכחים בסרטיו ומהווים אולי את סימן ההיכר המובהק ביותר שלו. די להקשיב לשמות הסרטים: "יום מיוחד" (1976), "הלילה בווארן" (1982) וכמובן "מה השעה?" (1989).

בין אם אלה סרטים תקופתיים ובין אם הם עכשוויים, ניתן לומר על הסרטים של אטורה סקולה שהם פוליטיים במידה. אך הגיבורים של סרטיו אינם אלה המעצבים את הפוליטיקה אלא אלה המושפעים ממנה. האזרח הקטן, חסר העבודה, האישה בעולם של פוליטיקה גברית, הקרבן הפוליטי, המשרת של המלך.

הקולנוע של סקולה פשוט ולעתים עממי, אך התשתית שלו מורכבת ואינטלקטואלית, רבים מסרטיו מבוססים על יצירה ספרותית קודמת, ואלה שלא ספוגים ברמזים לספרות לתיאטרון ולקולנוע לתולדותיהם.

סקולה הוא בראש ובראשונה במאי של בני אדם למען בני אדם. הוא אירוני אך אינו ציניקן.

צעדים ראשונים ארוכים

אטורה סקולה מתחיל את מסלול חיי היצירה  שלו בשנות הארבעים של המאה העשרים  כקריקטוריסט  וכותב טקסטים הומוריסטיים עבור השבועון מרק'אאורליו. כאן  שכלל כישורים שכבר התגלו אצלו כתלמיד תיכון הנוהג למלא באיורים כל פינה ריקה בספרי הלימוד. הדייקנות המילולית, ההגזמה המאופקת ואיפיון דמויות כטיפוסים מובהקים, ההכרחיים לתמצות הקריקטורי, ילוו אותו בהמשך יצירתו כתסריטאי וכבמאי. אז חידד גם את חיציי  האירוניה האכזרית שלו. מעידות על כך הקריקטורות  העוסקות במוות: דג המבקש לשים קץ לחייו באמצעות בלון שהוא קושר לצווארו על מנת שיוציא אותו מהמים לאוויר, או גבר ואת חפירה על כתפו, המגיע לבקר חבר גוסס ומואשם ב"חוסר טקט". בסרטו האחרון "כמה מוזר להיקרא פדריקו" (2013)  הוא ישוב לימים ההם כשהוא משחזר את מערכת כתב העת  שבה הכיר תסריטאים ובמאים לעתיד ועימם שיתף פעולה בהמשך וביניהם לא אחר מאשר  פדריקו פליני.

בשנות החמישים הוא עובר לכתיבה, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. הוא מתחיל את צעדיו כתסריטאי וכותב גגים להשכיר עבור תסריטאים של קומדיות פופולריות ("טוטו-טרזן", "טוטו לה מקו"...)  כששמו כלל אינו מופיע בכותרות הסרט.  לאחר שצבר נסיון והערכה הוא הופך להיות תסריטאי במשרה מלאה (לרוב כתסריטאי שותף כמקובל אז בתעשיית הקולנוע האיטלקי)  וחותם על עשרות תסריטים עבור הקומדיה האיטלקית. אלה הולכים ומשתפרים לאורך השנים ומגיעים לשיאם ב-1962 עם התסריט לסרט "חיים קלים" שכתב עם חברו ושותפו הקבוע רוג'רו מאקארי ועם במאי הסרט דינו ריזי. תסריט אכזרי זה מפגיש בין אינטלקטואל צעיר (ז'אן לואי טרינטיניאן) לבין נהנתן פוחז (ויטוריו גאסמן) היוצאים לנסיעה אחת פרועה החושפת את פניה הכפולים של איטליה על כל הרע והטוב שבה. אף שהסרט מוגדר כקומדיה הוא מסתיים במוות. הסרט קובר איטליה ישנה וטובה שכולה תרבות וערכים לטובת איטליה חדשה רודפת בצע ואגואיסטית. אף שסקולה הוא רק אחד הכותבים ניתן לזהות את חתימת ידו האישית: אהבתו לקולנוע, העניין בהיסטוריה פוליטית, המסע, חיבתו להצמדת טיפוסים ומעל לכל  סקולה שאינו רק בדחן שנון אלא סטיריקן פוליטי, חד, כועס, כואב וחסר רחמים.

המעבר שלו לעמדת הבמאי טבעי ובסימן המשכיות. הוא נצמד לתסריטאים השותפים שלו ומלהק בסרטיו שחקנים שהכיר בשנות עבודתו ככותב, כדוגמת ויטוריו גסמן, נינו מנפרדי, מרצ'לו מסטרויאני, ובהמשך מאסימו טרואיזי שיהיו שותפים קבועים ונאמנים ועבורם יכתוב סקולה כמה מתפקידיהם הגדולים ביותר. את סגנון הבימוי שלו ייגבש במעלה הדרך עד לפסגות יצירתו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים.

