רכישת מנוי
צור קשר
מאת: עדנה ודן פיינרו
במאי: פרנסואה אוזון
עם סופי מארסו, אנדרה דיסוליה, ג'רלדין פאייאס, חנה שיגולה, שרלוט רמפלינג
הנושא אינו בדיוק מפתה – אדם בא בימים מבקש מבתו שתעזור לו לשים קץ לחייו אחרי שבץ שכמעט ושיתק אותו לחלוטין. לא בדיוק מפתה לבלות ערב בסוף השבוע עם דבר כזה. ואעפ"כ ולמרות הכול, הסרט הזה של פרנסואה אוזון, במאי צרפתי ותיק ומנוסה דווקא בחיזורים אחרי הקופה הרושמת, הוא סרטו המוצלח ביותר מזה שנים רבות. אולי משום שהוא אסף יחד צוות של שחקנים שמתחבר להפליא, המסוגלים להביע בקריצת עין אחת יותר מכפי שחברים למקצוע נדרשים למונולוגים שלמים וארוכים. הסיפור אינו סיפור חדש, החל מאנדרה קאיאט הישן והטוב שעורר סערה כאשר עשה סרט המדבר בזכות האאוטאנאסיה )Justice est fait ובאיזו מידה מותר ורשאי החוק להתערב בהחלטות הפרט בנושא הזה, גם הוא בבחינות נושא שהעימותים בו אינסופיים והדתות למיניהן (בסרט יש התייחסות הן ליהדות והן לאיסלאם) נלחמות בו בשצף קצף. כמו ברוב סרטיו של אוזון, העלילה מתרחשת בין בני המעמד הגבוה בצרפת, במקרה זה (או שאולי כלל לא במקרה), משפחה יהודית, האב תעשיין לשעבר ואוסף אמנות, האם פסלת שנכנסה לדכדוך עמוק מן הרגע שילדה בן ללא רוח חיים, ואילו הבנות, שתיהן נשואות, אחת עוסקת במוסיקה והשנייה בכתיבת ספרים. ואכן, אולי זה כוחו של הסרט, כי הסיפור שהוא מספר הוא אכן אמיתי, נכתב ע"י עמנואל ברנהיים, בתו של אנדרה ברנהיים, האיש המבקש בכל מחיר לשים קץ לחייו שנמשכו, כדבריו, יותר מדי זמן.
הסרט המתחיל בהודעה שמקבלת הבת, הסופרת (סופי מארסו) על כך שאביה שוכב בבית חולים אחרי שבץ. יחד עם אחותה (ג'רלדין פאייאס), הן תמשכנה לסעוד את האב במשך חודשים, כשמצבו משתפר, אבל בקצב איטי מאד, שעה שהאם (שרלוט רמפלינג), המתלוננת כל הזמן על מחלות שונות, נסגרת בתוך עצמה, חיוך מנוכר משוך על פניה. דמות נוספת, שהאב אינו רוצה לראות בחדרו, היא דמות של גבר אלים ונרגש, שמנסה לפרוץ פנימה אבל אין מניחים לו לעשות כן. מערכת היחסים בין כל הדמויות הללו מצוירת בעדינות מפוקחת, במשחק מאופק ורגיש שנמנע מלהזמין את דמעות הצופים, וכל זאת למרות האופי המקאברי של הסיפור והעובדה שאוזון אינו חוסך שום פרט מן הפרטים הניצבים בפני מי שמבקש להיפרד מן החיים, ואינו מוכן בשום פנים ואופן לשמוע לאף אחד מן הנימוקים המבקשים לשנות את דעתו. דיסוליה, בתפקיד האב, הניח למאפרים לעשות עליו מלאכה מפחידה ממש, במשך דקות ארוכות קשה לזהות אותו מאחורי העיוותים שכפו על פניו. אבל הניצוץ שבעיניו, הדיוק שבו הוא מבטא את השורות הממולמלות שלו (שהרי במשך רוב הסרט השבץ השפיע על הדיבור) וההומור שיש בו כמעט חדוות מוות שהוא מחדיר לכל המתריסים שיחדל מן השטויות, הופכים את הסרט לחוויה של ממש. ברהמס ושוברט שמלווים את כל הסרט, מוסיפים לה הרבה.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות
קאן 2021 – סוף
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו הפסטיבל הראשון בקאן בוטל ברגע האחרון בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1968 הוא בוטל אחרי שטריפו, גודאר ולואי מאל נתלו על המסך של אולם הפסטיבלים והפסיקו אותו באמצע, חלק ממהומות הסטודנטים שזעזעו אז את צרפת. ב-2020 הפסטיבל בוטל בגלל הקורונה וחלק מן הסרטים שאמורים היו לה
לקריאה
רכבת למורמנסק (תא מס.6) | ביקורת סרט | קאן 2021
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו במאי: יוהו קואסמאנן – עם סיידי הארלא, יורי בוריסוב סרטו הראשון של יוהו קואסמאנן, “היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי”, היה סרט קטן ופשוט, מבוסס על סיפור אמתי אודות מתאגרף פיני שכמעט זכה באליפות העולם אבל נטש את האגרוף לטובת האישה שאהב עוד מנעוריו. סרט שחור לבן, חסר
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים
972523403778 
Service@cinema.co.il
רחוב הארבעה 5, תל אביב