בלי נשיקות – קאן 2021

אז יהיה לנו פסטיבל בקאן. כך לפחות מסתמן אחרי מסיבת העיתונאים של נשיא הפסטיבל, פייר לסקיר, והמנהל האמנותי שלו, תיירי פרמו. למרות כל השמועות שקדמו למפגש שלהם עם העיתונות, חרף החששות שהתעוררו כאשר הם דחו את הפגישה בשבוע, למרות הדיווחים שהסתננו מן העיר קאן כאילו בתי המלון המרכזיים עדיין סגורים ובעיר שוררת אווירת נכאים, למרות החלטת ממשלת צרפת לדרוש מכל זר שיגיע, ולו ממדינה ירוקה, לשהות בבידוד משך שבוע לפני שיוּתַר לו לנוע חופשי בשטח, ועל אף שהתעשייה הבריטית כולה אחוזת צמרמורת, כי גם ממנה נמנעה הכניסה החופשית, למרות כל אלה, הפסטיבל ישוב לעמוד על כנו, אחרי פסק זמן של שנה שנכפה עליו באדיבות העטלפים הסיניים. כל העולם וכל מי שמבקש לדעת פרטים, מוזמן לעקוב אחרי האתר של הפסטיבל (www.cannes-festival.com), שהרי המצב נזיל ודינמי ומשתנה כל יום, ולא כל המגעים להפשרת איסורי כניסה הושלמו, וכל פסיק חדש שיתווסף, ידוּוח מיד באמצעות האתר לכל המעוניינים.

אמת, יש כמה שינויים בלתי-נמנעים בעקבות המגיפה העולמית, שצרפת, דרך אגב, סובלת ממנה בימים אלה יותר ממדינות רבות אחרות. אז כך, לדברי לסקיר ופרמו: שטיח אדום יהיה, כוכבים יבואו, והחל מתחילת חודש יולי מבטלת צרפת את כל ההגבלות לגבי תפוסת אולמות הקולנוע, כך שאפשר יהיה לנצל את כל המושבים בארמון הפסטיבלים. עד כמה תרגישו נוח עם היושב במושב השכן, שאין לך מושג מאין הגיע, זאת שאלה אחרת שבה ידונו בהזדמנות אחרת. במעלה 39 המדרגות המפורסמות שבפתח ארמון הפסטיבלים ימתינו לסקיר ופרמו מדי ערב לאורחים הנכבדים, אבל שלא כרגיל, לא יתחבקו ולא יתנשקו איתם, ציין פרמו במפורש. אז אל תגידו שלא נוקטים אמצעי זהירות. במרחק של כמה עשרות מטרים מן הארמון יוקם מרכז לבדיקות קורונה ומתן חיסונים, וכל התנאים שתדרוש באותו הזמן הממשלה בפאריס יישמרו כדת וכדין.

חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר. מי שסבר כי בזמן הקורונה הקולנוע יתבטל, מוזמן להירגע. הצוות שבחר את הסרטים אשר יוצגו הפעם ראה משהו בין 1,800 ל-2,000 סרטים, וזה, אומר פרמו, יותר מן הממוצע הרגיל שמגיע מדי שנה. וכדי לספק את הלחץ העצום שמופעל עליהם, הרי אין סרט שאינו רוצה להגיע לקאן ויהי מה, התוכנית הפעם לא רק שלא צומצמה, כפי שנדמה היה לאחדים, אלא להיפך. קאן כנראה נדבקה במחלת הבולימיה שאוחזת כבר זמן רב בפסטיבלים האחרים, והיא הוסיפה מסגרת שלא הייתה קודם לכן, תוך ניסיון נואש להגדיר בצורה מדויקת יותר את האופי של כל אחת ואחת מהן. באיזו מידה זה ישכנע, לא ברור עדיין. אבל מה זה משנה אם נמצא בה מקום לשלושה סרטים ישראליים, לא פחות מזה: נדב לפיד ישתתף בתחרות הרשמית עם סרטו החדש, "הברך", שכבר עמד להיות מוקרן שם לפני שנה אבל המתין בסבלנות; ערן קולירין הגיע פעם נוספת למסגרת "מבט מסוים" (שם הוצג גם סרטו הקודם, "מעבר להרים ולגבעות"), הפעם עם "ויהי בוקר''; ואילו במסגרת ההקרנות המיוחדות של סרטי תעודה יציג שלומי אלקבץ את "מחברות שחורות", הסרט שעשה לזכר אחותו, רונית.

