לא רק קאן: על פסטיבל קארלובי וארי

פסטיבל הסרטים בקארלובי וארי נוסד ב-1946, מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר נדמה היה עדיין שרוח אחווה כללית תחבק את האנושות כולה, אחרי הנפילה של אימפריית הרשע הנאצית וכל בעלי בריתה וגרורותיה. גם לקולנוע היה נדמה כך, עובדה שבאותה השנה זכה לכמה פסטיבלים חדשים ששורדים עד עצם היום הזה, ביניהם קאן ולוקארנו. קאן חגג השנה את יום הולדתו ה-76, לוקארנו את יום ההולדת ה-75. אז איך זה שקארלובי וארי, שנוסד יחד איתם, חוגג רק את המהדורה ה-56 שלו?

התשובה פשוטה. פעם נהגו לצטט את סאקיני ב"בית התה של ירח אוגוסט", שקבע כי "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה". במקרה של קארלובי וארי אפשר לומר, שפסטיבלים הם עניין של גיאוגרפיה. כאשר מנהיגי הצד המנצח במלחמה החליטו לחלק את כדור הארץ לגושים, הוסכם על דעתם של צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין, שהמדינה שהייתה ידועה אז כצ'כוסלובקיה תעבור עם עוד כמה המדינות שנחשבו בעיניהם לזוטרות, אל מתחת להשפעה הסובייטית. מסך ברזל הוקם כדי להפריד בין המזרח למערב, והקרמלין הישרה את רוחו על כל מי שנפל בחלקו, ואוי למי שלא הקפיד למלא את ההוראות באדיקות.

שעה שאוהבי התרבות והקולנוע היו עדיין שיכורים בשמחת הניצחון, הפוליטיקאים כבר היו עסוקים בעניינים מעשיים יותר, כמו חיסול העשבים השוטים שמסכנים את שלטונם (זוכרים את "ההודאה" של קוסטה גבראס על משפט ארתור לונדון?). קלמנט גוטוואלד, ראש המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, ביסס בכל רחבי המדינה, ביד רמה ובזרוע נטויה, את דיקטטורת העם המפוארת ברוח מוסקבה. הפסטיבל שזה עתה נולד נפתח במקביל בשתי עיירות נופש מהוללת עוד מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, חלק אחד במריאנבאד (ששמה הוסב לימים למריאנסקה לאזנייה), וחלק שני בקארלסבאד (הלא היא קארלובי וארי, תרגום שם העיר מגרמנית לצ'כית, שמשמעו "מרחצאות קארל"). הפסטיבל עוּל הימים החל להכות שורשים, כראוי לאירוע מרכזי של אמנות הקולנוע במזרח אירופה, ואחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הייתה ההחלטה לרכז את הפסטיבל על כל מרכיביו בקארלובי וארי בלבד.

לכאורה, הכל התנהל כשורה, אלא שרוחות מן המזרח החלו לנשב בעוצמה מאיימת. מוסקבה לא ראתה שום סיבה להרשות לעיירת נופש ומרפא של מדינה קיקיונית כלשהי לשאת את דגל הקולנוע הסוציאליסטי, ובשנת 1959 הוחלט (כלומר, הקרמלין החליט), שצריך לייסד פסטיבל בינלאומי חשוב לפחות באותה המידה, גם בעיר הבירה הסובייטית. וראשית חוכמה, צריך לפנות לו מקום. על כן נקבע, אי-שם שם באולימפוס האדום, שהחל מאותה השנה ואילך, פסטיבל קארלובי וארי לא יתקיים מדי שנה, אלא רק פעם בשנתיים, ובשנה שהתפנתה ימלא את החלל פסטיבל חדש במוסקבה. מכאן ההבדל המשמעותי במספר ימי ההולדת של קארלובי וארי לעומת אֱחָיו שהגיחו לעולם באותה שנה.

