דבר המערכת – גיליון 247

זהו זה. במסגרת מבצע "תל אביב מחדשת פניה" הגיע הזמן, אחרי 44 שנה, להוציא גם את כתב העת שלנו לגמלאות. הגיליון הראשון הופיע ב-1 בינואר 1982, כאשר השותפים להפקה היו סינמטק תל אביב, המכון הישראלי לקולנוע המנוח, ומפיק פרטי שנטל על עצמו את האחריות להוצאת הגיליונות המודפסים, בתקווה לכסות את הוצאותיו ממכירת מודעות. שנה וחצי לאחר מכן, בברכת המהפכה הכלכלית של שר האוצר דאז, יורם ארידור, אשר הטילה את המדינה כולה למערבולת של אינפלציה תהומית, משך המפיק את ידיו מן ההפקה. מעט אחר כך הלך המכון לקולנוע בדרך כל בשר, והסינמטק נותר כבעל בית יחיד ומיוחד של כתב העת, לא מעט בזכות אלון גרבוז, שהתעקש, בתפקידו כמנהל הסינמטק, לתמוך בקיומו. רבים מן המכובדים שישבו אז בעיריית תל אביב עיקמו את האף, וטענו שאין שום סיבה שהסינמטק יחזיק בכתב עת, אבל הוא עמד על שלו, ואנחנו המשכנו להופיע, אמנם בתקציבים מיזעריים שהגבילו את אפשרויות ההתפתחות שלנו, אבל לפחות הבטיחו שלא ניעלם.

במהלך כל הזמן הזה ביקשנו לשרת את כל חסידי האמנות השביעית באשר הם, להציג בפניהם את היוצרים אשר הותירו את חותמם בעולם הסרטים, לפענח ולהסביר סרטים שנראו לכאורה סתומים ומסובכים מדי, להפנות תשומת לב לזרמים חדשים שנולדים בעולם, ולהצביע על פריחתו של הקולנוע הישראלי, שבתקופה זו הגיע לשיא של מודעות בינלאומית שקשה לדעת אם ישוב אליו, ובכלל, לגעת בכל נושא ראוי, בין אם מדובר בסרטים עלילתיים, תיעודיים, קצרים או ניסיוניים. שיתפנו פעולה עם מי שנראו לנו כפרשנים המעניינים ביותר של הקולנוע בארץ, תירגמנו מאמרים של כמה מן המבקרים המוערכים ביותר בעולם, וכל זה תוך מאמץ לפנות לצופים שאוהבים באמת קולנוע, מבלי לפלוש למישור האקדמי שעשוי היה להפחיד רבים מהם.

למרבה הצער, כמה משותפינו הראשונים כאשר יצאנו לדרך, כמו דן דאור ויכין הירש, דני ורט ושאול שיר-רן, אינם עוד בין החיים. שותפים אחרים נשרו עקב סיבות שונות, והיו גם שהוציאו את עצמם לגמלאות. ואילו אנחנו השתדלנו, במהלך הזמן, לצרף שותפים חדשים וצעירים יותר, שגם הם באו וחלקם המשיכו בדרכם הלאה, אבל המדיניות שלנו לא השתנתה לאורך השנים. אם בימים הראשונים יצאנו במהדורה מודפסת צנועה, היא התרחבה עם הזמן, אבל הלחצים הכלכליים אילצו אותנו בסופו של דבר לעבור למהדורה דיגיטלית המצורפת זה זמן לאתר הרשמי של סינמטק תל אביב.

אבל כמו בכל תחום אחר של החיים, צרכני הקולנוע משתנים עם הזמן, וטעמם אינו עוד תמיד זה שהיה פעם, הנכונות להשקיע בתרבות, ולו בסכומים סמליים, הולכת ומצטמצמת, ולעיתים יש רצון ליישר קו עם האופנה, לא רק בלבוש, אלא גם בתקשורת. כל אלה יצרו מצב שבו התחדשות היא תנאי הכרחי להישרדות. אנחנו עשינו כמיטב יכולתנו. הגיע הזמן שדור חדש יתפוס את מקומו בחזית הבמה. מה שנותר לנו הוא לאחל להם בהצלחה.

בפתח הגיליון הזה, אורלי לובין מנסה לנשום קצת חמצן וזה לא קל בעקבות סרטה של נטעלי בראון הנושא את השם "חמצן", וממשיכים עם כתבתו של חיים לפיד על "יצאתי בשש", סרטה התיעודי של ליב קסל שזכה בפרס בפסטיבל "דוק אביב". בצל המחאה הפוליטית הזועמת של הסרט "כן", עופר ליברגל חוזר שישים שנה אחורנית, לשנת 1966, ומציג שלושה סרטים שנחשבים מאז לקלאסיקה, שהציגו סוג שונה של מחאה חברתית ופוליטית: "אנדרי רובלב" של טרקובסקי, "יצרים" של אנטוניוני, ו"פרסונה" של ברגמן. ושוב עופר ליברגל יצא לבקר בעולמם המיוחד במינו של האחים סאפדי, שאחד מהם מתחיל לקצור בימים אלה פרסים בקבלנות על סרטו החדש "מארטי סוּפְּרים". ולבסוף, דולב אמיתי מקדיש את המאמר שלו לזכרו של הבמאי הבריטי פיטר ווטקינס, שסרטיו בדרך כלל ידועים פחות, אבל השפעתו על קולנוענים אחרים רבה.

קריאה נעימה. אנו מקווים להתראות שוב בקרוב, אולי במסגרת שונה, שלא תהיה משועבדת להתחדשות.

דאנה איבגי ובן סולטן | מתוך הסרט "חמצן"  צילום: איתי מרום