נו, ועכשיו הגיע הזמן לדבר על הסרטים עצמם. ואולי בכל זאת הערה מקדימה. אמת ונכון, פסטיבל קאן בוחן אלפי סרטים ובוחר אותם לפי האיכות בלבד, לא צריך להטיל ספק, אבל הפעם נדמה שהיו שיקולים קצת שונים, כי בכל זאת, יש בתחרות סרט אמריקאי אחד של במאי צעיר יחסית בשם שון בייקר ("רקטה אדומה"), ועוד אחד של השחקן/במאי שון פן ("יום הדגלים"), מעשה אמיץ במיוחד מצדו של פרמו, שחטף ביקורות קטלניות ונבזיות במיוחד אחרי שהציג את סרט-הנפל הקודם של פן, "הפנים האחרונות", לפני חמש שנים. אמת היא, שיש סרט אמריקאי נוסף, The French Dispatch, של ווס אנדרסון, אבל הסרט צולם כולו בצרפת. הוא מספר על חבורת עיתונאים אמריקאיים שמוציאים לאור באירופה עיתון בשפה האנגלית. הסרט הופיע כבר ברשימות קאן 2020, והוא פשוט חיכה עד שיגיע זמנו, כדי שיזכה בפרסום המתאים לפני יציאתו להפצה. האם הבחירה הרזה הזאת, אולי הרזה אי-פעם, של נציגות אמריקאית, רומזת על חוסר ההתלהבות שמעבר לאוקיינוס לאירוע, או אולי על חשש ממצב התחלואה? או שמא יש כאן ביטוי לחוסר הרצון של האולפנים הגדולים לבזבז ממון רב דווקא בימים קשים אלה, בריביירה הצרפתית?

דרום אמריקה, מן המשתתפות הערניות הקבועות בפסטיבל, נעלמה הפעם לחלוטין ממפת הפסטיבל. ואם לדבר על אמריקה הלטינית בכלל, יש סרט מקסיקני אחד לרפואה, "ליל האש", וגם הוא אינו משתתף בתחרות היוקרתית, אלא במסגרת "מבט מסוים". אם אפשר למנות את האיטי בין מדינות אמריקה הלטינית, אזי צריך לעשות צדק ולהזכיר שהיא מופיעה, כנראה לראשונה בתולדותיה, ברשימת המוזמנים, עם סרט בשם "פרדה". ואילו אנגליה, שהצליחה להרגיז את אירופה כולה בברקזיט שלה, סולקה בבושת פנים ללא נציגות אחת לרפואה, למרות כל התקוות שטיפחו שם.

אז מי בכל זאת השחקנים הראשיים בפסטיבל הזה? לא צריך לנחש הרבה – צרפת מובילה עם מספר הסרטים הגדול ביותר בתחרות, שישה סרטים. ביניהם: "הכל עבר בסדר", של פרנסואה אוזון הפורה, נושא מטען כבד של כוכבים - סופי מארסו, שארלוט רמפלינג, אנדרה דיסולייה והאנה שיגולה; "רובע 13" של ז'אק' אודיאר מציג מערכת יחסים רומנטית סבוכה בין שלוש נערות ובחור אחד; "פראנס" של ברונו דימון, אחד הבמאים המאתגרים ולעיתים קרובות גם המעצבנים ביותר שֶיֵש בצרפת, מספר על עיתונאית צמרת מצליחה שכל הקריירה שלה עומדת בסכנה אחרי תאונת דרכים קשה; ואין לשכוח כמובן את סרט הפתיחה של ליאו קאראקס, המשתתף גם הוא בתחרות (איתו כבר מדובר בשבעה סרטים).

