מקאן ולאן?

אם תשאלו את המארגנים של הפסטיבל בקאן, הם יאמרו לכם בביטחון מוחלט שהמהדורה ה-75 שלהם שנערכה השנה הייתה שיבה מנצחת למסורת הישנה והמפוארת של האירוע. אין עוד קורונה, כלומר יש, ועדיין ממליצים לשבת באולמות עם מסיכה, אבל איש אינו לוקח את העניין ברצינות. הם משוכנעים שכל הסרטים מפוארים, וכל הכוכבים הגיעו – לפחות אלה שהיה להם זמן וחשק, האחרים מצאו תעסוקה מעניינת יותר. הרחובות היו מלאים וגדושים סקרנים שהתגודדו מדי ערב סביב השטיח האדום, המסיבות על החוף חזרו להיערך כסדרן, או כמעט. טוב, אי-אפשר לצפות שביום אחד הכל יחזור לקדמותו, אפילו המנהל, תְיֶירי פְרֶמוֹ, הודה במסיבת עיתונאים שנערכה ערב הפתיחה שהיו חסרים כ-5,000 מן האורחים הקבועים, אבל מה לעשות, כאשר מחרימים את רוסיה ונזהרים מן המזרח הרחוק ומהחיידקים שלו, זה בכל זאת נחשב להצלחה.

אם תשאלו את תושבי קאן, אלה שבמשך כל תקופת הקורונה אכלו קש, סגרו עסקים, הלכו בפנים נפולות והתלוננו ללא הרף, ובכן, הם היו מרוצים מעל ומעֵבֶר. אולי היו קצת פחות אורחים רשמיים לפסטיבל, אבל לעומת זאת, כמות התיירים והסקרנים גדלה בצורה משמעותית, והמסעדות התפוצצו מרוב לקוחות למרות שרמת השירות ירדה בכמה דרגות, בעיקר משום שחלק מן העובדים שעבדו פעם בשכר מינימום, ופוטרו עם בוא הקורונה, סירבו לחזור כשקראו להם לשוב לעבוד באותו שכר. ואם בכלל נמצאו להם ממלאי מקום, חוסר הניסיון שלהם זעק לשמיים. בתי המלון היו מלאים, ולא התביישו להעלות מחירים כמו שעשו פעם, וההמון ברחובות חגג. בקיצור, קרנבל עליז ושמח.

אבל יש גם כאלה שמגיעים לקאן כדי לעבוד, לראות סרטים, לקנות סרטים, לכתוב על סרטים, או לראיין את מי שעוסק בכל המלאכות האלה. לכאורה, הפסטיבל נועד להם בראש וראשונה. אם כי בעצם, אפשר אולי להתווכח לגבי הכותבים והמדווחים. פעם, בעבר, נטו להאמין שהפסטיבל אינו יכול להתקיים בלעדי התקשורת. אך זה כמה שנים אפשר לחוש במידה מסוימת של הסתייגות. אם הדיווחים שנשלחים מן הפסטיבל נראים להנהלה, ואם אין ביניהם דיווחים מרושעים שמדברים על איכות ולא על כמות, או על תוכן ולא על זוהר, אז שיבורכו ויבואו. לגבי האחרים, אלה שמתעקשים להיות בעלי דעה עצמאית, זה כבר סיפור אחר. כי הרי ברור שכל מי שאינו מעריך את מה שמציעים לו, מוזמן לבוא, אבל על אחריותו המלאה. בשם חופש הדיבור המקודש אמנם לא מונעים מהם להתארח, אבל אם אפשר להחמיץ להם קצת את הדייסה, למה לא? למשל, אם פעם די היה באקרדיטציה של הפסטיבל כדי להיכנס להקרנות המיועדות לעיתונות, היום צריך כל בעל אקרדיטציה להזמין לעצמו כרטיסים ארבעה ימים מראש, לשמור אותם בטלפון הנייד שלו, ולהראות את הכרטיס המתאים בכניסה. כלומר, כל אחד צריך לעשות לעצמו תוכנית ברזל ארבעה ימים מראש ולהיצמד אליה, שאם לא כן, הוא עשוי למצוא עצמו נודד בטיילת ומתפעל מן הרוחצים והרוחצות בים, כי לא ייוותר לו דבר אחר לעשות במקום זאת.

