ג'ולייטה מסינה בסרטיו של פליני

מקומה בקומדיה הוליוודית, אבל מישהו שם אותה בטעות בטרגדיה ריאליסטית. ואולי זה לא היה בטעות. מאה שנים להולדתה של ג'ולייטה מסינה הן הזדמנות לחזור לשניים מתפקידיה הגדולים ביותר בסרטיו של שותפה האישי והמקצועי פדריקו פליני – "לה סטרדה" ו"לילות כביריה".

לפני חצי יובל, העולם נפרד בצער מהשחקנית האיטלקית האגדית ג'ולייטה מסינה, שמתה בגיל 73, כמה חודשים בלבד לאחר מותו של בן זוגה, הבמאי פדריקו פליני. בפברואר הקרוב נציין מאה שנים להולדתה של השחקנית הבלתי נשכחת, ולכבוד כך חזרתי לשניים מהדמויות הזכורות ביותר שגילמה בסרטיו הנהדרים של שותפה האישי והמקצועי: ״לה סטרדה״ ו״לילות כביריה״. 

בתקופה בה יצרו את שני הסרטים, פליני היה בתהליך של פרידה מהניאו ריאליזם שממנו צמח לטובת חופש יצירתי מוחלט, ואפשר לראות זה כבר בבירור ב״לילות כביריה״. סרטו הבא של פליני, ״לה דולצ'ה ויטה״, כבר שייך יותר לבמאי שלו מאשר לכל ז'אנר אחר. 

ג׳לסומינה היא אחת הדמויות הידועות והאהובות שגילמה מסינה, ואחת שהיא נולדה לשחק. ג׳לסומינה, אנחנו לומדים בתחילת ״לה סטרדה״, מעולם לא עבדה, למרות שהיא כבר אישה מבוגרת. טוב, לפחות במובן של גיל. אם מסתכלים על ההתנהגות התמימה שלה, אין שאלה שהיא נשארה ילדה. 

התקופה היא איטליה של שנות החמישים, איטליה אשר לא התאוששה מהמלחמה ונמצאת במשבר כלכלי עצום. איטליה בה אתה חייב לעשות כל דבר בשביל כסף כדי לשרוד. וכך, אמא של ג׳לסומינה מוכרת אותה בתחילת הסרט לאיש הקרקס השרירן זאמפאנו תמורת סכום של עשרת אלפים לירות איטלקיות, וזה שגרתי לגמרי יחסית לתקופה.

לעומת זאת, ב״לילות כביריה״ משחקת מסינה פרוצה בשם מריה, ששנותיה הצעירות חלפו מזמן (אקרא לה פה "כביריה" - הכינוי הפחות גנרי מ״מריה״ שהיא הדביקה לעצמה). אם בתחילת ״לה סטרדה״ היא נמכרת תמורת עשרת אלפים לירות, פה היא נזרקת לים תמורת ארבעים אלף לירות על ידי החבר שלה. והיא חשבה שהוא אוהב אותה. כביריה, לבסוף, ניצלת מטביעה: ילדים רואים אותה ולוקחים אותה לחוף. היא חוזרת הרוסה לגמרי לביתה הקטנטן, שם וונדה מבטיחה לה: ״היום הם היו עושים את זה תמורת חמשת אלפים לירות".

מאוחר יותר בסרט, כביריה הולכת למופע קסמים בו מופעל עליה לחץ להתנדב לעלות לבמה, וכך היא עושה. הקוסם מספר לה שהוא הולך להפגיש אותה עם איש בשם אוסקר: יפה תואר, עשיר, לא נשוי אבל מעוניין להיות, והכי חשוב: רוצה מאוד לפגוש אותה. היא מסרבת. יש לה כסף, היא לא צריכה דבר, היא מסבירה. עם כסף היא עצמאית, וכשאנחנו עצמאים אנחנו לא צריכים אף אחד, נכון?  

הוא מפעיל עליה לחץ והיא זורמת, ואז הוא מהפנט אותה. היא עוצמת עיניים. אף אחד לא מופיע, אבל ברגע עוצר נשימה הקוסם מתחיל לדבר בתור אוסקר, בזמן שהיא מתחילה לרקוד עם עיניים עצומות, מחזיקה בידו של איש שלא שם, כמו שהחזיקה בידו של החבר שהיה בכלל שקר בחוף הים. אוסקר מספר לה כי הוא אינו מעוניין בכסף - זו רק האשליה, מה שהוא באמת רוצה זה אישה וילדים. 

היא מספרת לו על הימים בהם הייתה בת שמונה עשרה, ומדגימה לו כמה ארוך היה השיער השחור שלה אז. ״בשבילי תמיד תהיי בת שמונה עשרה״, אוסקר אומר. כביריה חיה את הרגע הטוב של החיים שלה. ״זה אמיתי? אתה אוהב אותי באמת?״ היא שואלת. הקוסם מפסיק את ההפנוט, פותח את עיניה, והקהל פורץ בצחוק. 