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

לכל הכתבות על קאן 2021

ואם כבר מדברים על סרטים שנבחרו לפני שנה, צריך להזכיר גם את "בנדטה" של פול ורהובן ההולנדי, על נזירה איטלקית מן המאה ה-17 הסובלת מחזיונות ארוטיים קשים (שארלוט רמפלינג מופיעה גם כאן), ואת סרטו של נאני מורטי,"שלוש קומות", המבוסס על ספר של אשכול נבו שעלילתו הועברה לצורך הסרט לאיטליה. עצם העובדה ששני סרטים אלה גילו כל כך הרבה סבלנות ולא התפתו להזמנות של הפסטיבלים האחרים שפנו אליהם במהלך השנה הזאת, מצביעה לא רק על שמירת אמונים לפסטיבל קאן, אלא גם על תוספת התהילה שהוא מעניק לסרטים המוצגים בו.

מבין 24 הסרטים המתחרים ביניהם על "דקל הזהב" כדאי לשים לב גם לסרט חדש של הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי, "סיפורה של אשתי", על קברניט שמתערב עם חבר כי יישא לו את האשה הראשונה שתיכנס לבית הקפה בו הם יושבים. אניידי, שזכתה בקאן בפרס "מצלמת הזהב" על סרט הביכורים שלה, "המאה העשרים שלי" (זה היה ב-1989), כמעט נעלמה מן המפה הבינלאומית עד שחזרה לכותרות בברלין עם "על גוף ונפש", שזכה בפרס "דב הזהב" בשנת 2017. עוד כדאי לשים לב לבמאי האיראני אסגר פרהדי ("פרידה"). על עלילת סרטו החדש, "גיבור", הוא מעדיף בינתיים לא לתת פרטים, אבל בכל מקרה, מדובר בהפקה איראנית, ולא באחת הגיחות שלו (לא תמיד מהוללות) אל מחוץ לבית.

לארצות סקנדינביה, שאינן זוכות תמיד לתשומת הלב הראויה, יהיו שני נציגים. האחד הוא יואכים טריר, כרגע הבמאי המעניין ביותר שעובד בנורבגיה, אשר משלים טרילוגיה מרתקת בה החל בשני סרטיו הראשונים - "מבט חוזר" ו"אוסלו, 31 במאי". הפעם, בסרט "האדם הנורא ביותר ביקום", הוא מספר על ארבע שנים בחייה של אשה צעירה המנסה לנווט את חייה במאמצים רבים, עד שהיא משלימה עם המציאות ומוכנה להתבונן בה כְּמוֹת שהיא. ומפינלנד, יוהו קואוסמאנן ("היום המאושר בחייו של אולי מאקי", פרס ראשון במסגרת "במבט מסוים" בשנת 2016) השלים את סרט המסעות שלו, "תא מס' 6", על שני זרים, גבר ואשה, אשר חולקים תא ברכבת הטרנס-סיבירית החוצה את כל יבשת אסיה.

ואם כבר מדובר באסיה, יבשת זו ממשיכה לייצר גם היום פי כמה סרטים לעומת כל העולם המערבי. אז אין הודו, אבל אפשר להבין זאת, כי הרי הווריאנט ההודי מפחיד את כולם, ואם יזמינו סרטים, צריך יהיה להזמין גם את מי שעשה אותם, ועם הבעיה הזאת לא רוצים להתמודד. מיפן מגיע סרט אחד לתחרות, Drive My Car, של ריוסוקה האמאגוצ'י, נושא הלפיד של דור הבמאים הצעיר שם, סרט המבוסס על רומאן של הסופר היפני הארוקי מוראקמי, על מחזאי מצליח שמגלה יום אחד כי אשתו נעלמה מבלי להשאיר עקבות. מסין הקטנה והצנועה יש סרט אחד בלבד, "תזכורת", סרטו הראשון של במאי לא ידוע בינתיים בשם נא ז'יאזואו, וגם הוא מסתתר היטב בין הסרטים של "מבט מסוים".

ועוד סרט אחד שראוי להזכיר בתוך התחרות: "השפעת של פטרוף", סרטו החדש של הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב ("הסטודנט"). סרברניקוב נחשב משום מה כקוץ בתוך הנשמה של המנהיגות הרוסית כבר כמה שנים טובות, ונראה שאין לו שום כוונה לשנות את מעמדו. הוא מנהל את מרכז גוגול היוקרתי במוסקבה, במאי תיאטרון בעל מוניטין, סרטיו הגיעו כבר פעמיים לקאן, אבל מאז הוא שהה רוב הזמן בהסגר, וגם הפעם, לדברי פרמו, לא ברור אם יורשה להגיע לקאן כדי להציג את הסרט שלו, ואם יורשה, לא ברור אם ייתנו לו, לאחר מכן, לחזור הביתה. הסרט מציג יום אחד בחייו של מאייר סדרות מצוירות ושל משפחתו ברוסיה הפוסט-סובייטית. האם מותר לנחש שזה לא ייטיב את המצב החברתי בממלכת פוטין?

כאמור, סרטו החדש של קולירין, "ויהי יום", מוצג במסגרת "מבט מסוים", אותה מסגרת שנועדה הפעם, שוב לדברי פרמו, להתרכז בכישרונות צעירים שמשום מה לא נמצא להם מקום בתחרות. האמת היא, שלצידו של קולירין יש לא מעט שמות צעירים אבל גם צעירים פחות, כמו סמי קאפלנולו הטורקי שהוא עוד מעט בן 60, או אלכסיי גרמן הבן, שהוא עוד מעט בן 50. לצידם יחלקו את הבמה עם קולירין השחקנית חפציה הרצי שביימה את סרטה השני, "אם טובה", על אם שמוכנה לעשות הכל למען בנה שנחשד בשוד מזוין; אסקיל ווגט, התסריטאי שעובד דרך קבע עם יואכים טריר (שמשתתף בתחרות), ובין תסריט לתסריט גם מביים, בעבר עשה סרט בשם "עיוורת", ועכשיו השלים את "התמימים", שצולם כולו בצפון נורבגיה, ובמרכזו קבוצת ילדים שניחנו בכוחות על-טבעיים; והבמאית המקסיקנית טטיאנה הואזו, הידועה בעיקר כבמאית של סרטי תעודה, שמציגה הפעם סרט עלילתי בשם "לילה של אש", על שלוש נערות מתבגרות בעיר הנמצאת תחת אש אויב.

כמה שמות כבדים מאוד מצטופפים לצדו של שלומי אלקבץ ו"מחברות שחורות" במסגרת חדשה של סרטי תעודה של ידועי-שם. סרגיי לוזניצה, הבמאי האוקראיני שביקר יותר מפעם בישראל, יבוא עם סרט שלו הקדיש הרבה זמן, "באבי יאר", המשחזר בדרכו המיוחדת של לוזניצה את איימי המקום הנורא שבו נטבחו יהודים במלחמת העולם השנייה. קרים איינוז, במאי ברזילאי ממוצא אלג'ירי שחי היום בברלין וזכה לתהילה בזכות "חייה הנסתרים של יוריצ'ה גוסמאו", חזר לארץ אבותיו כדי לתעד את מצבה של אלג'יר היום. אוליבר סטון חזר פעם נוספת לדון ב-JFK, לו הוא כבר הקדיש סרט עלילתי ארוך מאוד. ואילו שארלוט גיינסבורג, המוכרת לכולם כשחקנית, מקדישה סרט לדמות אמה המפורסמת לא פחות ממנה, ג'יין בירקין.