בשלושה מארבעת הסרטים הראשונים של אטורה סקולה הבמאי מככב ויטוריו גסמן, השחקן המזוהה יותר מכל עם יצירתו. "נשים, נשים, נשים" (1964) הוא סאטירה המורכבת מתשע אפיזודות שלא זכתה להתייחסות רבה (הביקורת חגגה אז סביב יצירות כדוגמת "8 וחצי" של פדריקו פליני, "המדבר האדום" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, "הברדלס" של לוקינו ויסקונטי "הבשורה על פי מתי" של פייר פאולו פאזוליני), "צירוף נסיבות" (1965) סרט מסע המזכיר את הקומדיה הרומנטית האמריקאית המפגיש את גסמן (אריסטוקרט איטלקי) עם ג'ואן קולינס (נוכלת אנגליה) לנסיעה בין איטליה לשוויץ. סקולה עושה כאן צעדים מובהקים בחיפוש אחר בנייתה של תשתית ריאליסטית אמינה שתעמוד כמעט תמיד בבסיס היצירה הקולנועית שלו יהיה הז'אנר שהוא פועל בתוכו אשר יהיה. הוא מתנסה כאן גם בחוקי ז'אנר סרטי המסע אליו יחזור בהמשך יותר מפעם וזה שיביא לו כעבור שלוש שנים את הצלחתו הגדולה הראשונה. השלישי בכיכובו של גסמן הוא "השטן המאוהב" (1966) פנטזיה ריאליסטית המתרחשת ב-1478 ובמרכזה שליח השטן שנשלח לחבל בהסכם השלום הנרקם בין רומא לפירנצה. הביקורות חלוקות, יש המדגישים את העובדה שהסרט לא מספיק מצחיק או מכבד את מקיאבלי, מקור ההשראה, ואילו המשבחים מתפעלים  מן השחזור התקופתי האמין ומשיתוף הפעולה הבינלאומי הכולל את מיקי רוני וקלודין אאוגר (נערת בונד בכדור הרעם). ב1968, ארבע שנים מתחילת הקריירה שלו כבמאי ולאחר שביים שלושה סרטים ארוכים הוא זוכה להצלחה עם סרט בעל שם ארוך במיוחד המזכיר שמות מסורבלים במתכוון של קומיקס שייצר עבור מרק'אאורליו.  "האם יצליחו גיבורנו למצוא את חברם שנעלם באופן מסתורי באפריקה?" מגולל עלילה מוזרה שנכתבה כמעין פרודיה  על "מעבה המאפליה" של ג'וזף קונרד. איש העסקים פאוסטו די סאלביו שמחליט להכניס קצת פלפל לחייו המשמימים, יוצא לאפריקה עם רואה החשבון שלו במטרה למצוא את טיטינו שאבד באופן מסתורי באנגולה. המסע מתארך ונדמה שעקבותיו של החבר מוליכים לשום מקום עד לרגע בו מסתבר שטיטינו משמש היום כשאמאן של שבט אפריקני. יש בקומדיה יוצאת הדופן הזו,  בכיכובם של נינו מנפרדי, אלברטו סורדי וברנרד בלייה, רבים מסימני ההיכר שסקולה ישכלל בהמשך: סרט מסע, שחקנים/קומיקאים מבריקים היורים זה בזה משפטי מחץ, שאפתנות גדולה (הסרט צולם בחלקו באנגולה), ועקיצה פוליטית לא מתפשרת על שאיפותיה הקולוניאליסטיות של איטליה ועל קולוניאליזם וגזענות בכלל. כבר מכותרות הפתיחה מגלה לנו הסרט את כוונותיו האמתיות וזאת באמצעות סדרת רישומים קולוניאליסטיים מחרידים שמניחים לקומדיה שתבוא בהמשך תשתית רעיונית שכלל אינה משעשעת.

הצלחתו דוחפת את סקולה להמשיך ולעבוד בקצב מסחרר של סרט בשנה (עוד סיבה לחשדנות כלפיו מצד הביקורת שהעדיפה ללוות במאים מיוסרים המתקשים להפיק את סרטיהם) "המפקח פפה" (1969) בכיכובו של אוגו טוניאצי הוא ניסיון להתרחק מהקומדיה נוסח איטליה ולהכניס רביזיה לז'אנר הבלש הפרטי. המפקח אנטוניו פפה מגלה במהלך חקירה שגרתית כנגד דגי רקק של העולם התחתון, כי החברה שבתוכה הוא פועל מושחתת מן הראש עד המסד ומעורבת בעסקי זנות, פדופיליה ופורנוגרפיה. כשהוא מגלה שגם אהובתו מעורבת בעולמות האפלים הללו, הוא נוטש את תפקידו וקובר את החקירה. "קנאה נוסח איטליה" (1970) סרט שתואר לעתים כז'יל וז'ים נוסח איטליה, מפני שעלילתו עוסקת באישה אחת ואהבתה לשני גברים (וקצת יותר) אלא שבניגוד מוחלט לסרטו של טריפו, גיבורי סרט זה מגיעים מתחתית הסולם החברתי, הם חסרי כל, פרועים ואלימים. זו שיבה מובהקת ל"קומדיה נוסח איטליה" שסקולה נוסך בה כעת פראות ומוות שלא כמקובל. הדיאלוגים המושחזים שכתבו סקולה ושותפיו העניקו פרטיטורה משובחת לכוכבי הסרט, ג'אנקרלו ג'אניני, מרצ'לו מסטרויאני ומוניקה ויטי, ולא בכדי הם אלה שזכו בפרסים שהוענקו לסרט (מסטרויאני בדקל הזהב בפסטיבל קאן ומוניקה ויטי בגלובוס הזהב האיטלקי). ב-1971 הוא שוב משתף פעולה עם מסטרויאני והפעם מלהק מולו את לורן האטון בסרט "סליחה, שמי הוא רוקו פפליאו". רוקו-מסטרויאני, הוא מהגר איטלקי בשיקגו, מתאגרף לשעבר שמתאהב בדוגמנית צמרת אמריקאית. זו וחבריה שמים את רוקו ללעג ומדרדרים אותו למחשבות אנרכיסטיות. גם עלילת הסרט "הערב היפה בחיי" (1972) מתרחשת מחוץ לאיטליה. אלפרדו רוסי (אלברטו סורדי), הוא איש עסקים איטלקי הנוסע לשווייץ במטרה להפקיד בה את רווחיו ולהעלימם מרשויות המס האיטלקיים. הוא נקלע לטירה ומשתתף במשחק תפקידים שבו הוא משחק את נאשם ובסופו נידון למוות. למחרת הוא נדרש לשלם חשבון על לינה וארוחת ערב, יוצא לדרך ומוצא את מותו בתאונת דרכים. זהו אחד הסרטים הפחות מצליחים של סקולה והביקורת ראתה בו תוצאה כושלת של שאפתנות יתר של מי שביקש לביים סרט רציני משמעותי מעבר ליכולותיו של במאי קומדיות קולנועיות. הסרט נדחק לשולי הפילמוגרפיה של סקולה אך הוא ראוי להערכה מחודשת. זהו עיבוד של "התקלה" של פרידריך דירנמט ומככבים בו לצידו של סורדי מישל סימן, פייר ברסר, ושארל ואנל – סיבה מספקת לביקור חוזר.