שנים חלפו, ואז הגיעו הפרסטרויקה ופירוק אחיזת הברזל הסובייטית במזרח אירופה. משנת 1994 חזר הפסטיבל מצ'כוסלובקיה, שעד מהרה נפרדה מסלובקיה והייתה לרפובליקה הצ'כית, להתקיים מדי שנה. בינתיים, תהילתו של הפסטיבל הלכה ועומעמה מדי שנה. כל מי שהגיע באותה תקופה לראות שם סרטים והסתכל סביבו חזה באנשים לא-צעירים מתהלכים ברחובות הציוריים אשר נשאו עדיין את פאר התפאורה האימפריאלית, אמנם קצת דהויה ולא מתוחזקת כראוי, ובידיהם כדי מים קטנים מלאים במי המרפא שבקעו מברזים הפזורים ברחבי העיר. זה היה קהל שעיקר דאגתו היה נתונן לפעולת איברי העיכול שלו, ולאו דווקא לסרטי קולנוע.

מי שהתמנה, אחרי הפרידה מן הזוגיות עם מוסקבה, לפקח על המורשת הישנה ולהחיותה, לא ידע בדיוק מהיכן להתחיל. כעבור שנה מונתה הנהלה חדשה. הביאו לשם כוכב במה נערץ ומוכר לכל, יז'י בארטושקה, מינו אותו לנשיא הפסטיבל כשלצדו מבקרת קולנוע ותיקה, צנועה ונחבאת אל הכלים, בשם אווה זאורלובה. הוא התבקש למצוא תומכים שיכניסו את היד לכיס ויתרמו משהו לתרבות מלבד מילות עידוד, והיא הופקדה על הבאת סרטים ראויים מכל העולם. מה שהיה ברור לשניהם הוא, שהצעד הראשון הוא מציאת הקהל המתאים לאירוע מסוג זה. הם פנו לסטודנטים מכל רחבי הרפובליקה הזמינו אותם להגיע לשם. מי שלא יכול היה לשלם עבור לינה מסודרת הוזמן לארגן לעצמו שק שינה, שהופקד ביום בדלפקים מיוחדים, ובלילה, אם יהיו כאלה שירצו בכל זאת לישון ולא לכייף, אפשר יהיה לפרוס את השקים על המדשאות הנרחבות שהעיר מלאה בהן. בשנה לאחר מכן נהרו לעיר אלפי סטודנטים, מילאו את האולמות במהלך היום, ובילו להנאתם עד שעות הלילה הקטנות וגם עד הבוקר. פסטיבל של ממש. ולשמחת המארגנים, הם גילו התלהבות בלתי-צפויה לסרטים שההפצה המסחרית העדיפה להתעלם מהם. והסטודנטים ממשיכים להגיע עד היום, ומהווים את חוט השדרה העיקרי עליו נשען הפסטיבל כולו.

השנים הראשונות של הצוות החדש לא היו סוגות בשושנים. חברים מפראג, בעיקר מחוגי התעשייה, הריחו כי הטירונים מהפרובינציה לא התנסו בפסטיבלים קודם לכן. כיוון שכך הפעילו אנשי פראג, במהירות ובמיומנות ביורוקרטית ראויה לשבח, את קשריהם, ולא רק הצליחו לקבל תמיכה ממשלתית לפסטיבל בעיר הבירה, אלא גם הכרה מצד האיגוד הבינלאומי של מפיקי הקולנוע, שדירג אותם מייד כפסטיבל בקטגוריה העליונה (A), כלומר פסטיבל מן הדרג הנשגב, שכל הסרטים המתחרים בו בתחרות הרשמית יהיו בבחינת בכורות בינלאומיות.

