מבטים חוזרים

רימייקים בוונציה 2025 דומה כי בשנים האחרונות גדלה כמות הסרטים אשר נוצָרים כגירסה חדשה לסרט קודם. הדבר נפוץ בעיקר בקולנוע המסחרי, וייתכן שהדבר נובע גם מן התפיסה שמה שהצליח כלכלית בעבר עשוי להצליח שוב. כך באים לעולם סרטי המשך וגירסאות מחודשות. אך גם בעולם של פסטיבלי הקולנוע, הנחשב אמנותי יותר, ניתן לראות יותר ויותר סרטים מסוג זה. לראיה, בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה השנה היו לפחות חמישה סרטים שהם גירסאות חדשות לסרטים שכבר נוצרו בעבר: "בוגוניה" (Bugonia) הוא גירסה דוברת אנגלית לסרט הקוריאני "הצילו את הכוכב הירוק" (Save the Green Planet); "מכונת המחץ" (The Smashing Machine) הוא גירסה עלילתית לסרט תיעודי באותו שם; ושלושה סרטים הם עיבודים לספרים אשר עובדו בעבר לקולנוע, בחלק מהמקרים יותר מפעם אחת. ניתן לראות בריבוי הסרטים הללו עדות לאובדן מקוריות, או הסתמכות על מותגים שכבר הצליחו בעבר. אולם יש דרך אחרת להתייחס לכך, מה גם שחלק מן הסרטים שהוקרנו בוונציה לא בהכרח מבוססים על סרטים מצליחים באורח יוצא דופן. הסיפור מחדש הוא גם הזדמנות ליצור מגע אישי או לעדכן חומרים מן העבר בהתאם לרוח הזמן, או להוסיף משמעות מעצם החזרה או ההבדלים, ובכך לדון בטבעו של המדיום. בהקשר זה מעניין לציין ששני סרטים תיעודיים שיצאו השנה השתמשו במילה רימייק ככותרת. הבמאי האמריקאי רוס מקאלווי אף יצר סרט בשם זה (Remake) שהוקרן בוונציה מחוץ לתחרות. אמה סטון ב"בוגוניה" של יורגוס לנתימוס. צילום: Atsushi NIshima. Focus Films 2025 על פני הדברים, "בוגוניה" הוא המקרה היותר קלאסי של רימייק: ניסיון לתרגם לקולנוע דובר אנגלית הצלחה של סרט בשפה זרה. על הכוונה להפיק גירסה אנגלית ל"הצילו את הכוכב הירוק" הוכרז כבר לפני מספר שנים, כאשר תחילה עלתה האפשרות שבמאי הגירסה המקורית, ז'אנג ג'ון-הוואן, יביים, והתסריטאי וייל טרייסי יהיה חתום על התסריט. לבסוף נותר טרייסי עם קרדיט כתסריטאי, והבמאי הוא יורגוס לנתימוס. האחרון הביא עימו את הרגישות הספציפית המוּכרת שלו. הקולנוע שלו מתאפיין בסוריאליזם, בהומור שחור, ובסאטירה חברתית אנטי-קפיטליסטית ממש כמו המקור הקוריאני, אבל הרגישות היא שונה ובעלת טון יותר מזוהה ואחיד. הדבר גם ניכר בליהוק של אמה סטון לתפקיד מרכזי של ראשת תאגיד גדול, תפקיד שבמקור גילם גבר מבוגר בהרבה. עלילת הסרטים עוסקת בחטיפת ראשת התאגיד בידי עובד הסבור כי למעשה מדובר בחייזר בתחפושת ובסכנה לשלום כדור הארץ. במקור, החוטף נעזר בבת זוגו; בסרט זה הוא נעזר בבן דוד. שינויים נוספים בין הגירסאות נובעים מן האופי השונה של תיאוריות הקונספירציה והמשברים הסביבתיים בימינו לעומת אלו של ראשית המאה ה-21. כל אלו הובילו לסרט שבעינַי היה מעט פחות פרוע, הן לעומת המקור והן בהשוואה לרוב הסרטים הקודמים של לנתימוס. על פי תגובת הקהל בוונציה, הרגעים החזקים בסרט היו תפניות בעלילה שהיו גם בגירסה המקורית, וככזה, הרימייק שימש בעיקר כדרך לחשוף אותו מחדש לקהל חדש באמצעות העיבוד, גם אם בחלקים המסיימים של היצירה ניכר המגע הייחודי של הבמאי. "מכונת המחץ" הוא מקרה פחות מובהק של רימייק, שכן אפשר לטעון שמדובר בניסיון של הבמאי בני ספדי לייצר סרט ביוגרפי על לוחם הMMA מארק קר, שבמקרה יש כבר סרט תיעודי על אודותיו. על אף שהקריירה של קר, הן כמתאבק והן כלוחם MMA, הייתה ארוכה, הסרט בוחר להתמקד בתקופה שתוארה בסרט התיעודי, ומזכיר רק ברפרוף את שיאי הקריירה שרובם היו קודם לכן. כסרט על מי שכיום נחשב לאחד מן האלופים הראשונים של ארגון הUFC שצבר פופולריות בשנים האחרונות, ועבור חובבי ספורט ואמנויות לחימה התקדם מן השוליים למרכז, הסרט מתמקד דווקא בתקופה בה קר התחרה בארגון המקביל, "פרייד", שערך קרבות ביפן, שם, בין היתר, חווה הגיבור לא רק ניצחונות, אלא גם מפלה אשר חושפת צדדים בעייתיים באישיותו: הוא השתמש בסמים משפרי ביצועים, והדבר השפיע גם על יחסיו עם בת הזוג ועם חברו הוותיק, מארק קולמן, לוחם אחר שזוכה לפחות הצלחה מקר בתחילת התקופה המתוארת בסרט, אך בדינמיקה של היחסים ביניהם ושל הצלחה בכלל מתחולל שינוי. בנו של הבמאי אדריאן מקאלווי ב"רימייק" - צילום רשמי: לה ביאנלה ונציה בסרטים העלילתיים שספדי ביים יחד עם אחיו ג'וש הייתה העלילה תחומה בכמה ימים, והתמקדה בגיבור הרודף באובססיביות הרסנית אחר דבר-מה בתקופה זו. בסרט זה, העלילה נפרסת על פני כמה חודשים, מה שמאפשר לו שוב לתאר אובססיה, אבל גם לשלב רגעים רגועים יותר, ובעיקר הוא מראה כיצד החיים לצד אדם מסוג זה נראים בשיגרה. בעיקר מדובר בזוגיות. בניגוד לרוב הסרטים הביוגרפיים, הסרט אינו מראה את ראשיתה ואינו מוסר יותר מדי מידע על בת הזוג, פרט לרצונה לשמור גם על הקשר וגם על תחביבים שאינם קשורים במארק קר. ייתכן שבזכות המקור התיעודי יכלו הבמאי והשחקנים לשוות אמינות למערכת יחסים זו. הליהוק של דווין ג'ונסון לתפקיד מארק קר הוא מעניין. גם ג'ונסון היה בעברו ספורטאי ואף מתאבק, אולם הוא מזוהה עם ה-WWE, שם תוצאות הקרבות נקבעות מראש, בעוד קרבות MMA הם לכאורה "אמיתיים", גם אם נדרשים כישורים ספורטיביים בשני המקרים. כפי שסרטו של ספדי מראה, גם בשלב מוקדם יותר בפופולריות, גם לוחמים בקרבות בלי תוצאה מוּכרת מראש מגלמים דמות ומייצגים מיתוס מסוים עבור הקהל. מבֵּין הסרטים שהם עיבודים מחדש לספרים שעובדו בעבר, "פרנקנשטיין" הוא מקרה מיוחד. הספר עוּבד פעמים רבות לסרטים – עיבודים ישירים במידה זו או אחרת לספרה של מרי שלי מהמאה ה-19 – והיו גם סרטי המשך או וריאציות אשר התרחקו מן מהספר המקורי. במאי הגירסה הנוכחית, גיירמו דל טורו, נותן קרדיט לעיבוד של ג'יימס וייל מראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, אולם דומה כי בעיבוד שלו הוא פונה לחלקים ולמוטיבים בספרה של שלי שלא נכללו בסרטו של וייל (או להמשך שיצר הבמאי, "כלתו של פרנקנשטיין", סרט שיזכה גם הוא לרימייק בשנה הבאה). הוא מחזיר את המיתוס למקורותיו, אך גם מעדכן אותו לימינו (העלילה ממוקמת כמה עשורים אחרי הפרסום המקורי של היצירה). דל טורו מרבה בתיאור עברו המשפחתי של המדען, ד"ר ויקטור פרנקנשטיין, לימודיו והתאהבותו באשה בשם אליזבת', אך הדינמיקה של היחסים ביניהם שונה לעומת המקור. המפלצת שבורא פרנקנשטיין, שהיא נטולת שם, נראית לפרקים כמו גיבור-על מסרטי קומיקס, אם כי דל טורו גם משמר מרכיב מן הסיפור המקורי – היצור מורכב מחלקי גופות. היצור הוא אנושי יותר ומלא חמלה לעומת בני אדם במצבים מסוימים, אבל גם קיים בו פוטנציאל לזריעת הרס. מיקום העלילה במאה ה-19 מאפשר לו לרמוז למקורות הפשיזם שנולד במאה ה-20. אם מרי שלי עסקה במפלצת בעלת רגשות אנושיים, ניתן לומר שגיבור הספר הקאנוני הנוסף שזכה לעיבוד מחודש והוצג בפסטיבל ונציה השנה הוא מקרה הפוך. זהו עיבוד שעשה פרנסואה אוזון לספרו של אלבר קאמי "הזר", המספר על מרסו, אדם אשר נשפט בגין מעשה רצח, אולם במהלך המשפט עולה גם תהייה על כך שהוא לא הביע צער על מות אימו. הספר כתוב בגוף ראשון, בסגנון קר המדגיש היגיון וחשיבה אשר אינה מוּנעת על-ידי רגש, אם כי יש רמיזות רבות לכך שהמספר אינו מהימן. העלילה מתרחשת באלג'יר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, כשהמדינה עדיין נשלטה בידי צרפת. אוזון מדגיש את היחסים בין הצרפתים הקולוניאליסטים לבין התושבים הערבים, דבר שנוכח בסיפור המקורי, גם אם לאורך עשורים קשרו אותו המחקר הספרותי והמעמד הקאנוני של הרומאן להיבטים של פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. הסרט נפתח בסצינה מאמצע העלילה והספר: מרסו אומר "רצחתי ערבי". רק לאחר מכן מתחילה סצינת הפתיחה המוּכרת מן הרומאן – מרסו מתבשר כי אימו מתה. מנקודה זו ואילך, אוזון נאמן להתרחשויות בספר, אולם פעמים רבות הוא מסיט את המצלמה אל ניצבים ואל דמויות-משנה, ובאמצעותם מתאר את שיגרת החיים של הערבים המקומיים, דבר המבליט את חוסר השוויון שלהם לפני החוק. העיבוד הקודם לספר, שעשה לוקינו ויסקונטי, כמעט לא התייחס להיבט זה. כך או אחרת, גם אוזון וגם ויסקונטי לא מצאו דרך להביע בצורה מעניינת את החריגוּת הרגשית של הגיבור. בנז'מן וואזן ורבקה מארדר ב"הזר" של פרנסואה אוזון. צילום: Foz, Gaumont, France 2 Cinema סרט מוצלח יותר על פי ספר הוא Fate של הבמאי זקי דמירקובוץ'. העיבוד שמר על הצגת אישיותו של הגיבור ועל מבנה העלילה, אולם העביר את הסיפור לטורקיה המודרנית, ובכך ויתר מראש על ההקשר הפוליטי-חברתי המקורי. יחד עם זאת, הדבר מדגיש כי הסיפור המקורי מוסיף להיות רלבנטי, ולכן ראוי לשוב ולספר אותו. ספר נוסף אשר זכה לעיבוד קולנועי חוזר הוא "הגרזן" (The Ax) מאת דניאל וסטלייק האמריקאי, סופר שרבים מספריו עובדו לסרטים. את עלילת הספר הזה, שראה אור ב-1997, עיבד לראשונה בשנת 2005 קוסטה גברס, אשר שמר על שמו המקורי של הספר. בעיבוד החדש הוא נקרא "אין ברירה אחרת" (No Other Choice), וביים אותו הקוריאני פארק צ'אן ווק. הסיפור עוסק בעובד במפעל נייר אשר סבור כי זכה להצלחה בחיים, אולם פיטורים מפתיעים שולחים אותו לחודשים של אבטלה, שבסיומם הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה לשמור על כבודו, על משפחתו, ועל חיי הנישואין שלו היא השגת משרה בתחום המומחית שלו, מה שדורש חיסול של כל האנשים בעלי הכישורים הדומים כך שלא תהיה ברירה אלא להעסיק אותו-עצמו. דומה כי שני הבמאים ראו בסיפור פוטנציאל למותחן בעל אמירה חברתית על הכלכלה, תחום שאינו זר לשניהם. אולם מעניין כי דווקא קוסטה גברס, המזוהה יותר עם סרטים פוליטיים, בחר להתמקד יותר ברציחות עצמן, והוא מגיע לחלק זה ביצירה מהר מאוד, בעוד פארק מתאר תחילה את ההידרדרות בחיי הגיבור ומשפחתו, במהלך חלק מהותי מהסרט. הדבר תורם לתחושה ש"אין ברירה אחרת" הוא יצירה עשירה יותר מן הגירסה של קוסטה גברס. שני הסרטים עשויים ביעילות ומשולב בהם הומור שחור, אולם היכולת של פארק לשלב טונים וז'אנרים שונים, דבר טיפוסי לקולנוע הקוריאני בכלל וליצירה שלו בפרט, מגיעה בסרט זה לשיא. פארק שקל תחילה למקם את הסרט בארצות הברית, בהתאם לספר, אולם בסופו של דבר העביר אותה לקוריאה של ימינו, וכלל בעלילה גם את השינויים הטכנולוגים והכלכליים של ימינו. בחירתו של רוס מקאלווי במלה "רימייק" ככותרת סרטו התיעודי מצביעה על השתרשותה בתרבות הפופולרית. הכותרת נובעת מהצעה שהוא קיבל בעשור הראשון של המאה ה-21 – להפיק סרט עלילתי חדש על פי סרטו מ-1986, "המצעד של שרמן". במסגרת ההסכם קיבל הבמאי היתר לצלם סרט תיעודי על הפקת הסרט החדש, שצריך היה לביים, על פי סרטו הישן, הבמאי סטיב קאר. עיקרו של הסרט התיעודי הוא שיחות אישיות של הבמאי עם בני משפחתו, עם ידידה קרובה, ועם שורה של נשים דרומיות שהן מועמדות לשידוך עימו. כל זאת, במקביל למסע במסלול ההתקדמות של גנרל שרמן במלחמת האזרחים. למרות שם הסרט, עלילת העיבוד ההוליוודי היא עלילת משנה ב"רימייק". הוא נפתח בכך שהבמאי מצהיר כי בנו אדריאן נפטר לפני כמה שנים, וכי הוא צופה בסרטים הקודמים שעשה, בהם תמיד כלל גם את חייו הפרטיים ואת בני משפחתו, כל עוד הם היו מעוניינים להשתתף. בכך ערך למעשה מקאלווי מחדש חומרים שהופיעו בסרטים קודמים, והוא מעניק להם הקשר חדש, טראגי. הוא כלל בסרט זה גם את הסרטים שכבר הצליח לעשות וגם פרויקטים שלא הבשילו לסרט עד כה, כולל תיעוד עצמי של בנו ואופציה לסרט שלא יצא לפועל, על המאבק של הבן בהתמכרות למשככי כאבים ולסמים אחרים, התמכרות אשר הכריעה אותו לבסוף. באמצעות הצילומים משחזר הבמאי החלטות שקיבל בחייו, ותוהה היכן יכול היה לנהוג אחרת.