אין מה לעשות, אבל מדי פעם נוצר הרושם שהפסטיבל היה שמח מאוד להשתחרר מכל חבורת האיסטניסים הזאת, ולהקביל רק את פני המהדרים, ולא המקטרגים בפוטנציה. זאת גילו כל אלה שהגיעו הפעם שמחים וטובי לב, כי האמינו שאכן הימים הטובים עומדים לחזור, והם ימצאו את עצמם באותה סביבה ידידותית שהכירו בעבר, ובה ידעו בדיוק כיצד להתנהל. החכמים שהקדימו להגיע, כדי להתכונן כמו שצריך לקראת החגיגה, נוכחו לדעת שהמכה שירדה עליהם לפני שנה, כאשר בחסות הקורונה אילצו אותם להזמין כרטיסים מראש, לא זו בלבד שלא חלפה, אלא אף החמירה. ככה זה הולך: כדי להיכנס להקרנה כלשהי בפסטיבל, לא רק במסגרות הרשמיות, אלא גם במסגרות המשנה השוליות ביותר, חייבים כאמור להתחבר למשרד כרטיסים וירטואלי של הפסטיבל, החל מארבעה ימים לפני מועד ההקרנה, ולהזמין מקום. אלא מה? ההזמנה היא למקום אחד בלבד, ואוי לו למי שרוצה לצרף בן זוג או בת זוג. הפסטיבל דוגל באינדיבידואליזם. וכך יכול מאוד להיות שבני זוג שהגיעו לקאן יחד, ימצאו את עצמם בשני קצוות שונים של אותו האולם. וזה עוד לא הכל. כאמור, את הכרטיסים שהוזמנו צריך לשמור בטלפון הסלולרי. ומה אם אין לך טלפון? אתה בצרה, אתה אינך שייך לעולם המודרני, והפסטיבל אינו מיועד לך, אלא אם כן אתה מתגורר בקאן, ואז אתה יכול להדפיס לעצמך את הכרטיסים, או אולי יש לך מכר או מכרה טובי-לב שיכולים לעשות זאת עבורך.

אלא שכל זה נכון רק בתיאוריה. ראשית, חלק מן הכרטיסים נעלמים מן הקופה הווירטואלית באורח מיסתורי, מייד לאחר שהיא נפתחת. שנית, אם אתה לומד, במהלך הפסטיבל, על סרט מעניין שלא ידעת עליו מראש, או על אירוע שאינך יכול להחמיץ, אתה תקוע בלוח הזמנים שקבעת לעצמך. הגמישות שאיפשרה בעבר לאורחים בקאן להחליט, בו ברגע, לאן הם רוצים ללכת, ואם כדאי אולי לוותר על משהו אחד לטובת משהו אחר, נעלמה ואיננה. לכתבים נבחרים של העיתונות היומית, אלה שאמורים לפרסם את דעתם מוקדם ככל האפשר (אבל, שיהיה ברור, רק אחרי הצגת הבכורה הרשמית של הפסטיבל), סידרו הקרנות בוקר מוקדמות של כל סרטי התחרות, אבל המורשים להיכנס נבחרו בפינצטה, והוחתמו על התחייבות לגבי מועד פרסום הביקורת.

הנה כמה דוגמאות להמחשה. עם כל מנגנון הברזל הזה, שאמור היה להבטיח סדר מופתי, כבר ביום הפתיחה של הקופות התברר שאין מקומות פנויים לרבים מן הסרטים המבוקשים; למשל, לסרט "סקרלט" של פייטרו מרצ'לו, שפתח את מסגרת "שבועיים של הבמאים". אפילו לסרט הפתיחה של "קלאסיקה בקאן", מסגרת שבה מציגים עותקים חדשים של סרטים קלאסיים, אי-אפשר היה להשיג מקום. לסרט "האם והזונה" של ז'אן אאוסטאש, שזכה ב"דקל הזהב" לפני 49 שנים, והגיע בעותק משופץ לאולם שבו יש יותר מ-1,000 מקומות, נמכרו כל הכרטיסים ברגע שהמכירה התחילה, או לפחות כך אפשר היה להבין ממשרד הכרטיסים הווירטואלי.

המהומה שקמה בעקבות תופעות דומות בסרטים רבים נוספים נענתה מצד הפסטיבל בטענה, שהאקרים רוסיים חיבלו במערכת מכירת הכרטיסים, או שגורמים עוינים התנפלו על הקופות וחטפו את הכרטיסים. ברור לגמרי ששיחת היום בין באי הפסטיבל התמימים, שאמורים להתדיין על סרטים, נסבה לא על איכות הקולנוע, אלא על הזכות לצפות בסרטים, ועל הזמן הנדרש כדי להבטיח כרטיס כניסה. אחרי כמה ימים, ובעיקר עם חלוף סוף השבוע הראשון, ואחרי שמחלקת ההיי-טק סידרה עוד כמה כתובות גישה לקופה הווירטואלית שלא תמיד הגיבה עד אז לפניות, העניינים התיישבו איכשהו, וכרטיסים החלו להופיע חזרה לסרטים שיום לפני כן נדמה היה שאזלו. אבל מה עושה אדם שכבר רכש לו ליום מסוים כרטיס לסרט מסוים, ועכשיו מתבשר לפתע שהסרט שהוא באמת רצה לראות הוא בכל זאת בהישג יד?

דרך אגב, חרף הרושם שהעיתונות הייתה מקופחת במיוחד, מתברר שכולם התנסו בחוויות דומות, ואפילו באי שוק הסרטים, שהם האורחים הרצויים ביותר בפסטיבל, נאנקו באותה המידה. כאשר הם הגיעו להקרנות המיוחדות שלהם, הם הופתעו לשמוע שרובן הן הקרנות פרטיות שמארגנות חברות הפצה, שהזמינו רק את הלקוחות שלהן. לאלה ששילמו סכום לא מבוטל כדי לראות את כל מה שֶיֵש לשוק להציע, נאמר שמדובר בפעילות פרטית של חברה עצמאית, ולא של השוק. ומה שהיה לשוק להציע, במסגרות הקונבנציונליות שלו, לא היה מעניין במיוחד.

עכשיו הגיע הזמן לדבר גם על הסרטים. למי שעוסק בקולנוע כמקצוע, ולא כבילוי בלבד, זה בעצם העיקר. ובכן, כאן צריך לציין בראש ובראשונה שלוש נקודות עקרוניות. ראשית, הפסטיבל אינו מייצר סרטים, הוא רק מציג אותם. אם זה כל מה שאפשר היה למצוא במלאי של השנה החולפת, אין טעם לבוא בטענות לפסטיבל שלא עשה את מלאכתו כראוי. אלא אם כן חושדים בסלקטורים שלא חיפשו מספיק. שנית, מעמדו של פסטיבל קאן הוא כזה, שאף אחד לא יעז לסרב להזמנה שלו, כמובן, עם כמה הסתייגויות. למשל: האולפנים ההוליוודיים מעדיפים לעבוד לפי לוח זמני ההפצה שלהם, אשר נקבע על-פי אמות מידה מסחריות גרידא, והם נעתרים להזמנה רק כאשר נדמה להם שהפסטיבל יכול להוסיף יוקרה למוצר שלהם. זה מה שקרה השנה לסרטים כמו "טופ גאן מאווריק", או לסרט הביוגרפי החדש על פרסלי, "אלביס", שהוצגו שניהם מחוץ לתחרות, אבל בלוויית מהומה פרסומית גדולה. במקרים רבים אחרים, הם מעדיפים לשמור מרחק. שלישית, וזו נקודה שאסור לזלזל בה: התחרות הרשמית של הפסטיבל משמשת לו כחלון ראווה, ובדיוק כשם שחנות מושכת לקוחות פנימה באמצעות תצוגה נאה בחלון, כך גם הפסטיבל מעורר התעניינות בראש ובראשונה בזכות הסרטים הנכללים בתחרות.

התחרות השנה נראתה לכאורה מושכת מאוד. היו שם הרבה מאוד שמות מוּכרים, אולי אפילו מוּכרים מדי למי שחיפש כישרונות חדשים. ארבעה מבין המתחרים, הירוקאזו קורה-אדה, כריסטיאן מונג'ו, האחים דארדן ורובן אוסטלונד, זכו כבר בעבר בפרס הגדול של קאן, "דקל הזהב". במאים אחרים זכו שם בפרסים אחרים: דייוויד קרוננברג (פרס מיוחד של צוות שופטים על Crash), פרק צ'אן-ווק (פרס מיוחד של צוות השופטים על "שבעה צעדים"), ויז'י סקולימובסקי (פרס התסריט על Moonlighting). והיו כאלה שהם משתתפים כמעט-קבועים במסגרת זו, כמו ג'יימס גריי האמריקאי (פעם חמישית בתחרות), או ארנו דפלשן הצרפתי (פעם שמינית בתחרות). כלומר, לא מדובר באלמונים, אלא ביוצרים מוּכרים ומבוססים. ואם תוסיפו גם את שמו של לוקאס דהונט, שקיבל מן הפסטיבל את "מצלמת הזהב" היוקרתית עבור סרט הביכורים שלו, "נערה", ברור לגמרי שאי-אפשר להתייחס לאף אחד מהם כאל תגלית.

