מאת: עדנה ודן פיינרו
במאי: ערן קולירין - עם אלכס בקרי, ג'ונה סוליימן, סלים דאו, אהד סלאמי, חליפה נתור
זה סרט ישראלי, כי הבמאי הוא ישראלי וקרן הקולנוע הישראלית משתתפת במימונו. זה יכול גם להיות סרטו פלסטיני, כי כל עלילתו מתרחשת בכפר פלסטיני, כל הדמויות המרכזיות בו פלסטיניות והוא דובר כמעט כולו ערבית. כך שכל מי שהשמיץ את "ביקור התזמורת" של קולירין ומנע ממנו להתקבל לתחרות האוסקר, לא יצטרך להתאמץ הפעם. עברית כמעט שאין בסרט הזה, ולמען האמת, גם אין בה צורך, במקרה זה. יהיו ודאי מלעיזים אחרים שישלפו את התירוץ הידוע: "איזו זכות יש לבמאי ישראלי לתאר מציאות פלסטינית?" אלא שגם לשאלה הזאת יש תשובה חד משמעית. קשה להניח שבמאי פלסטיני, במצב הפוליטי של היום, היה עושה סרט שחושף לא רק את המצב העגום של בני עמו, אלא גם את הצדדים הפחות סימפטיים שלהם. זאת תשובה שמן הסתם לא תספק את כולם, אבל גם זה לא משנה הרבה. כי סרטו של קולירין הוא בכל זאת אחד היותר מעניינים שיצאו מן הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, העובדה שקרן הקולנוע מצאה עוז בנפשה לתמוך בו ייאמר רק לזכותה, ואם הוא אינו עושה שירות לתעמולה, לא הישראלית ולא הפלסטינית, שלא יבואו לקולירין בטענות. הוא את מלאכתו עשה היטב.
כפר פלסטיני בשטחים חוגג חתונה לבנו הקטן של אחד המכובדים (סלים דאו), חתונה מפוארת מאין כמותה, אבל אחיו הגדל של החתן, סמי (אלכס בקרי) כבר נשואי ואב לבת, מסתובב שם חסר מנוחה, שולח מסרים ומשוחח בלחש בטלפון. כמו רוב בני הכפר, גם הוא עובד בישראל ונראה שהוא ממתין בקוצר רוח לסיום החגיגה כדי לשוב הביתה לירושלים עם אשתו (ג'ונה סוליימן) והבת. אבל ביציאה מן הכפר, מסתבר שצה"ל חסם את כביש המוצא, בלי שום סיבה לעין, וכל בני הכפר, שהיו כמו סמי, בדרכם למקום העבודה הקבוע שלהם, נאלצים לחזור לכפר, גם אין להם אפילו אפשרות להתקשר ולהודיע מה קרה להם כי אין בכפר קליטה ואם יש, היא חסומה ע"י צה"ל. ראשי הכפר, בריונים שמונו לתפקידם כנראה, על פי התנהגותם, כדי לשמור על המשמעת של התושבים, מבטיחים אמנם שהמחסום יוסר במהרה, אבל הימים חולפים, המחסום נשאר במקום, לעומת זאת החשמל מנותק מן הכפר, הלחץ שם הולך וגובר, מסתבר שכל הנעדרים מעבודתם בישראל בינתיים פוטרו, וחילוקי הדעות בין הדורות השונים על התגובה הרצויה הולך וגובר ("בזמני היינו צועדים בסך ופורצים את המחסום גם אם תוך כדי כך, אחד או שניים היו נהרגים" מצהיר בזעם אימפוטנטי אביו של סמי). בסופו של דבר, מסתבר שמטרת המחסום הייתה להקים שם את הגדר הידועה לשמצה, שבה הותירו שער גדול לאנשי הכפר, שממנו אולי ייצאו ויבחרו להם מקום אחר לגור בו. עצם העובדה שאף אחת מדמויות הסרט אינה מושלמת, עשויה להזכיר לצופים שאלה בני אדם שאינם שונים במאומה מכל בני מינם האחרים. הסרט כולו מבויים ומשוחק בטון חנוק, מרוסן ומאופק שמנוגד לכל סרטי הז'אנר המיליטנטי שהורגלנו בהם, ואולי דווקא משום כך, הרושם שהוא מותיר עגום ועצוב הרבה יותר.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות

קאן 2021 – סוף
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו הפסטיבל הראשון בקאן בוטל ברגע האחרון בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1968 הוא בוטל אחרי שטריפו, גודאר ולואי מאל נתלו על המסך של אולם הפסטיבלים והפסיקו אותו באמצע, חלק ממהומות הסטודנטים שזעזעו אז את צרפת. ב-2020 הפסטיבל בוטל בגלל הקורונה וחלק מן הסרטים שאמורים היו לה
לקריאה

רכבת למורמנסק (תא מס.6) | ביקורת סרט | קאן 2021
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו במאי: יוהו קואסמאנן – עם סיידי הארלא, יורי בוריסוב סרטו הראשון של יוהו קואסמאנן, “היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי”, היה סרט קטן ופשוט, מבוסס על סיפור אמתי אודות מתאגרף פיני שכמעט זכה באליפות העולם אבל נטש את האגרוף לטובת האישה שאהב עוד מנעוריו. סרט שחור לבן, חסר
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים








