הזקן והילד: על מוות בוונציה, לוקינו ויסקונטי, איטליה/צרפת, 1971

ביטול מגבלות הקורונה ברחבי העולם לקראת קיץ 2021 יוצר, בין השאר, הזדמנות לחגוג באולמות הקולנוע את שנת היובל של "מוות בוונציה", סרטו של הבמאי לוקינו ויסקונטי שהוקרן לראשונה לפני 50 שנה בפסטיבל קאן 1971. לקראת פסטיבל ונציה 2018 זכה הסרט לגירסה דיגיטלית משוחזרת, ומאז הוא נודד בעולם ומאשש בדרך כלל את הסופרלטיבים שנקשרו בו. אלא שלאחרונה מתווספים לדברי השבח גם פקפוקים באשר למופתיותו האתית, תוך שהתפיסות העדכניות מאפשרות להטיל בה ספק.

"מופתיות" נכרכה בסרט זה עוד בטרם בקע לראשונה ממקרנת הקולנוע. סייעו לכך העובדה שהתסריט שלו נכתב על פי הנובלה הנודעת של הסופר הגרמני תומס מאן, וכן יחסי הציבור שליוו את מסע החיפושים ברחבי אירופה אחרי שחקן צעיר מתאים, כזה שיוכל לגלם נער פולני יפה תואר הנופש עם משפחתו בוונציה בתחילת המאה ה-20. משנבחר בסקנדינביה ביורן אנדרסן הצעיר הכריז ויסקונטי, כי הנה נמצא הצעיר היפה ביותר בעולם, והוא שובץ ברשימת המשתתפים בסרט כמו אבן טובה המשובצת בכתר מלכות. כשהביקורות בפסטיבל קאן היללו והפרסים לא איחרו להגיע (בקאן המציאו עבור הסרט את פרס יובל 25 שנים לפסטיבל), הפכה מופתיותו של הסרט לשמו השני (בטריילר שהקדים את הפצתו הבינלאומית של הסרט מופיע המונח "יצירת מופת" יותר פעמים משמם של הבמאי והשחקן הראשי גם יחד). הנער הושווה לאפולו, ויסקונטי הושווה למיכאלנג'לו, והסרט – ל"מונה ליזה".

האור – כמו הצלילים הפותחים את האדג'טו של הסימפוניה החמישית של גוסטב מאהלר ומלווים את הסרט – מהסס לבקוע בראשית הסרט, ועובר זמן עד שהוא מסיים לדחוק את החושך אל מחוץ למסך, ושוטף אותו בבוהק מעלף. כך מפציע הבוקר על ונציה מעשה ידיו ועיניו של הצלם-אמן פסקואלינו דה סנטיס. צבעים חמים מתמזגים זה בזה בניסיון להעניק לעיר יופי שהוא מעבר לפוטוגניות הגלומה בה, יופי ברוא שוויסקונטי ודה סנטיס חתומים עליו. מעין מהלך מהופך לזה שסיגל לעצמו הצייר האנגלי ויליאם טרנר, שנהג לכסות את ציורי העיר בערפילים אשר נועדו להסתיר את הקלקולים האסתטיים שנחתו עליה (בעיקר הטחב והאצות שטיפסו מן התעלות ועל ארמונות העיר עד לקומות העליונות).

פרפורי לידת האור מעידים על ארעיותו של ההדר, ואילו הצבעוניות המלאכותית היפהפייה המכסה על העיר פועלת כמסכה ונציאנית שנועדה להסתיר מאיתנו חולי ודרמה הנחבאת אל הכלים. או אז מתגלה גיבור הסרט, גוסטב פון אשנבך (דירק בוגרד), ישוב על מושב רעוע על סיפון ספינה שהביאה אותו לוונציה. פניו מעידים על מועקה שהוא מביא איתו לעיר, וקל לנחש כי זירת הדרמה תתחולל בתוכו. כמו כל הפתיחות הטובות, גם זו כוללת בזעיר אנפין את הסרט כולו. הכניסה לעיר התיירות אינה מבשרת טובות, ואם מביאים בחשבון את שמו של הסרט, המהלך ידוע מראש. ספוילר בגוף הסרט.