והנה עוד מסגרת חדשה, קוראים לה "בכורות" (Premieres). כאן ריכזו סרטים שמאוד מצאו חן בעיני ועדת הרפרטואר של הפסטיבל, אך לא ידעו בדיוק מה לעשות איתם, "אבל לא רצינו לראות אותם פונים לפסטיבל אחר", ציין פרמו בכנות לא-צפויה. ביניהם, סרטים חדשים של קורנל מונדרוצו ההונגרי, ארנו דפלשן הצרפתי (עיבוד לספר של פיליפ רות), אנדריאה ארנולד (נציגה בודדת של בריטניה, שֵם סרטה הוא "פרה"), הונג סאנגסו (הקוריאני שאינו נעדר משום פסטיבל המכבד את עצמו), ומתיה אמלריק, אחד השחקנים המרתקים ביותר היום בקולנוע הצרפתי, שמדי פעם מגלה מקוריות מפתיעה גם כבמאי.

 עד כאן הסרטים שקופצים לעיניים במבט ראשון, ויש אפילו סיכוי שחלקם יגיע לישראל. אשר לשאלה של אחד העיתונאים לגבי השתתפות סרטי נטפליקס בפסטיבל, נושא כאוב שמטריד את פרמו כבר שנים, התשובה הייתה צפויה: הפסטיבל מחויב להציג בתחרות רק סרטים שיעלו גם על מסכי הקולנוע בצרפת, ואילו נטפליקס אינה מוכנה להרשות זאת. ההצעה להעביר את סרטי נטפליקס למסגרת פחות יוקרתית מן התחרות, נענתה בלאו מוחלט.

ולסיום, כל מתנדבי האגודות המיגדריות, אלה שבוחנים את הפסטיבל לפי מין, דת וגזע של המשתתפים בו, יצטרכו גם הפעם לשלוף את חרבותיהם, או לפחות את מכשירי הכתיבה שלהם, ולצאת בהתקפה מוחצת על הפסטיבל שאינו מקיים בשום פנים ואופן את הבטחותיו. אין מספיק סרטי נשים, אין מיכסה ראויה של יוצרים שאינם חיוורי פנים, ככה לא בונים חומה בכדורגל, ולא בונים עולם צודק ונכון בקולנוע. אז היכונו למאמרי תגובה.

תמונת שער: מתוך הסרט "The French Dispatch"

קאן – התוספות

דן פיינרו

שבוע הביקורת
חכו, עוד לא גמרנו עם קאן. עכשיו מגיע תור התוספות, או לייתר דיוק, שתי המסגרות המקבילות המרכזיות של הפסטיבל. האחת, זאת שפירסמה את תוכניתה קודם, היא שבוע הביקורת, מסגרת שבה צוות מבקרים צרפתיים, אשר צפו בסרטים מכל העולם, בחרו מתוכם שבעה שנראים בעיניהם המוצלחים והמאתגרים ביותר. כל אחד מהם הוא סרט ביכורים או סרט שני, אבל לא יותר, והם אמורים לסמל לא את הקולנוע של היום, אלא את זה של מחר. שימו לב למספר הארצות שמשתפות פעולה בהפקת כל אחד מן הסרטים האלה.
כאן אפשר למצוא סרט מאמריקה הדרומית, בינתיים הראשון עליו התבשרנו בתוכניות השנה. האמת היא שגם זה רק בערך, משום שלצד קולומביה, המדינה בה מתרחשת העלילה, שותפות להפקה גם שבדיה וקטאר, שלפי מיטב הגיאוגרפים אינן נמצאות ביבשת אמריקה. שמו של הסרט "אמפארו", והוא מספר על אֵם שמנסה לשחרר את בנה המתבגר מן הצבא ונתקלת במחסומי הביורוקרטיה, השחיתות, האלימות, והיחס המזלזל שמאפיין את החברה הקולומביאנית. שֵם הבמאי הוא סימון מסה-סוטו.
עוד אֵם משפחה שתופסת מקום מרכזי בסרט היא בת שכנתנו מדרום-מערב, מצרים. אם למשפחה מרובת ילדים, עמלה בפרך במשק הבית, ומנסה להתבטל ככל האפשר בהיררכיה משפחתית שבה הבעל הוא כל-יכול. ואז, לפתע, היא מוצאת את עצמה במעמד לא צפוי. בעקבות מעשה קסמים שהשתבש הפך בעלה לתרנגול, והיא נאלצת לא רק ליטול את ניהול המשפחה, אלא גם לגרום, בדרך כלשהי, לכך שהתרנגול יהפוך שוב למי שהיה בן זוגה. במאי הסרט, ששמו "נוצות", הוא עומר אלזוהרי.
לא הרחק ממצרים, סרט שמגיע מג'יבוטי שבמזרח אפריקה, אבל המפיקים שלו הם מפינלנד, מגרמניה ומצרפת. שמו "אשת הקברן". הבמאי הוא חדר איידרוס אחמד, ובמרכז העלילה קברן ורעייתו הסובלת ממחלת כליות. ביצוע ניתוח הוא חיוני לשם הצלתה, אך עלותו היא מעל ומעֵבֶר להכנסותיו העלובות של הקברן מעבודתו.
שיתוף פעולה בינלאומי היה גם בסרט הבא, הפעם בין בלגיה לבין ספרד. "ליברטאד" הוא סיפור ידידות בין שתי נערות בנות 15 במהלך חופשת קיץ. הבמאית היא אשה צעירה בשם קלרה רוקה, והסרט, למעוניינים, דובר ספרדית.
הארצות שמשתפות פעולה ב"אולגה" הן שווייץ, צרפת ואוקראינה, והנושא עשוי להדהד בארצנו הקטנה, שגם בה לא מעטים המקרים מסוג זה. מתעמלת צעירה בת אוקראינה עברה להתאמן בשווייץ, אבל לבה נקרע בין המדינה המאמצת למדינת האם, שם השאירה את אמה הביולוגית, שהיא עיתונאית ידועה. שם הבמאי הוא אלי גראפ.
איטליה, צרפת וסלובניה חברו יחד עם הבמאית לאורה סמני ל"גוף קטן", אגדה על אֵם שילדה פג שסיכוייו לחיות קלושים. אבל כאשר היא שומעת שֶיֵש, אי-שם בהרים, מקום קסום שיחזיר לבנה את חייו בן רגע, היא יוצאת למסע מופלא בחברתו של נער אלמוני שהיא פוגשת בדרך.
שמו של הסרט שביעי הוא "מה איכפת לי", סרט בלגי/צרפתי שביימו יחד ז'ולי לקוטר ועמונאל מאר. זהו סיפורה של קאסנדרה, בת האיים הקנריים, דיילת שמשתדלת לבלות בביתה כמה שאפשר פחות, ומבלה בכיף עם כל חברותיה לעבודה, עד אותו יום נורא שבו היא מפוטרת מן העבודה, ונאלצת, בלית ברירה, להשלים עם מקום הולדתה.
בין התכונות המאפיינות את שבוע הביקורת, מן הראוי לציין שזאת המסגרת שמחלקת יחסית הכי הרבה פרסים, קשה להיות מוצג שם ולא לשוב הביתה עם פרס כלשהו. מי שיעמוד הפעם בראש צוות השופטים שם הוא הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'ו ("4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), ומי שעומד להשתתף בצוות שלו הוא מנהל פסטיבל קרלובי וארי, קארל אוך.

