רכישת מנוי
צור קשר
מאת: עדנה ודן פיינרו
במאי: ארי פולמן
אם תרצו או לאו, שמה של אנה פרנק הוא היום מותג. קשה להניח שהבת הקטנה של המשפחה היהודית מגרמניה, שהסתתרה בעליית גג באמסטרדם עד כמעט לסוף מלחמת העולם השנייה, ואז נשלחה עם כל בני משפחתה למחנות ההשמדה, שם מצאה את מותה, האמינה שהיומן הצנוע שלה, שבו ניהלה שיחות אינסופיות עם חברה דמיונית בשם קיטי, יהפוך פעם לרב מכר, ששמה יתנוסס על בתים, תיאטראות, וספריות ציבוריות, או שיחברו מחזות ויכתבו מחקרים על סוף על חייה. אבל סרטו המצויר של ארי פולמן אינו מבקש להוסיף נדבך נוסף על כל מה שנעשה עד היום, ואינו רומז לתעלומה כאילו יש מקום שבו אפשר למצוא את אנה פרנק, ואם הוא בחר בציורים ולא בשחקנים, מסתבר שצדק. כי מה שארי פולמן יצא לחפש, זה עניין שברוח, זאת הרוח של אנה פרנק, אותה רוח של אהבת אדם באשר הוא אדם, את החמלה הנושבת מכל דף ודף של היומן, את האנושיות הבוקעת ממנו, אותם הדברים שנדמה היה כאילו נמחקו ללא שוב מן העולם עם השואה וגרמניה הנאצית. זה מה שפולמן יצא לחפש, והוא ודאי ימשיך לחפש עוד זמן רב. כי לא רק מן הסרט שלו, אלא מכל המדווח בחדווה רבה על ידי כל אמצעי התקשורת - שתמיד האמינו כי "חדשות טובות אינן חדשות". מסתבר שהעולם אולי השתכלל בכל המובנים האחרים, אבל את ענייני המוסר השאיר בינתיים בצד. אם להשתמש במונחים של "איפה אנה פרנק", את עקבותיה של הילדה הקטנה אפשר למצוא במונחים של חומר גשמי מוצק (בניינים, מצבות, ספרים, מוסדות) אבל מה שהלך לאיבוד, זאת הרוח.
מחיאות הכפיים הסוערות שלא נפסקו קרוב למחצית השעה, היו אולי תמורה ראשונה וצנועה לכל השנים האחרונות שבהם נדד פולמן מקצה אחד של העולם לקצה השני כדי למצוא גיבוי ומימון לסרט שלא נראה לכאורה כהצלחת קופה מובטחת, וודאי אינו דומה לשום רצפט מוכן מן הרבים שבהם השתמשו כדי לדבר על אנה פרנק. קודם כל, שיהיה ברור. הסרט אינו מדבר עליה כלל, זהו סיפורה של קיטי, החברה הדמיונית, שפורצת לבית אנה פרק ולוקחת משם את העותק המקורי של היומן, שהוא הרי הבסיס היחיד לקיומה. עולם ומלואו יוצא מיד בעקבות הגנב העלום, החל מבירוקרטים כרסתניים ועד לשוטרים מטורזנים, שעה שקיטי נעה ונדה ומנסה לגלות מה קרה לחברה הטובה שלה. כי הרי קיומה של קיטי נפסק עם תום כתיבת היומן וכל מה שקרה לאחר מכן, אינו ידוע לה. ותוך כדי החיפושים הללו היא מגלה שדרכי העולם אולי השתנו אבל לאו דווקא השתפרו, וחמלה משיגים גם היום רק באמצעות איומים. הדמויות מצוירות בעידון מאופק שמזכיר לעתים את דמויות היהודים של מארק שאגאל, עבודת הצבע והעריכה מעידים על השקדנות של פולמן שלא ויתר עד שהשיג את מבוקשו, עד לפריים האחרון. באיזו מידה יצדיקו הכנסות הסרט את מאמציו, זה עדיין תלוי בדרך שבה יוגש לצופים. צריך שיהיה ברור כי לא מדובר בעוד גרסה של "יומני אנה פרנק" ולמרות הרושם שהתקבל בעיני אחדים כאילו זה סרט לילדים רק משום שהוא מצויר, אפשר בהחלט לומר שגם לילדים יש מקום באולם בקולנוע, אבל מוטב שההורים יתלוו אליהם.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות
קאן 2021 – סוף
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו הפסטיבל הראשון בקאן בוטל ברגע האחרון בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1968 הוא בוטל אחרי שטריפו, גודאר ולואי מאל נתלו על המסך של אולם הפסטיבלים והפסיקו אותו באמצע, חלק ממהומות הסטודנטים שזעזעו אז את צרפת. ב-2020 הפסטיבל בוטל בגלל הקורונה וחלק מן הסרטים שאמורים היו לה
לקריאה
רכבת למורמנסק (תא מס.6) | ביקורת סרט | קאן 2021
25.07.2021 / סינמטק
מאת: עדנה ודן פיינרו במאי: יוהו קואסמאנן – עם סיידי הארלא, יורי בוריסוב סרטו הראשון של יוהו קואסמאנן, “היום המאושר ביותר בחייו של אולי מאקי”, היה סרט קטן ופשוט, מבוסס על סיפור אמתי אודות מתאגרף פיני שכמעט זכה באליפות העולם אבל נטש את האגרוף לטובת האישה שאהב עוד מנעוריו. סרט שחור לבן, חסר
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים
972523403778 
Service@cinema.co.il
רחוב הארבעה 5, תל אביב