נחזור עכשיו לילדה שלנו, ג'לסומינה הליצנית. המעסיק האלים שלה, זאמפאנו, מעיד על עצמו כי הוא נמנע מלחשוב. נוסף לכך, ברור כי הוא גם נמנע מלהראות רגשות, ועוד יותר חשוב, נמנע מלראות אותם בעצמו. הדבר היחיד שהוא אינו נמנע ממנו הוא להראות כמה חזק הוא, דבר שהוא גם ממחיש שוב פעם ושוב פעם במופע היחיד שלו. גם את ג׳לסומינה הוא מכה. זו הייתה ההשפעה של המלחמה עליו. במאי פחות טוב היה אומר לנו את זה. פליני מראה לנו את זה. 

אחרי התפרעות אלימה שלו על חשבונה של דמות אחרת (נושא לכתבה שלמה אחרת), הוא גם נכנס לכלא ליום אחד. יש לג'לסומינה הזדמנות לצאת לחופשי. הקרקס בו עבדה עם זאמפאנו לא מוכן לקבל אותו גם אחרי שיצא מהכלא, אבל אותה כן.

היא מסרבת. היא מחליטה להישאר עם זאמפאנו למרות הדברים שהוא עושה לה. היא מבינה שהוא אוהב אותה. היא מבינה שהוא צריך אותה. והיא מוכנה לאבד את העצמאות שלה בשבילו. היא רוצה להיות איתו, בתור אשתו ולא העבד שלו. 

אבל הוא לא יודע איך לאהוב, וכשהוא מתחיל להבין מה הוא מרגיש כלפיה, הוא נוטש אותה ברחוב. לא לפני שהוא משאיר לה את החצוצרה בה היא אוהבת לנגן, החצוצרה שהוא לקח ממנה ואסר עליה לנגן. 

אחרי המופע פוגשת כביריה בחור שישב בקהל, אשר ליבו נשבר ממה שראה. שמו אוסקר, והם מתחילים להתראות. את הסוף של זה אתם כבר יודעים. ראיתם אותו בתחילת הסרט (דבר שפליני שיחזר ב״לה דולצ'ה ויטה״). 

בסוף הסרט, שניהם עומדים ביחד, על צוק ליד הים ומביטים על הזריחה (השוט הזה מזכיר את שוט הסיום ב״אורות הכרך״ של צ'פלין לא במקרה, נחזור לזה בקרוב). אוסקר הוא לא המלאך שלה. הוא לא החסד שהיא התפללה בשבילו. הוא שקרן שתכנן לקחת את התיק עם הכסף שלה ולזרוק אותה למותה. הוא מתקשה לבצע את המעשה בזמן שכביריה מבינה כי היא שוב נפלה בפח, שהעולם עוד לא מוכן לאהבה. 

הכסף של כביריה חשוב לה. בתחילת הסצנה הזו היא מדברת על כל הדברים הנוראים אשר עברה בשבילו. הכסף הוא העצמאות שלה, הסיבה שהיא לא צריכה לפגוש את אוסקר כאשר הקוסם מציע לה. אבל כמו ג׳לסומינה, היא לא רוצה להיות עצמאית. היא מעדיפה להיות תלויה באנשים אחרים. היא מעדיפה להאמין באהבה. היא זורקת לעברו את התיק שלה בבכי, והוא בורח איתו. 

בסיום ״לילות כביריה״, על פניה מצוירת דמעה בודדה ממסקרה והיא הולכת בשביל לצד קבוצה עליזה של ילדים שרים ומנגנים, אשר מעלים חיוך על פניה. דרך חייה היא כזו של ילדים: כמו ג׳לסומינה אשר עושה זאת פעמים רבות, היא מחייכת, חיוך מלא בתקווה תמימה של ילדים, בעולם שכולו בוכה. אלה הם הילדים אשר מצילים אותה בתחילת הסרט מטביעה, וזו הילדות שבה המצילה אותה בסוף הסרט מדיכאון. 

רבים משווים בין הדמויות שמסינה משחקת בשני הסרטים האלה לדמות ״הנווד״ של צ'רלי צ'פלין. נראה כי היא שייכת לקומדיה הוליוודית, אבל מישהו בטעות שם אותה בטרגדיה ריאליסטית, ואולי זה לא היה בטעות.

אולי היא נראית שייכת לקומדיה הוליוודית, דווקא בגלל שהיא שייכת לטרגדיה ריאליסטית. אולי הקומיות היא לא רק דרך החיים של ג׳לסומינה וכביריה. אולי זו גם טקטיקת ההישרדות שלהן -  דרך לשמור על אנושיות בתקופה ובמקום בהם כל כך קשה לשמור על צלם אנוש.