שבועיים של הבמאים

זו עוד מסגרת מקבילה וותיקה, ששימשה דרך קבע כקוץ בבשרה של המסגרת הרשמית, משום שתמיד הצליחה למצוא במאים צעירים ולהביאם לידיעת חובבי הקולנוע לפני כולם. אולי תעשה זאת גם השנה, אבל זה בינתיים זה לא ברור, ולו רק משום שרשימת הסרטים שפירסמה, 24 במספר, מלאה בשמות חדשים ולא מוּכרים: 22 מן היוצרים האלה לא היו עד היום אפילו פעם אחת בקאן. אז נחיה ונראה. עם זאת, קוץ אחד בכל זאת הצליחו לתקוע בעיני המסגרות הרשמיות: את מחציתם של הסרטים המשתתפים בתוכנית שלהם ביימו, אם לא במלואם אז לפחות חלקית, נשים.
תאמינו או לא, בתוכנית הזאת ישנם אפילו סרטים בריטיים שלא כל כך מצאו את מקומם במסגרות האחרות. "זיכרונות, פרק ב'", סרטה של ג'ואנה הוג, במאית שזוכה לאחרונה בתשומת לב רבה של בני ארצה, יוקרן בהקרנה חגיגית ב"שבועיים של הבמאים". זהו המשך לסרט קודם שבו החלה לגלגל בפני הצופים מעין אוטוביוגרפיה, עם טילדה סווינטון בתפקיד הראשי. קליאו בארנרד ("הענק האנוכי"), גם היא במאית בעלת מוניטין בבריטניה, מציגה את "עלי ואלווה", סיפור אהבה שדוחס לתוכו את כל הבעיות החברתיות, הגזעיות והמיגדריות שאנגליה מתחבטת בהן היום.
אליס רוהרוואכר ("לאזארו המאושר") שיתפה פעולה עם פייטרו מרצ'לו ("מרטין עדן"), ועם במאי נוסף, פרנצ'סקו מונזי ("נשמות שחורות"), ויחדיו הם יצרו סרט תיעודי המציג את פני העולם בעתיד כפי שבני נוער מתארים אותו לעצמם. שֵם הסרט, איך לא, "העתיד". עוד מאיטליה, מי היה רק לפני זמן קצר תגלית של פסטיבל בשבוע הביקורת, ג'ונאס קרפיניאנו. למען האמת, הוא נולד בארצות הברית, אבל גדל בין ניו יורק לרומא. סרטו הראשון, A Ciambra, הוצג בכמה פסטיבלים בארץ, הוא עצמו היה כאן והתאהב בישראל ובלא מעט ישראלים, ועכשיו יש לו סרט חדש בשם "לקיארה".
ג'אפר פאנאהי, הבמאי האיראני שממשיך לעשות סרטים למרות שדרכונו ניטל ממנו ועקרונית הוא אינו אמור לצאת מביתו, לא יביא הפעם סרט חדש לקאן. אבל בנו, פנה פאנאהי, יהיה אורח "שבועיים של הבמאים" עם סרטו הראשון, "צא לדרך". סרט אחר שעשוי להיחשד בקירבה משפחתית הוא הסרט ההודי "לילה שאין לדעת בו". הבמאית היא פאיאל קפדיה בת מומבאי, אבל ככל הנראה אינה קרובה של אסף קפדיה ("איימי", הסרט התיעודי על איימי ויינהאוז), שהוא אולי ממוצא הודי, אבל הוא יליד אנגליה. עם זאת, ראוי לשים לב – ב"שבועיים של הבמאים" מציגים סרט הודי. הם היחידים בכל קאן שלא חששו להזמין משם סרט, למרות איומי הקורונה משם.
נוסיף לספר, שבין שיתופי הפעולה בין גברים לנשים, סול ויליאמס ואניסיה אויזרמן מציעים את סרטם "כפור נפטון". ואילו השם המפורסם ביותר בין אלה שיופיעו ברשימת הסרטים של המסגרת הזאת הוא זה של מרטין סקורסיזה, שלא תרם סרט משלו, אלא הפקה של סרט קרואטי בשם ""מורינה" של הבמאית אנטונה קוסיאנוביץ'.
בהזדמנות זו אפשר לציין, שעל אף שהמסגרת מתקיימת בחסות איגוד הבמאים הצרפתי, היא חזרה למדיניות הישנה שלה, ומצטיינת במיעוט סרטים צרפתיים, שהמסגרות האחרות גדושות בהם. כאן יש רק שניים: האחד הוא "בין העולמות" של הסופר עמנואל קארר, השני הוא "שיבה לריימס" של ז'אן-גבריאל פריו.
ולסיום, רק שיהיה ברור, כל הרשימות האלה עשויות להשתנות אפילו ברגע האחרון, ומי יודע אילו הפתעות עוד מצפות לנו עד פתיחת הפסטיבל. כך, למשל, השמועות אומרות בביטחון מוחלט שלישראל יהיה עוד נציג אחד בקאן, לא ברור עדיין באיזו מסגרת. הכוונה היא לסרטו החדש של ארי פולמן, "אנה פרנק".