הכישלון עצר את התנופה וסיפק לסקולה זמן להרהורים ולכוונון דרכו האמנותית. הוא מתפנה לערוך את הדוקו-דרמה "טרוויקו-טורינו... מסע בפיאט-נאם" (1973) מלווה מהגר מדרום איטליה המגיע לטורינו ומתקבל לעבודה בתעשיית המכוניות הדורסנית. זהו סרט העוקב אחר תהליך הבניית זהות מעמדית וחשיבה פוליטית.  בעזרת שילוב מקורי בין הסרט התיעודי לבין הדרמתי-עלילתי הוא נוגע בשלל הבעיות שהמהגר מתמודד איתן: הדיור, הבדידות, הגזענות, תנאי העבודה והאהבה הבין מעמדית הבלתי אפשרית למרות השותפות הרעיונית. התנגדות ממסדית לעמדתו הביקורתית של הסרט (בעלי פיאט אסרו על סקולה לצלם בתוך מפעל המכוניות) הקשתה את הפצתו ולטלוויזיה הוא הגיע רק ב1978.

פסק הזמן סייע לסקולה לכוונן עצמו מחדש, למצוא את האיזון בין הרעיונות הפוליטיים שלו לבין החיבה שלו לקומדיה האיזון שמצא יאפשר לו ליצור רצף של יצירות קולנועיות משובחות שיהיו ליצירות המופת שלו.

הכניסה לפנתיאון

 זה מתחיל עם "אהבנו כל כך" (1974) מן הגדולות שביצירות הקולנוע האיטלקי של שנות השבעים, סרט מורכב ורחב יריעה הנע בשלושה מישורים: סיפורה הפוליטי של איטליה בשנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם ועד אמצע שנות השבעים, חייהם של שלושה פרטיזנים והאישה שביניהם לאורך כל אותם שלושים שנה, ותולדותיו של הקולנוע האיטלקי באותה התקופה. הסיפור הציבורי והסיפורים הפרטיים שלובים זה בזה  באופן משכנע ואילו העיסוק במדיום עצמו (הכולל תחלופת סגנונות ומשחק בתחבולות קולנועיות מבריקות) הופך את סרטו עטור הפרסים הבינלאומיים של אטורה סקולה ליצירה חכמה ומרגשת כאחד.

זהו סיפורם של שלושה חברי המחתרת האיטלקית היוצאים מן המלחמה מלאי תקווה וחלומות על חברה צודקת וחופשית.  אלא שהחיים מתגלגלים מעט אחרת ומן התקוות האדמדמות שפעמו בשלושה, נותרים לקראת הסוף רק זיכרונות ונוסטלגיה כואבת. ג'אני, המנהיג הכריזמטי (ויטוריו גאסמן) נוטש את ערכיו הסוציאליסטים לטובת עגל הזהב ומתחתן עם בתו האנאלפביתית  של קבלן מושחת (אלדו פבריצי) והופך יד ימינו בעסקיו -  עשיר אך רחוק מלהיות מאושר. אנטוניו (נינו מנפרדי) שנשאר נאמן לדעותיו הפוליטיות ונותר כל חייו, בשל כך, סניטר זוטר בבית החולים ואילו ניקולה (סטפנו סטה פולרס) שחזר אחרי המלחמה לביתו בדרום, הוא מחמיצן סדרתי שנטש את משפחתו לטובת קריירה מפוקפקת של מומחה פנאטי לקולנוע. ביניהם האישה (סטפניה סנדרלי), אהובתו של האחד ואחר כך של השני והשלישי שבסופו של דבר סוגרת את המעגל וחוזרת אל הגבר הראשון. מאחר ומדובר בסרט של סקולה מובן מאיליו שיהיה זה הפרולטר שיזכה באישה.

כמו בכל סרטיו ההיסטוריים, אטורה סקולה מקפיד גם כאן על הדיוק הכרונולוגי. מבלי להשתעבד לשחזור התקופתי, ותוך שימוש ביומני חדשות, מגלגל סקולה את שלושים השנים שחולפות בסרט בדייקנות כרונו-מטרית. המאבק בגרמנים בשלהי המלחמה, ימי האופוריה שאחרי הניצחון והשחרור, הצומת הפוליטי שבו הכריעה איטליה לנטוש את המלוכה ולכונן רפובליקה דמוקרטית, הברית עם ארצות הברית והרחקת הקומוניסטים מצלחת הקואליציה. הפריחה הכלכלית בתפר בין שנות החמישים לבין שנות השישים ולבסוף תחילתו של הכאוס החברתי והאנרכיה הפוליטית שפשו באיטליה בשנות השבעים.

ההיסטוריה הזו אינה רק רקע מרוחק לחייהם של הגיבורים אלא זירת הפעולה עצמה המשפיעה על כל אחד מהם ובכל רגע ורגע. הידידות נרקמה במלחמה, הבגידה בחברים ובאידיאלים מתרחשת  בעת שלום. המצב הכלכלי משפיע על הבחירות האישיות של שלושת החברים ומעצב את החיים שלהם. חזרתה ימינה  של איטליה  סוללת את דרכו של האחד להצלחה כלכלית ואת האחר היא משאירה מאחור, והשמרנות האיטלקית מדירה את הקיצוני שביניהם אל שולי החברה. גיבורי הסרט נתונים תדיר להשפעתן של המגמות החברתיות-פוליטיות המשתנות ומטלטלות אותם ימינה או שמאלה, למטה ולמעלה. ביטוי מלא לכך ניתן לקראת סיום הסרט בתמונה שבה מצטרפת החבורה אל משמרת לילה של הורים הממתינים בפתחו של בית הספר על מנת שיוכלו  לרשום בו את ילדיהם. התור והלילה ארוכים, מישהו שולף גיטרה וצלילים מימי הפרטיזנים ממלאים את החלל. במדינה שבה חוק חינוך חובה וחינם אינו מיושם כל שנותר לקהל הוא להתרפק בנוסטלגיה על שירי הגבורה מימים עברו.

לחובבי הקולנוע האיטלקי מספק "אהבנו כל כך" שורה מענגת של אזכורים וציתותים ששיאם הוא המפגש עם פדריקו פליני ומרצ'לו מאסטרויאני המשחזרים עבור סקולה את צילומי סצנת המזרקה המפורסמת מ"לה דולצ'ה ויטה". המפגש מתקיים שעה שהאמבולנס של מנפרדי/אנטוניו נחסם בנסיעתו משום ש"פליני מצלם סרט בסביבה" (בשנות השישים לקולנוע היה מקום של כבוד בחברה האיטלקית אומר לנו סקולה בחיוך) ובין הניצבים מתחבאת לה סנדרלי/לוצ'נה גיבורת סרטו של סקולה ורק ניצבת אצל פליני. זהו רגע מרגש הלוקח אותנו כמו במכונת זמן ארבע עשרה שנים לאחור אל אחת מפסגות היצירה הקולנועית האיטלקית.[1]

בסופו של "אהבנו כל-כך" מעניק סקולה התסריטאי במאי את כל הקלפים לבן מעמד הפועלים, הוא זה שזוכה באישה והוא היחיד שאינו צריך להתבייש בחייו ולחוש החמצה. אלא שסקולה יודע שהפרולטריון אינו באמת המעמד הנמוך ביותר ובסרטו האחד עשר, "משפחת המלוכלכים" (1976), הוא מביא אל המסך תמונה לא מנומסת, שומטת לסת ועצומת מבע, של משפחה תת-פרולטרית המתגוררת בפאתי רומא, בצריף שאינו בית, מתפרנסת מאי-עבודה, ומתנהלת על פי קוד שאינו רשום בספר החוקים האיטלקי.

תנועת המצלמה הפותחת את הסרט, מלווה במוסיקה חתרנית של ארמנדו טרוואיולי (עוד שותף נאמן של סקולה) חושפת באלגנטיות לא מתאימה (ולכן אירונית) את בקתתה הרעועה של משפחת מצאטלה המשקיפה על רומא והוותיקן. וכאן שומו שמיים גיהינום עלי אדמות: אלימות, גניבה, קמצנות, היעדר פרטיות, גילוי עריות ושידול קטינות לזנות. אלה אבות המזון של המשפחה בהפרעה שתעסיק אותנו עד כותרות הסיום. הסרט  זכה בפסטיבל קאן בפרס הבימוי אך באיטליה התקבל בזעם על שחרג מן הריאליזם הנוקשה הראוי והלך בדרך הגרוטסקה (שם הסרט באיטלקית הוא BRUTTI SPORCHI E CATTIVI  שפרושו המילולי הוא המכוערים המלוכלכים והרעים, והוא מתכתב כמובן עם "הטוב הרע והמכוער" [1966] של סרג'ו ליאונה, חובב גרוטסקה איטלקי אחר). הסופר והמבקר אלברטו מורביה דווקא שיבח את הסרט וראה בו יצירה התואמת את רוחו של פייר פאולו פזוליני (שנרצח בנובמבר 1975 ולכן לא הספיק לכתוב עבור הסרט פתיח שתוכנן). הסרט חף מרחמים או רצון להזדהות עם מניעיו של אב המשפחה גס הרוח והברוטלי (נינו מנפרדי בתצוגת משחק של פעם בחיים) שמוכן לדרוך על גוויות גם אם הם קרובי משפחה ("שלוחצים עליך כמו מגפיים צמודים מדי") בדרך לשמירת הונו הקטן רק לעצמו. סקולה מישיר מבט בתוצאה של "רצח העם" התרבותי שנגרם למי שלא הצליח לרכוב על גל ההצלחה הכלכלית של איטליה המשתקמת ונותר מאחור מתוסכל עם תודעה צרכנית-חומרנית אך בלי אמצעים כשרים לממש אותה.