גיבור סרטו של לוקינו ויסקונטי הוא מוסיקאי בתחילת המאה ה-20. אצל תומס מאן, בעל הנובלה המקורית, הוא סופר, אך נדמה שוויסקונטי מצא אישור לחופש האמנותי שלקח לעצמו בעצם נוכחותם של גוסטב מאהלר והמוסיקה שלו בשוּרות שתומס מאן כתב. פון אשנבך נוסע לוונציה בכוונה לנוח ולשפר את בריאותו הרעועה. פלשבקים השלובים לאורכו של הסרט מעידים כי מצבו הבריאותי אינו פרי כשל פיסיולוגי, אלא ככל הנראה סימפטום של משבר נפשי. המחלה שהוא מבקש להילחם בה, המקור העמוק לקריסת הגוף, הוא התפרקות אינטלקטואלית, משבר קיומי פנימי הקשור לחיפוש האובססיבי של האמן המיוסר אחר יופי נעלה, מושלם, החסין בפני היחסיות שמעניקים לו החושים האנושיים, כזה שיכול להתגלות אולי בשילוב של נרקיס ואפולו.

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

במהלך שהותו במלון יוקרתי בלידו של ונציה הוא מבחין בנער בשם טאז'ו, צעיר ממשפחה פולנית אמידה המתגוררת באותו המלון, והוא מוקסם ממבט ראשון. היופי המושלם הקלאסי שמתגלם בנער שובה את לבו של אשנבך, והוא ממיר את החיפוש הפנימי אחר השלמוּת האסתטית שמלווה אותו בכל מהלך חייו האמנותיים במעקב אחרי הנער בעולם הממשי החיצוני. המעקב האובססיבי משתלט עליו, ואשנבך נחשף לתחושות ולמאוויים רבי-עוצמה הטורדים את נפשו המעורערת ממילא. מודאג ומבויש הוא מבקש לקטוע את מה שבעיניו חולני ומסוכן, והוא מחליט לעזוב את ונציה. אך אי-סדר איטלקי אופייני גורם לאובדן ארגז המסע שלו, ואשנבך "נאלץ" לשוב למלון. להפתעתו, הוא עושה זאת בחדווה.

האם נגזר עליו להישאר במקום שבו הוא חוֹוֶה חוויה כה מטרידה? האם אינו יכול לנטוש את המקום שגורם לו סבל וייסורי מצפון? האם זה צירוף מקרים פשוט, או אולי סימן? המציאות בכל אכזריותה מעמידה בפניו מראָה, המאלצת אותו להתמודד עם זהותו המינית המודחקת. אין לו אפשרות לחמוק מהקשר שניסה להתיר במהלך החיפוש האקזיסטנציאלי שלו. אשנבך משתף פעולה, ונכנע לגורלו ולמוות מייסר.

באותה עת משתלטת על ונציה מגיפת כולירה – מבקרי קולנוע רבים רואים בה מגיפה מוסרית – שפרנסי העיר מנסים בכל כוחם להסתיר על מנת שלא להבריח את התיירים הפוקדים את העיר. גם אשנבך מתעלם ממנה, מגביר את המעקב בסמטאות ונציה, ומצליח אף להחליף מבטים עם הצעיר יפה התואר.

מפעימה ממש היא הדיסקרטיות שבה נוהג ויסקונטי כשהוא מלווה את גיבורו הנסער במסלול המעקב אחרי מושא תשוקתו, נושם ונושף בכבדות, קודח מחום בפיאצה ובכיכרות העיר היותר קטנות הנגועות בסימני מגיפה ואבל, והקריסות שלו בודד על החוף הבוהק מדי.