מרשימה שכזאת צריך לצפות לסדרה של יצירות מופת, אחת יותר מרתקת מן השנייה. אלא שלא זה היה המצב. אכן, כולם הביאו לקאן סרטים חדשים, אבל למרבה הצער, כולם הרשימו הרבה יותר בעבר. אבל היו שני יוצאי דופן: סקולימובסקי בן ה-84 שהפתיע עם "אי אה", המציג את העולם המודרני מבעד לעיניו של חמור (מחווה לאחד מענקי הקולנוע, רובר ברסון, ולסרטו "בלתאזר" שעשה דבר דומה לפני 56 שנים), ולוקאס דהונט, שהפגין פעם נוספת את היכולת ואת הרגישות שלו בעבודה עם מתבגרים צעירים, בסרט הבלגי בשם "קרוב".

יהיו כמובן כאלה שיבואו ויטענו שמלבד התחרות מציגים בקאן עוד עשרות סרטים, אז מדוע לא לחפש שם את החידוש והתגלית. כאן, יותר מאי-פעם בעבר, בשל הקשיים שנוצרו עקב שיטת הכירטוס, הצטמצמה משמעותית האפשרות לדלג בין מסגרות שונות בפסטיבל ולטעום מכל אחת מהן. לכן, אין ברירה אלא לסמוך על ה"באז", מושג שאינו ממש מהימן, אבל זה כל מה שֶיֵש. במושג "באז" משתמשים בפסטיבלים כדי להעביר שמועות מפה לאוזן על הפתעות שלא הספקת לראות או לשמוע עליהן קודם, ואולי תצליח לתפוס עוד לפני סוף הפסטיבל. על השמועות הללו אפשר להוסיף את הדיווחים היומיים של העיתונות המקצועית, המספרת בכותרות גדולות אילו מפיצים קנו אילו סרטים, ובעיקר כמה שילמו עבורם. כל זה יוצר את אותו זמזום. אלא שהפעם קשה היה להבחין בזמזום כזה, אלא אם כן מתייחסים למחמאות שחילקו ל"טופ גאן מאווריק", עליו נאמר שלמרות היותו סרט מסחרי באופיו ובעל עלילה מוגבלת, הוא בכל זאת אינו מביך כרוב שוברי הקופות תוצרת הוליווד.

שני הסרטים שבכל זאת עוררו תשומת לב היו "קרוב" שהוזכר כבר, ו"ארץ האלוהים", סרט איסלנדי ששופטי המסגרת "מבט מסוים" התעלמו ממנו לחלוטין. אשר למסגרות האחרות, "בוקר נאה אחד" של מיאה הנסן-לאב, שהוקרן ב"שבועיים של הבמאים", הוא סיפור על אשה צעירה אשר נאלצת לטפל באביה שהוא חולה סופני ובבנה הקטן, ומתאהבת במכר ותיק. העובדה שחברת "סוני קלאסיקס" האמריקאית רכשה את הסרט להפצה כבר העניקה לו, אם לא ציון לשבח, לפחות טפיחת כתף מעודדת.

אז מה יהיה? מאחר שהנבואה ניתנה לשוטים, לא כדאי לנחש. עם זאת, מה שברור הוא, שהפסטיבלים, בעיקר הגדולים, אשר שואפים להגיע למעמד בינלאומי וללקוחות מקצועיים, חייבים לעשות חשבון נפש והתעדכן. כיום הסרטים כבר אינם מופצים כפי שהופצו פעם, בתי הקולנוע אינם משגשגים במיוחד, והתנפלות ההמונים על הפסטיבלים מאלצת אותם לבחור בין איכות לכמות ובין ברק למשמעות. ובמקום לערום קשיים בפני כל מי שרוצה לצפות במה שיש להם להציע, אולי מוטב למצוא דרך להקל עליהם את המלאכה ככל האפשר, אחרת יישבו בבית ויזמינו לינקים מן המפיצים.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות