חלום נעורים באדי אלכוהול

לפעמים סרט חושף את עצמו ובמה הוא עוסק כבר בתחילתו. במקרה של "עוד סיבוב" Druk)), הסרט הדני זוכה פרס האוסקר האחרון לסרט בשפה זרה, מדובר בציטוט של הפילוסוף הלאומי של דנמרק, סרן קירקגור, אשר נותן בידינו את המפתחות לסרט:

What is youth? A dream.

What is love?

The dream's content.

במאי הסרט, תומס וינטרברג, מצליח לגרום למילים אלו להדהד לכל אורכו של הסרט. קירקגור היה פילוסוף חמוּר-סבר ובו בזמן רומנטיקן, והפילוסופיה שלו מצויה כל הזמן בלבו של הסרט. כמו רבים לפניו הוא שאל: מה הם החיים הראויים (או מה הם החיים הראויים למות למענם)? אך את תשובותיו חיפש בקיום הגשמי, בחוויות החיים כפי שאנו חווים אותן במציאות היומיומית, ולא באידיאות החבויות מחוץ לעולמנו.

מייד לאחר הציטוט אנו נוחתים היישר לתוך עין הסערה של רוח הנעורים והחופש המוחלט. חבורת נערות ונערים מקיימת מסורת – זוגות משתתפים במירוץ סביב האגם כשבידיהם ארגז בירה, וכדי לנצח עליהם לשתות את תכולתו במהירות לפני נקודת הסיום. הזוגות שמצליחים לסיים את התחרות בקושי עומדים על הרגליים בסוף המירוץ, אך הם מאושרים וחסרי עכבות. בכמה תמונות פשוטות מציג וינטרברג את עולמו הפילוסופי של הסרט, שגם הוא שואל את השאלות הגדולות הללו שאין להן תשובה לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית. מה יכול להיות יותר מהנה מחיים שלמים המשחזרים את הרגע הזה, את הנעורים המתפרצים ואת הדאגות הלא-קיימות? אפילו הקשיים עקב המירוץ סביב האגם, הקיא והתשישות, הם מקור הנאה, כאילו שום דבר אינו יכול לפגוע בהם.

בהנגדה כמעט מושלמת לתלמידי התיכון חסרי הדאגות אנו מתוודעים לארבעה מורים המלמדים שם: המורה להיסטוריה מרטין (מאדס מיקלסן), המורה לפסיכולוגיה ניקולאי (מגנוס מילאנג), המורה למוסיקה פיטר (לארס רנטה), והמורה לחינוך גופני טומי (תומאס בו לארסן). כל אחד מהם, מסיבותיו-שלו, חוֹוֶה את משבר אמצע החיים – נושא שנטחן עד דק. ואולי דווקא בכך מצויה האוניברסליות של נסיבות חייהם. אנו חוזרים שוב ושוב לתסבוכות הרגשיות, על אף היותן נדושות – החיים המורכבים ומה שהופך אותם לכאלה.

התסכול העמוק של המורים האלה נוכח הפער בין הנעורים החולפים על פניהם בכיתותיהם מדי יום ביומו לבין החיים הבורגניים הנדושים שבנו לעצמם הפך אותם לפסיביים, ניצבים שצופים מהצד באשליית האושר הנורמטיבי שלהם ולא מצליחים לחוש דבר. בארוחת ערב לרגל יום הולדתו ה-40 של ניקולאי, תוך אכילת קוויאר משובח ולגימת וודקה יקרת ערך, הוא מציע לחבריו פתרון פשוט לחיים המכבידים עליהם – לשתות יותר, כל הזמן. הרי מה יכול להיות רע עם עוד קצת אלכוהול בדם? הוא אפילו נשען על כתביו של פסיכיאטר נורווגי, שטען כי בני האדם נולדו עם מחסור של 0.05% אלכוהול בדם, ולכן ניקולאי מציע שהם ישלימו את האחוזים הנותרים, ואפילו יתעדו את ה"ניסוי" במאמר פסבדו-מדעי. ממש הפשע המושלם – לעשות מה שרוצים, ולתרץ זאת במחקר פורץ דרך. הם אפילו מציבים לעצמם חוקים ותנאים (למשל: לא שותים אלכוהול בשעות הערב וסוף השבוע, כי מבחינתם, זה לא כיף או בילוי), על מנת להוכיח, אבל בעיקר כדי לשטות בעצמם, שמה שהם עושים אינו רק השתכרות בשעות היום, כלומר התנהלות שנועדה להקהות את הקשיים בחייהם המקצועיים והאישיים.

ברגעי ההתעלות הנלווים לשתייה המוגזמת יוצר וינטרברג אווירה משכרת: בסצינות הטובות ביותר מצליח הסרט לעורר את הדחף לצרוך אלכוהול, ויותר מכך את הדחף לחוות את החופש מהעכבות שיוצר האלכוהול. המצלמה מרחפת בין הדמויות בזמן שהעריכה יוצרת דיסאוריינטציה מרגשת ומסעירה של לילה משכר. השתייה המשותפת צובעת את החיים האפרוריים, ומוסיפה אלמנט לא צפוי לכל סיטואציה חברתית, אך כל מי ששתה לגימה אחת יותר מדי יודע היטב עד כמה דק הגבול בין בילוי פרוע להפרזה פרועה.