הקונפליקט בין התשוקה המשתלטת עליו מבלי שיוכל לדבר עליה לבין ההצדקות האינטלקטואליות המנסות למשטר אותה, ובהמשך אף להסתיר אותה, מביא את אשנבך למהלך שמפתיע אף אותו. הוא צובע את שׂערו, מאפר את פניו, ומורח אודם על שפתיו – בניסיון להסתיר את מה שאינו יכול להחצין. בחירה זו, שנועדה גם להסתיר את גילו, חושפת יותר משהיא מסתירה. היא מהדהדת דמות מאופרת לא נעימה שפגש בהגיעו לעיר, דמות שעוררה בו גועל ודחייה. שוב אנו מתוודעים לעובדה שהכל היה צפוי, והרשות פחות מנתונה.

אם כך, הנער אינו רק מושא תשוקה, אלא גם מראָה אכזרית, סמל לחיים שאינם עוד, התגלות, התמוטטות המוסר והתרבות שנשחקו אל מול פניו היפים הנצחיים של הנער. אידיאל היופי הוא רק תירוץ לחיים, גירוי. בסצינה החותמת את הסרט מתקרבת המצלמה אל פניו של אשנבך השרוע בכיסא נוח על החוף, דמעה מהולה בצבע שיער זולגת על הפנים ומשחירה את הלחי המאופרת. עיניו של אשנבך מתרוצצות ומחפשות ללא מנוח את הנער הרחוק מדי. השמש שוקעת, וזה הופך לצללית אבסטרקטית, עירומה ולבושה כאחד, סימן בלבד, סילואט הנמוג בין נצנוצי האור על אדוות הים. ואז אשנבך קורס ומת. מחילה.

פרשנות חדשה מאפשרת לנו לפקפק בתוקף המחילה ובהצדקתה. האם לא צפינו במשך יותר משעתיים בגבר בגיל העמידה שאינו מצליח לרסן את תשוקתו הארוטית, ואף שאינו מתנפל בגופו על הקורבן הצעיר, הוא מסמן אותו כטרף לעין החומדת שאינה סרה ממנו? מדוע הוא ראוי למחילה, ולא להטפה לנטילת אחריות? האין כאן כשל מוסרי של ממש? האם ניתן לומר כי אין זה סרט על הלבנת עוון וצביעות, אלא זיוף והלבנה בפני עצמם? האם אין זו מסיכה אסתטית גדולה שנועדה להסתיר מאיתנו סולם ערכים פגום של היוצר, כזה שנחשף גם בהתנהגויות מאחורי הקלעים של היצירה?

בסרטם התיעודי של כריטסטינה לינסטרום וכריסטיאן פטרי, "הילד היפה ביותר בעולם" (2021), מעלה ביורן אנדרסן את זיכרונותיו מפסטיבל קאן שבו ביקר עם הסרט בהיותו נער בן 16. ממועדון הגייז שנלקח אליו עם חבורתו של ויסקונטי הוא זוכר רק את הקטיפה האדומה ואת המבטים הלא-נעימים ששלח אליו המלצר.

כשוויסקונטי מספר במסיבת העיתונאים על כך שמצא את הילד היפה ביותר בעולם עבור סרטו, הוא מדבר על עצמו, על היכולת שלו להגדיר את סולם היופי העולמי ואת העובדה שבאוסף הפרטי שלו נמצא המשובח מכל. לכך התלווה הסיפור על צילומי מבחן בד בבגד ים כדי לבחון את גופו של הנער שהיה כבר אז חסר ביטחון וחש מנוצל. מגדיל לעשות הבמאי כשהוא מצביע על אנדרסן הצעיר, ומעיר לקול צחוקם של העיתונאים שבעצם הילד כבר זקן מדי. זקן מדי לְמה? – צריכה הייתה להישאל השאלה בעקבות ההערה שכיום אינה נסבלת באוזנינו.

לקראת סוף הסרט חוזר אנדרסן לשוטט בין אולמות מלון הפאר שאינו פעיל היום, והוא מגיב: "המלון הזה הוא חורבה בדיוק כמוני". הנה כי כן, סרט על חורבן אנושי מתגלה כסרט עם פוטנציאל הרס מִשֶל עצמו.