על מדף הסרטים של סקולה הסרט חריג רק לכאורה. מבחינת הנושא הוא מחזיר אותנו אל סרטיו המוקדמים יותר כבמאי ותסריטאי ומבחינת סגנון הבימוי הוא משתלב היטב בקבוצת הסרטים המתמקדים באתר צילומים אחד, בפורטרטים משפחתיים או חברתיים רבי דמויות ובניסיונות הולכים ומשתכללים להנעת מצלמה לפרקי זמן ארוכים  תוך התגברות על מכשולים טופוגרפיים וארכיטקטוניים על מנת לייצר מרחבי קולנוע מקוריים המתקיימים רק בתוך היצירה הקולנועית המסוימת הזו.

שלוש שנים אחר כך הוציא סקולה לעולם את "יום מיוחד"  (1977) יצירתו החשובה ביותר. זהו סרט תקופתי המתרחש במהלך כמה שעות בתחילת מאי 1938 ביום שבו כל תושבי רומא יוצאים מביתם לקבל את פניו של היטלר שהגיע לביקור ממלכתי עם בני פמלייתו, גבלס, הס ואחרים. יום שבו תיכרת ברית אחים בין אדולף היטלר לבניטו מוסוליני שתשנה את גורלה של איטליה לשנים הקרובות ותזרז את פרסום חוקי הגזע הפאשיסטיים כנגד יהודי איטליה. [2]

הסרט נפתח במונטז' של יומני חדשות אוטנטיים מאותם הימים המלווים את היטלר במסעו מגרמניה לאיטליה, את קבלת הפנים בתחנת הרכבת, הנחת הזר על קבר החייל האלמוני, מצעדי הנשק, שירת המקהלה, מועל יד ומועל יד ומועל יד.

כמו ב"משפחת המלוכלכים"  גם "יום מיוחד" מתחיל עם תנועת מצלמה וירטואוזית שיוצאת מהחצר הפנימית של בית דירות עממי מטפסת כלפי מעלה וחודרת דרך החלון אל תוך דירה ומשוטטת בין חדרי הבית הצפוף. התנועה נועדה להדגיש את הרצף הרעיוני שבין האירוע הציבורי לבין החיים הפרטיים של גיבורת הסרט, עקרת בית מרובת ילדים הנשואה לפונקציונר פשיסטי זוטר, שהיא בעת ובעונה אחת הגשמה של הפשיזם וקורבן שלו. המצלמה חולפת על פני דגל עצום הנפרש בחצר הפנימית וזה מתרץ גם את המעבר משחור לבן לצבעוניות מאופקת ומנבאת שחורות.[3]

זהו הסרט הנחקר ביותר של סקולה,  מועמד לאוסקר ואהוד בקאן. פסגת המשחק האולטימטיבית של סופיה לורן באיפור מינימלי בתפקיד עקרת בית ולדנית שעייפה מלגלם את האידיאל הנשי הפשיסטי, ולצידה מרצ'לו מסטרויאני, בתפקיד האינטלקטואל ההומוסקסואל הנרדף בידי משטרת האימה הפאשיסטית. קומדיה רומנטית טראגית נוסח איטליה כינה אותה הבמאי. סקולה שומר על התבנית הקומית הקלאסית: אישה נשואה לא מסופקת פוגשת גבר עדין ומושך, ונוטע אותה ביום שבו היטלר הגיע לבקר את מוסוליני ברומא. כל העיר יוצאת לקבל את פני הפירר ורק שני אנשים "בכל העולם" מסרבים להצטרף לחגיגה.

הדגל הצבעוני מוהל את השחור לבן בצבעוניות דהויה המשקפת את מצבם הנפשי של גיבורי הסרט – ההומסקסואל הנרדף הממתין למעצרו בידי אנשי המשטרה החשאית הפשיסטית שניסה להתאבד. ועקרת בית וולדנית שהאינסטינקטים שלה ותשישות מובילים אותה לפקפק באידיאולוגיה השלטת ובקדושת תפקידה להיות אישה ולדנית תומכת מאבק. ציפור טועה הבורחת מהקלוב שלה לבית שלו קושרת בין השניים לשעות ספורות. אהבה ניצתת במקום המפתיע והיא בלתי אפשרית מכל הסיבות שניתן להעלות על הדעת. זהו אחד הסרטים הראשונים בתולדות הקולנוע המסמיך הומוסקסואליות לקורבנות הפאשיזם-נאציזם. שהרי עד אז נטייה הומוסקסואלית שימשה לאפיון שלילי דווקא של העריצים.[4]

[1] הופיע בחלקו בתוך  "אהבנו כל כך", מאת: דני מוג'ה, הוצאת מפה, 2003

[2] סקולה יחזור לנושא בהמשך בסרט תקופתי נוסף  "תחרות לא הוגנת" (2001) שבמהלכו נוטשים שני סוחרים, אחד מהם יהודי, את התחרות האגרסיבית ביניהם ומחליפים אותה בידידות מפתיעה לאחר שחוקי הגזע מפלים לרעה את היהודי שביניהם ומשבשים את חוקי התחרות ההוגנת.

[3] עולה מיד בזיכרון רגע דומה מ"אהבנו כל כך" שבו המצלמה מתעכבת להתבונן בצייר מדרכות המוסיף לתמונה השחורה-לבנה צבעוניות שמתפשטת על כל המסך ותלווה את הסרט עד לכותרות הסיום.

[4] עדות לשמרנות המעידה על רצף רעיוני בין הדמוקרטיות שהתפתחו אחרי המלחמה לבין המדינות הטוטליטריות שאיפיינו את אירופה עד תום מלחמת העולם.

הצלחה בינלאומית

הצלחתו הבינלאומית של "יום מיוחד" פורשת שטיח אדום בפני סקולה ברחבי העולם. וחמשת הסרטים שיביים בין 1980 ל- 1984 יישאו כולם ניחוח של בינלאומיות (בליהוק, במקורות הספרותיים, בצורת ההפקה) ורובם יזכו להצלחה והערכה גדולות יותר בצרפת ובארצות הברית מאשר באיטליה.

סקולה וחבריו חוזרים לתחבולת אחדות המקום והזמן גם בסרטו הבא "המרפסת" (1980). הפעם זו רק מסגרת נרטיבית המאפשרת יציאה ממנה אל אפיזודות עצמאיות המלוות חמישה אורחים המבלים יחדיו על מרפסת רומאית. זהו פורטרט של בני מעמד פריווילגי, המחזיקים בדעות שמאלניות, החווים כולם משברים קיומיים ושברון נפש כמו נפגעו על ידי מגפה קולקטיבית.  תסריטאי עם משבר יצירתי (ז'אן לואי טרינטיניאן), עיתונאי המנסה להחזיר אליו את אשתו הצעירה (מרצ'לו מסטרויאני), מנהל טלוויזיה דכאוני, (סרג' רג'אני), מפיק בינוני של סרטי קלטות (אוגו טוניאצי) וחבר פרלמנט קומוניסט המאוהב בקטינה (ויטוריו גסמן). תמונה קולקטיבית של דור שכשל וכל שנותר לו הוא להתרפק על עברו בנוסטלגיה. קומדיה מאופקת שנועדה להיות הקומדיה נוסח איטליה האחרונה בהחלט.

"פאסיונה ד'אמורה" (1981) הוא סרט תקופתי המתרחש ב-1862 אודות קצין הנשלח לחזית הרחק מאהובתו היפה ומסתבך בפרשת אהבים עם אישה מכוערת להפליא וקרובת משפחתו של המפקד. העיסוק בכיעור הפרטי, המקשה על הגיבורה לממש את תשוקותיה ומאווייה, הוא כביכול חריגה מן הפוליטי-חברתי, אך יש לראות בו מעין תובנת עומק (מטאפורית אפשר לאמר) לאחד הרעיונות המרכזיים של יצירתו של סקולה. הכיעור הוא מצב נתון שמטיל על הנושא אותו בדידות והדרה מלקיחת חלק פעיל בחיי החברה. בכך הוא אינו שונה ממצב של הגירה, עוני, רעב, מחסור בבית, שיוך מגדרי החורג מהנורמה המקובלת, כולם מצבים שנכפו על האזרח הבודד ומאיימים להדיר אותו מהחברה ובמקרים קיצוניים למחוץ ואף לחסל אותו.

"הלילה של וארן" (1982) הוא סרט עם צוות שחקנים בינלאומי (ביניהם: חנה שיגולה, הארווי קייטל, ז'אן לואי בארו, מרצ'לו מסטרויאני, ז'אן קלוד בריאלי ולאורה בטי) הנשמע לתקנות אחדות הזמן והמקום וגם לחוקי סרטי המסע. הלילה שבכותרת הוא זה שבחסותו ביקש לואי השישה עשר לברוח מרודפי נפשו במהלך המהפכה הצרפתית. היעדרה מן הסרט של דמות המלך עצמו הופכת את הסרט לאוניברסלי יותר והאיטלקים שצפו בו יכלו לדמיין שמדובר בכלל בבריחתו העלובה של מלך איטליה במהלך מלחמת העולם השנייה. סקולה אינו מתרפק על העבר אלא משתמש בו כדי לדבר על ההווה ועל מהפיכה שטרם השיגה את מטרתה ויש להמשיכה מיד ביציאה מאולם הקולנוע. העיקרון המלווה את הסרט דומה להפליא לזה של "יום מיוחד". נעיצתה של עלילה ביום היסטורי מובהק ומוכר בהיסטוריה. הפעם זהו הלילה שבין ה21 ל 22 ביוני 1791 שבסופו בא הקץ על שושלת המלוכה הצרפתית. על כרכרה העושה דרכה על מסלול המנוסה של המלך התכנסו אשת חצר המלך, משרתות, סטודנט יעקוביני, משכיל צרפתי ודמוקרט אמריקני.  אציל שירד מגדולתו (קזנובה) מצטרף למסע ומעניק לכרכרה זוהר מזויף. כך חוזר סקולה לנושא החשוב לו יותר מכל נוכחותה של הפוליטיקה בחיי הפרט, והפעם הוא מוסיף לה את תפקידו של הפרט בחיים הפוליטיים שהרי הכרכרה ונוסעיה יגיעו עם לואי השישה עשר לווארן וייקחו שם חלק בלכידתו של המלך.

"הנשף" (1983) הוא עוד יצירה של סקולה שעלילתה מתרחשת במקום, אולם ריקודים בפריפריה של פריס, שאותו איננו נוטשים במשך ארבעים ושבע שנים. החל ב-1936 ועד 1983, נפגשים במקום, בורגנים זעירים, זבניות, בעלי מלאכה ופועלים. אסופה של מאוכזבים ומודרים, המקווים לממש באמצעות הריקוד אהבה וחלומות. פס הקול של המאה העשרים מסמן את התקופות המתחלפות: החזית הפופולרית, מלחמת העולם השנייה, השחרור, המלחמה באלג'יר, מרד הסטודנטים. וזאת ללא מלים. רק מוזיקה, ריקודים, תלבושות ומחוות גופניות. סקולה מתמקם על גג העולם הקולנועי. הסרט מועמד לפרס האוסקר (כנציג אלג'יריה) וזוכה לפרסים המשמעותיים ביותר באיטליה ובצרפת ואטורה סקולה מקבל את פרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ברלין.

את החמישייה הבינלאומית חותם "מקרוני" (1984) בכיכובו של ג'ק למון המגלם את רוברט טרבן איש עסקים אמריקני החוזר לאיטליה לראשונה מאז ביקר בה כחייל בימי מלחמת העולם השנייה. במהלך הביקור הוא יוצר קשר עם אהובתו מאותם הימים ולומד על בשרו כמה נחותים החיים הקפיטליסטים שסיגל לעצמו לעומת החום, המשפחתיות והעזרה ההדדית שמאפיינת את חיי המשפחה האיטלקית. איטלקים ואמריקנים כאחד לא התלהבו מהדידקטיות המטיפה של הסרט והסיטו אותו לשוליים.  אך מפגש הפסגה שמתקיים בו בין  ג'ק למון למרצ'לו מסטרויאני הוא עדות מרתקת למפגש של אסכולות משחק, תרבויות, וטמפרמנטים שההיסטוריה הקולנועית חייבת לשמר ולזכור.

עת הסיכומים

במשך שעתיים ורבע מלווה הסרט "המשפחה" (1987) שמונים שנה בחייו של קרלו מרגע לידתו ועד יום הולדתו השמונים. זהו סרט על גבר איטלקי שאין דופי במעשיו פרט לעובדה הכואבת שמעולם לא לקח את גורלו בידיו, והעדיף להתגלגל מעשור לעשור ולממש את חייו כהחמצה אחת גדולה – חיים עם האחות של האישה שאהב.  משטור הזמן החביב על סקולה בא לידי ביטוי בחלוקת הסרט לעשורים הנפרדים זה מזה באמצעות תנועת מצלמה איטית ומתמשכת לאורך מסדרון הדירה שכמו הדמויות הולך ומזדקן אך לא ממש משתנה.  ההיסטוריה האיטלקית במאה העשרים חודרת לתוך הדירה ומשפיעה על בני המשפחה הבורגנית. מלחמת העולם הראשונה, עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון, החיים תחת שלטון טוטליטרי, מלחמת העולם השנייה, ההתאוששות הכלכלית לאחר המלחמה, חוקיות הגירושים באיטליה, הבום הכלכלי והחומרנות המלווה אותו ... "המשפחה" מהווה סיכום אסתטי ותמטי של כלל יצירתו. אחדות הזמן המקום והעלילה, ההתמקדות באדם באמצעות עלילה בקנה מידה אנושי, ההיסטוריה החיצונית המעניקה קונטקסט פוליטי לדרמות האנושיות הרגשיות בתוך המשפחה, השחקנים החברים (ביניהם, ויטוריו גסמן, סטפניה סנדרלי, פאני ארדן, פיליפ נוארה, ריקי טוניאצי, סרג'ו קסטליטו) והאיזון בין הצורה לתוכן.

"ספלנדור" (1989) נועד להשלים את שלא סוכם ב"המשפחה" - אהבתו של סקולה לקולנוע וההשראה הבלתי פוסקת שהוא קיבל מתולדותיו לאורך הקריירה הארוכה שלו. העלילה פשוטה: ג'ורדן הוא הבעלים של קולנוע 'ספלנדור' שבעיר הקטנה ארפינו. בילדותו התאהב במסך הגדול כשהתלווה לאביו שהפעיל עוד בימי הסרט האילם בית קולנוע נודד ברחבי איטליה. כעת עומד בית הקולנוע בפני סגירה, ההכנסות מעטות, הקהל מעדיף לראות טלוויזיה וג'ורדן נאלץ להפוך את ספלנדור שלו למרכז קניות. בהזדמנות זו הוא נזכר בנוסטלגיה בזמנים שבהם קוני הכרטיסים מלאו את האולם על מנת לצפות בסרטים כדוגמת, אלו חיים יפים , המלחמה הגדולה, זיכרונות, ואחרים. שוב מרצ'לו מסטרויאני והפעם לצידו מאסימו טרואיזי המעודן שסקולה יספיק ללהק בשני סרטים נוספים בלבד עד למותו בטרם עת.

"מה השעה?" (1989) הופק מיד אחרי "ספלנדור" על מנת לנצל את הפוטנציאל הטמון במפגש השחקנים מסטרויאני-טרואיזי, שחקן עם עבר ושחקן של ההווה, מוחצן ומופנם, מבוגר וצעיר. אב החלטי שנעדר זמן רב מדי מחיי בנו הצעיר מופיע במפתיע לביקור אצל בנו החייל הרגיש והמופנם. מפגש טעון של כמה שעות בלבד (אחדות הזמן) שמצליח לרכך מעט את הנוקשות המאפיינת את  תחילתו ומביא את גיבוריו להכרה שאת מה שלא ניתן לשנות אפשר אולי פשוט לקבל. חוכמת המבוגרים.

שירת הברבור היצירתית

מאסימו טרואיזי ישחק אצל סקולה בעוד סרט אחד. "קפיטן פראקסה" (1990). סרט מסע היסטורי נוסף של סקולה המוקדש לתיאטרון.[1] התסריט נכתב על בסיס רומן בעל אותו השם של תאופיל גוטייה בן המאה התשע עשרה. העלילה מתרחשת בצרפת, במאה השבע עשרה.  להקת נודדת של שחקני קומדיה דל-ארטה מוצאת מקלט בליל סערה בטירה מוזנחת.  המשרת הזקן מבקש מהם לאמץ לחיקם את הברון דה סגוניאק, הצעיר וחסר הניסיון  ולהסיעו עד לחצר המלך לואי השלושה עשר. זה ודאי ידאג לאציל הצעיר ומי יודע אף יאפשר ללהקה להופיע בארמונו. המסע מתחיל ואת המסלול מכתיבים גילויי התשוקה, רחשי הלב, אהבות ובגידות. הסרט משלב ריאליזם ופנטזיה, קולנועיות עם תיאטרליות, פתוס וקומיות. ניתן לראות בו מעין סיכום של דברים שסקולה רצה לעשות בחייו אך לא הצליח לפתחם כראוי.

עשור מפוקפק

ששת הסרטים שסקולה יביים בשנות התשעים של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת: "מריו מריה ומריו" (1993), "סיפורו של  צעיר עני" (1995), "ארוחת ערב"  (1998), "תחרות לא הוגנת" (2001), "אנשי רומא" (2003), ו"כמה מוזר להיקרא פדריקו" (2013), הם חזרה חיוורת על דברים שכבר עשה, עם חצים כבר פחות מושחזים ותחבולות אסתטיות שחוקות. אלה סרטים שהעייפות והזקנה ניכרת בהם בחוסר מודעות. הם ספוגים בנוסטלגיה ורדרדה מדי ואי שביעות נחת מייגעת מן ההווה. את הקולנוע של סקולה ראוי לתחום בסוף 1990. קהל ישראלי אולי יתעניין לדעת שסקולה הוותיק השתתף בשנת 2003 בסרט דוקומנטרי מרובה במאים העונה לשם "מכתבים מפלסטין" העוסק בתנאי המחייה הקשים של הפלסטינים. סקולה הואשם באנטישמיות על ידי גורמים ישראלים ומן הקהילה היהודית באיטליה תוך שכחה/מחיקה של סרטו "תחרות לא הוגנת" האנטי פשיסטי והפרו יהודי שהופק אך עשור קודם לחכן.

סיכום

שמו של אטורה סקולה חקוק היטב על קירות הפנתיאון שאליו התקשה להיכנס. הוא ייזכר כמי שהעניק לקומדיה נוסח איטליה חיים ארוכים, בגרסאות מעודנות אך עם משקל סגולי גדול, קומדיה אמיצה, ביקורתית ולוחמנית, המחויבת להיסטוריה. עם זאת יעלה בזיכרון, סרטו האגרסיבי ביותר "משפחת המלוכלכים" שמעז להראות לקהל תמונה נוסח פזוליני בעוצמה מטרידה, סרטו התקופתי "יום מיוחד" שנגע באלגנטיות מזהירה בגורלם של ההומוסקסואלים תחת השילטון הפשיסטי והשליטה המלאה שלו במדיום הקולנועי כפי שבאה לידי ביטוי ב"אהבנו כל כך" וזאת מבלי לכסות על הדמויות והשחקנים המגלמים אותם. אטורה סקולה ראוי להיזכר כאינטגרטור האולטימטיבי בין התוכן לצורה.

[1] שורשי הרעיון התגלו כבר בסיפור המסגרת של "הלילה של וארן" המתקיים באמצעות תיאטרון בובות.