בקארלובי וארי השיבו מלחמה שערה. חלק מהצלחתם נבע מכך, שלמתחרים מפראג התברר עד מהרה שהדרגה העליונה היא אולי אות כבוד, אבל צרה צרורה כשמדובר בהשגת סרטים, מפני שרוב הבכורות הבינלאומיות הראויות לצפייה מעדיפות לנסות את מזלן בפסטיבל המבוססים יותר, כמו קאן או ונציה, והם החליטו להרים ידיים. בו בזמן, בקארלובי וארי, הלך הצמד ברטושקה-זאורלובה מחַיִל אל חַיִל. הוא היה לפָּנים המחייכות של הפסטיבל, מוּכר וחביב על כולם, מגייס בקבלנות מעניקי חסויות מכל תחומי התעשייה; היא דאגה מאחורי הקלעים למבחר סרטים רחב, עם דגש חזק על מזרח אירופה, אבל לא רק. יכול להיות שהמונח "מאחורי הקלעים" אינו מדויק כל כך, כי גם אם ברטושקה היה לכאורה הפָּנים של הפסטיבל, לא הייתה הזדמנות אחת שבה לא הזכירו את שניהם בנשימה אחת, כשותפים מלאים בצמרת. ואם הפסטיבל חזר לקטגוריה עליונה, זה היה בעיקר כדי להרשים ולהוכיח שחשיבותו מצדיקה תמיכה פרטית וממשלתית גם יחד.

עבודת הצוות שבראש הפירמידה החלה עד מהרה לשאת פרי, ולפסטיבל נקבע פרופיל שונה מכל מתחריו. כך למשל, מדי שנה הפיקו בו לוגו משעשע חדש וקצר, שתיים או שלוש דקות, ובמרכזו הפרס הגדול של הפסטיבל, פסלון של נערה המחזיקה בידיה את כדור הבדולח שהוא סמל החגיגה כולה. פרסי קריירה לאנשי קולנוע מקומיים חולקו מדי שנה, ולצידם דאגו להביא בכל פעם לפחות צמד, אם לא יותר, של כוכבים בינלאומיים, שזכו גם הם בפרסי קריירה, ושימשו כמובן קישוט לפסטיבל ומטרה לציידי החתימות. וכך, לצד ורה חטילובה, או יז'י מנצל, הגיעו לפסטיבל סלבריטאים כמו מילוש פורמן, אמנם צ'כי במקור, אבל כבר מזמן אזרח ארצות הברית שמרכז חייו בה, רוברט רדפורד, מורגן פרימן, סקרלט ג'והנסון, ליב אולמן, סטיבן פרירס, ג'ודי דנץ', טרי גיליאם, ועוד רבים אחרים. חלק מן הזוכים אף נענו להזמנה, והשתתפו בסרטון המקדים הקצר שהוצג שנה אחרי ביקורם במקום. כמה מן הסרטים האלה, בעיקר אלה שבהשתתפות הארווי קייטל, ג'ון מלקוביץ או הלן מירן, מהווים פנינים קטנות בזכות עצמן.

שני האורחים של השנה, ג'פרי ראש האוסטרלי ובניסיו דל טורו המקסיקני, עמדו גם הם בציפיות. שניהם מחזיקים בפרס אוסקר, הראשון על הופעתו ב"ניצוץ" של סקוט היקס, השני ב"טראפיק" של סטיבן סודרברג, הראשון הגיע לקולנוע מן התיאטרון וחגג על בימת הפסטיבל את יום הולדתו ה-71, השני בא מן הקולנוע המקסיקני, והתייחס בצניעות מפתיעה לקריירה שבה גילם בהוליווד כמה מן הדמויות המהוללות ביותר, לטוב ולרע, של אמריקה הלטינית, כמו סוחר הסמים קארו קינטרו, או להבדיל, את מי שהיה אחד מסמלי המהפכה הקובנית, צ'ה גווארה.

במהלך העשור הראשון של שנות האלפיים החלה אווה זאורלובה להרהר בכך שתצטרך בקרוב למצוא לעצמה מחליף. בשנת 2001 הצטרף לצוות הפסטיבל בוגר צעיר של החוג לתולדות הקולנוע באוניברסיטת פראג בשם קארל אוך. ואכן, בסוף אותו עשור היא הודיעה שבשל מצב בריאותה היא חייבת לפרוש, ומי שהמליכה במקומה היה אותו קרל אוך, העוזר שעבד כל הזמן בצילה ואיש לא הבחין בנוכחותו, שלא רק הבטיח אלא גם קיים את ההבטחה להמשיך בדרכיה, ונותר נאמן להבטחה זו עד עצם היום הזה.

עד כאן, השיעור בהיסטוריה. ועכשיו, שיעור קצר במדעי החברה. כל מי שקרוב לעולם הפסטיבלים יודע היטב, שכל מנהל חדש רוצה, בראש וראשונה, להטביע את חותמו, ולהראות לעולם ומלואו עד כמה הוא שונה, וכמובן גם עדיף, על כל מה שהיה לפניו. ואם אפשר, כדאי גם קצת להשחיר את תדמית הקודמים לו, ולהסביר עד כמה לא ידעו ללכת עם הזמן, ולא השכילו להבין לאן מוּעדות פני עולם הפסטיבלים. ככה זה בדרך כלל, אבל לא כך היה בקארלובי וארי.

על אף שפרשה, אווה זאורלובה לא זו בלבד שלא ניתקה את הקשרים עם הפסטיבל, אלא אף המשיכה לכהן כחברה בוועדת הרפרטואר שלו. משום שהיו לה בעיות קשות בהליכה, נערכו רבות מישיבות ועדת הרפרטואר בביתה, והעצות וההדרכה שהמשיכה להעניק היו מרכיב חיוני בניהול הפסטיבל. כל עוד הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה, הגיעה מדי שנה לקארלובי וארי ועלתה לבמה יחד עם יושב הראש, שמה המשיך להתנוסס בכל פרסומי הפסטיבל, ומקומה נשמר בהנהלה בקפדנות רבה. אחרי שהלכה לעולמה בחודש מרץ השנה, בגיל 90, הוקדש הפסטיבל, הראשון שנערך כהלכתו מאז מגיפת הקורונה, לזכרה. בין תמונות הענק שקישטו את הרחבה המרכזית של הפסטיבל היו אלה של בניסיו דל טורו וג'פרי ראש, וביניהן תמונתה של אווה זאורלבה. בציור קיר ענק בשחור-לבן, שקיבל את פני הבאים לאולם הגדול של הפסטיבל, ובו תמונת המון המצטופף בכיכר העיר, יש באמצע כתם צהוב, ובתוכו פניה של אווה. תערוכת צילומים הוקדשה לתמונות שונות מחייה, והסרט שאהבה יותר מכל, "לה סטראדה" של פליני, הוצג כמה פעמים במהלך הפסטיבל. קשה להעלות על הדעת פסטיבל אחר שהיה מכבד כך מנהל לשעבר.

שלא תהיה אי-הבנה, פסטיבל קארלובי וארי אינו החשוב במבין פסטיבלי הקולנוע בעולם. עצם העובדה שהוא ממוקם בין קאן ולוונציה, כאשר לוקרנו השווייצרי נושף בעורפו, מקשה עליו להשיג את הסרטים הבולטים ביותר, מה עוד שמגבלת פסטיבל מן הדרגה העליונה, המחייבת רק השתתפות של בכורות בינלאומיות בתחרות, מצמצמת עוד יותר את המבחר. מאחר שהקולנוע הוא גם עסק (יש מי שטוען שהוא בעיקר עסק), כל מי שהשקיע בהפקה כלשהי מחפש את ההד הבינלאומי הגדול ביותר, וזה ודאי לא יהיה בקארלובי וארי. אבל מי שמודע לערך האמיתי של המוצר שֶיֵש לו ביד, ומתמצא ברזי עולם השעשועים, עשוי גם להבין שהוא אינו יכול לצאת עם חוליית פרשים נגד השריון הכבד של תעשיות עתירות-אמצעים, ולכן עדיף למצוא מקום מתאים לממדיו. וקארלובי וארי הוא בהחלט מקום כזה, עם קהל נלהב שמחבק באהבה כמעט כל סרט שהוא רואה, ומסגרת הפסטיבל נותנת סיכוי סביר להגיע אל הקונים הפוטנציאליים המתאימים לו.

אין פלא שהקולנוע הישראלי זוכה להצלחה שם. לא זו בלבד שהוא מקבל חשיפה כמעט קבועה, אלא גם זוכה בפרסים. כך קרה שאריק קפלון חזר משם עם פרס הסרט הטוב ביותר ("החברים של יאנה"), ורעייתו דאז, אוולין קפלון, יצאה עם פרס המישחק על הופעתה באותו סרט. אורי גבריאל קיבל פרס מישחק על "איזה מקום נפלא" של אייל חלפון. "בוקר טוב מר פידלמן" של יוסי מדמוני נבחר לסרט הטוב ביותר בשנת 2011, וכאשר הוא שב לשם כעבור 7 שנים עם "גאולה", הוא ראה את גיבור סרטו, משה פולקנפליק, קוטף את פרס המשחק.

חזרה להווה. אופיר ראול גרייצר, במאי ישראלי שמתגורר בברלין ועדיין מתלבט בין חיבתו למטבח לאהבתו לקולנוע, הגיע השנה בפעם השנייה לפסטיבל. לפני 5 שנים הוא הציג כאן את "האופה מברלין", שאמנם לא זכה בפרס, אבל התקבל בהרבה מחמאות וחיבה. השנה היה שוב בתחרות, עם מלודרמה לפי כל החוקים בשם "אמריקה" (שהוצג גם בירושלים), שתחילתה שוב, כמו בסרט הקודם, בחו"ל (ארצות הברית במקום ברלין), וההמשך כולו בישראל. גם הפעם, הקהל הצ'כי לא קימץ בתשואות בסוף ההקרנה, וגם אם השופטים לא העניקו לו פרס, יש לו עדיין סיכוי ללכת בעקבות "האופה מברלין" ולקבל פיצוי בבית, בדמות כמה "אופירים". פרס המישחק בפסטיבל ירושלים, לאושרת אינגדאשת, כבר יש לו.

בין הסרטים בתחרות אפשר היה למצוא את "חדר משלי", סרט גיאורגי על גרושה צעירה המחפשת לשכור חדר, ומוצאת לא רק חדר אלא גם אהבה בלתי-צפויה (שמוליק דובדבני מרחיב על סרט זה במאמר נפרד).

ועוד סרט ביכורים, מגרמניה, של במאית בשם סופי ליננבאום, שהספיקה בינתיים להיבחר ל"כישרון החדש של הקולנוע הגרמני" בפסטיבל מינכן. השם המקורי שליננבאום נתנה לסרטה הוא THE ORDINARIES, ואם מישהו תוהה מה הכוונה, צריך אולי להסביר קודם במה עוסק הסרט. מדובר בסאטירת מדע בדיוני, המתארת עולם שבו כל בני האדם הם שחקני קולנוע, בלי יוצא מן הכלל, ולכן כל אחד מתנהל לפי תסריט שנכתב עבורו מראש. המעמד החברתי הגבוה והמכובד ביותר הוא כמובן זה של "התפקידים הראשיים", שנהנים מן התסריטים המפורטים והעשירים ביותר, לדמויותיהם יש עומק, יש להם עבר והווה ואפילו עתיד, הם מתגוררים בווילות נאות, חיים ברווחה ומחייכים על הזמן, כמעט כמו דוריס דיי בקומדיות המוסיקליות שלה. הסכנה היחידה שנשקפת להם בחייהם היא שיגזלו מהם את התפקיד הראשי בסרט הבא. אחריהם בא מעמד "תפקידי המשנה", אלה שֶיֵש להם רק שורות דיאלוג מעטות, דמויות מאוירות בקווים כלליים ולא בפירוט, ולפעמים אינם אומרים אף מלה, ורק רואים אותם בתוך סצינות ההמון. לאלה אין למעשה ביוגרפיה, הם חוזרים שוב ושוב על אותן שורות דיאלוג מעטות שנכתבו עבורם, חיים במציאות אפורה, לבושים בגדים חדגוניים, הארשת שלהם אינה משתנה, אבל החלום של כולם הוא לזכות יום אחד ב"תפקיד ראשי" שיַקנה להם מעבר למעמד הרם יותר. ומה שמטיל עליהם אימה זו הסכנה שיגיע יום בו יידרדרו למעמד הנמוך מכל, "הנמושות", אלה שבסוף כל סרט נותרים על רצפת חדר העריכה, ואיש אינו זוכר את קיומם. "הנמושות" חיים בתוך מעין תופת שאין אליה כניסה, וגם אם הם מנסים להתמרד מדי פעם נגד הסֵדֶר שנגזר עליהם מגבוה, הם מדוכאים ביד רמה בידי משטרת האולפנים שאוסרת יוזמות חצופות שכאלה.

לכאורה, זה מזכיר את "עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי, אשר חילק את אנושות העתיד לפי דרגות הכישורים האינטלקטואליים שלהם, אבל דאג גם שבאותו עולם שיהיה פעם, תהיה כל דרגת אנוש, אפילו הנמוכה ביותר, מרוצה ממצבה, ורק פראי האדם שחיים בשמורות טבע לא יישמעו לצווים האלה. וזה לא רחוק מן המציאות שאליה שואף העולם שלנו להגיע היום. אבל הסרט של ליננבאום הוא גם סאטירה על תעשיית הקולנוע, שמכניסה את כל מי שעובד עבורה למגירות, לפי מראה פניו, ומחליטה מראש מה בדיוק הולם לפרצוף כזה. זה ודאי נכון לגבי שחקני משנה, אבל גם לגבי כוכבים גדולים. מי יעז להעלות על הדעת שסילבסטר סטאלון יגלם את המלט?

את העלילה של ליננבאום אפשר לראות גם כסוג של ביקורת על חברה שבה אלה שיש להם דורכים על אלה שאין להם, ובתווך נמצאים כל השרתים והפקידים והפועלים שאמורים לשרת את החזקים ולהשתיק את החלשים. וזאת הרי מציאות מוּכרת לכל, יהיה זה בעולם העסקים, בעולם האקדמי, האמנות, בספורט, בעצם בכל מסגרת חברתית שתרצו. ואם מדברים על מקורות השראה, אפשר גם לחשוב על סרטו של פיטר וויר, "המופע של טרומן", שבו המציאות אינה אלא סדרת טלוויזיה שמביים מישהו מלמעלה.

הכל טוב ויפה, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט קולנוע, כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ועלילה שמובילה אותו לאורך הדרך. הבעיה במקרה זה היא העלילה שבאמצעותה מועברות המטאפורות. היא מספרת על נערה צעירה שלא הכירה מעולם את אביה, אשר לדברי אִמה, שהיא "שחקנית משנה" אפורה, היה גיבור ו"תפקיד ראשי" שקיפח את חייו במרד האחרון של הנמושות. חברתה הטובה של הגיבורה וחברתה לספסל הלימודים היא בתם של זוג "תפקידים ראשיים", ומשום כך היא נהנית מרווחה כלכלית גדולה יותר. הגיבורה הקטנה של הסרט חולמת שגם היא תהיה פעם "תפקיד ראשי", אבל עוד יותר מזה מוּנעת על-ידי תשוקה עזה לגלות יותר על אביה, אך אִמה דלַת-הדיאלוגים אינה יכולה לפרט, כי איש לא טרח לכתוב באמת בעבר. תוך כדי החיפושים אחרי דמות האב הנכספת נחשף המבנה החברתי בו מתקיימות כל הדמויות הללו, אלא שהתוויית הדרך מלאת החתחתים עד לאמת נעשית ביד לא כל כך מיומנת, כשהעלילה חורגת מדי פעם מן החוקים שקבעה לעצמה ולעולם שהיא דנה בו. התוצאה, גם אם היא ללא ספק מעניינת בדרך שבה היא מתמודדת עם המציאות בה אנחנו חיים, חוטאת שוב ושוב במעידות שחושפות את התפרים הגסים שבהם מתחברים כל המרכיבים לתמונה אחת. אשר לסיום - "התפקידים הראשיים", "שחקני המשנה" ו"הנמושות" מגלים שהם בסופו של דבר שווים זה לזה, בני אדם לפני שהם שחקנים. סוף טוב, מחויך ואופטימי, בדיוק כפי שהיו מצפים בהוליווד בסרט מן הסוג שמלגלגים עליו כאן, העיקר שהקהל יילך הביתה עם טעם טוב בפה ולעזאזל המטאפורה.