הקו הדק הזה מדגיש את אחת ממגרעות הסרט. אם בתחילת הניסוי נדמה שאנו צופים בגירסה הדנית המבוסמת של "ללא גבולות" (Limitless), הסרט מ-2011 בו בראדלי קופר לוקח גלולה שמאפשרת לו להשתמש בכל היכולות הקוגניטיביות שלו – שהרי המורים משילים את עכבותיהם, משיבים לעצמם את תאוות ההוראה ואִתה את הערצת התלמידים, ומרטין מחזק את הקשר עם אשתו ועם משפחתו – ברור לחלוטין שסכנות האלכוהוליזם אורבות מעֵבֶר לפינה.

תסמונת הבוקר שאחרי היא הדרך בה האלכוהול עצמו עוזר למי שצורך אותו לווסת את הכמויות, שהרי ישנו מחיר גופני ונפשי לשתייה מרובה, כאילו כדי לשמור על האיזון הטבעי בין ההנאה למחויבות. אם לחזור לרגע לקירקגור, אפשר להניח שניסוי האלכוהול הוא מעין הגשמה של החיים האסתטיים המהללים את הנהנתנות, החיים בתוך הרגע וסיפוק היצרים האולטימטיבי, אך אלו חיים של הדחקה. כל רגע התעלות הוא זמני, ואחריו מגיע חוסר הסיפוק הגורם למחזוריות עקרה בחיפוש אחר דרך לשמר את מה שחולף מטבעו. גם אם היה פתרון אחד לכל מגרעות הקיום, אלכוהול לבטח לא היה אחד מהם. החברים אף מזכירים לעצמם, שלאורך כל ההיסטוריה השתמשו מנהיגי מדינות וענקי תרבות באלכוהול באופן קבוע, אך הם מעדיפים לשכוח שגם לאותם אישים גדולים היה צורך עז בהדחקה.

ההליכה על הקווים הדקים וההימנעות מאמירה נחרצת עם מוסר השכל הן מה שהופך את הסרט למשהו מעבר ל"חבורת גברים שלא יודעים שהחיים שלהם טובים מתחילה להשתכר מסביב לשעון". הרי איך אפשר באמת לדעת האם ומתי לשכוח את עצמך הוא דבר חיובי או שלילי. זהו איזון עדין שסופו להתנפץ אל מול פני הדמויות, לא כדי ללמד אותן לקח, אלא מפני שכך הם פני הדברים. הם אינם יכולים להיות, בגילם, גם בני נעורים. כמו כולם, הם מנסים להאט את קצב הזמן החולף, ושמו של הסרט באנגלית אף מחדד זאת. בדנית הסרט נקרא Druk, מלה עם משמעות ייחודית בשפה הדנית שפירושה השתכרות יתר על המידה, היות "גמור". באנגלית, לעומת זאת, בחרו בשם Another Round, עוד סיבוב שתייה. גיבורי הסרט כמהים לעוד הזדמנות לחיות – מכאן הדו-משמעות המעניינת יותר בשמו האנגלי של הסרט – הם אינם מוכנים לקבל שאלו הם חייהם.

הסרט עוסק בחיים עצמם בצורה רחבה מאוד, דבר המטעין אותו במחשבה פילוסופית שנדמית כקלת-משקל בדיוק בגלל השתייה המרובה. ההגזמה שמאפיינת את התפתחות הניסוי בהחלט גורמת למשתתפים בו לחוות את הקיום האסתטי עד הסוף – והאם יש דרך טובה יותר להכיר את עצמך מאשר מתיחת הגבולות כדי לראות עם מה אתה יכול להתמודד? בו בזמן, האדם אינו חי לבדו, ולבחירה הקיצונית יש השפעה רבה על הסביבה הקרובה, בעיקר על בני המשפחה. באחד מרגעי השיא של צריכת האלכוהול בניסוי, ניקולאי, שמגדל ילדים קטנים עם בעיית הרטבה בלילה, מרטיב בעצמו את מיטתו בזמן השינה. כלומר, יש זמן להיות ילד וזמן להיות מבוגר, יש זמן להיות חסר אחריות ויש זמן שנטילת אחריות היא כל מה שנותר לך.

מאדס מיקלסן מתגלה שוב ושוב כאחד השחקנים הממגנטים ביותר על המסך. הוא אפילו מצליח למכור את הבינוניות של מרטין, הישג לא פשוט בהתחשב בעובדה שהוא נראה כמו מיקלסן. מרטין מנסה להצית בחזרה את הלהבה בינו לבין אשתו אניקה, וישנו משהו מכמיר לב בניסיון העקר הזה, מעט מדי ומאוחר מדי. הצריכה המוגברת של האלכוהול אמנם מחזקת את ביטחונו  העצמי, אך ללא הועיל.

לאחר השיא הדרמטי של הסרט, בו כל הנקודות מתחברות וכל מה שצפוי קרה, מגיע השיא האמיתי של הסרט: ריקוד ספונטני מצליח לבטא את כל הניגודים המשתלבים יחדיו בחיים. זהו אחד הרגעים הקולנועיים היפהפיים של השנה האחרונה. התפרצות של רגש אקספרסיוניסטי טהור המזכיר את סצינת הסיום המופתית בסרטה של קלייר דני מ-1999, Beau Travail, שמצליחה להסעיר ולעורר בלי מילים. הפריז-פריים החותם את הריקוד הוא הדובדבן התמטי של הסרט, והוא משאיר אותנו אמביוולנטיים לגבי משמעותו וחסרי מילים אל מול כוחו. אין דימוי חזק יותר ממנו לדואליות הלא-פתירה של החיים, וכמה טוב שיש לנו שוב קולנוע שמסוגל לגרום לנו לחוש אותו.

תמונת שער: מתוך הסרט "עוד סיבוב"