ולסיום, עוד מטאפורה אחת. בקארלובי וארי אימצו הרגל מבורך שמשותף לכמה פסטיבלים בעולם, ביניהם לאחרונה גם פסטיבל ירושלים - נטילת סרטים מן הארכיון שהזמן התנכל להם פה ושם, שיקומם ושיחזורם, והוכחה שליחם לא נָס. למזלם של אנשי קארלובי וארי, יש בעבר של הקולנוע הצ'כי לא מעט סרטים שראויים לטיפול הזה. בין הסרטים שכבר זכו למתיחת פנים והוצגו מדי שנה בפסטיבל, עותק מופלא של "נשף מכבי האש" ושל "אהבותיה של בלונדינית", שניהם סרטים של מילוש פורמן.

ביבול של 2022 היה סרט של יארומיל ז'ירס משנת 1969 בשם "הבדיחה". רבים שכחו את קיומו, ולא מעטים, גם מבין המבינים בקולנוע, לא זכו לראותו אף פעם. הסרט מבוסס על סיפור של מילן קונדרה שכתב גם את התסריט. עד היום ניכרת חשיבותו, בעיקר בשל הפרספקטיבה של התקופה שבה הופק, בדיוק בסוף תקופת האביב הצ'כי, וזמן קצר לפני שהטנקים הסובייטיים נכנסו לפראג כדי לסלק את דובצ'ק ואת כל חלומות החופש. אחר כך חלפו עוד 20 שנה עד שאפשר היה להגשימם. במרכז הסרט, לודוויק, מדען שחוזר לעיר מולדתו, אותה נטש לפני 20 שנה. כתבת רדיו בשם הלנה באה לראיין את מי שאמור להביא את בשורת המודרניזציה למכון המדע הפרובינציאלי. תוך כדי הריאיון מתברר שהלנה היא רעייתו של פאבל, מי שהיה פעם חברו לספסל הלימודים של לודוויק ויו"ר אגודת הסטודנטים בעיר. וכאן מתחיל סיפור הבדיחה, שהוא למעשה סיפור על נקמה שהוחמצה.

בפלאשבק נחשפת ראשית המעשה, כאשר גיבורנו היה סטודנט באוניברסיטה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עידן שיא עוצמתה של המפלגה הקומוניסטית. חברתו הצמודה היא בלונדית מצודדת וחמודה, מרקטה, והיא מסורה בכל לבה ונשמתה התמימה למפלגה השלטת ולסיסמאות שלה. יום אחד היא יוצאת למחנה עבודה ואינדוקטרינציה בבשורת מארקס, לנין, סטלין וגוטוואלד (מנהיגהּ של האומה באותם ימים). משם היא שולחת מכתבים מלאֵי התלהבות מן האווירה ומן המסרים שהיא בולעת בצמא. בתשובה לאחד ממכתבים אלו שולח לודוויק גלויית דואר, וכותב בה כך, בבדיחות הדעת: "אופטימיות היא אופיום להמונים. הרוח החדשה מדיפה ריחות רעים. יחי טרוצקי. שלך, לודוויק". מרקטה חשה שחובתה האידיאולוגית היא להראות את הגלויה למדריך שלה, וזה דורש מאגודת הסטודנטים שתחקור את האויב המעמדי המסתתר בקִרְבָּה. לודוויק פונה לחברו פאבל, יו"ר אגודת הסטודנטים, וזה מבטיח כי הכל יסתדר ואין צורך לדאוג. ואז עורכים לעבריין מרעיל הבארות משפט ציבורי שבו כולם, אבל כולם, כולל פאבל החבר, ומרקטה האהובה, מצביעים בעד סילוקו של לודוויק מן האוניברסיטה ומן המפלגה, והעמדתו לדין פלילי. התוצאה, שש שנות מאסר, מחציתן בכלא, והמחצית השנייה במדי הצבא הצ'כי תחת פיקודו של רס"ר סדיסט שמתעלל בחניכיו.

עכשיו, כשהפלאשבק מסתיים, יש ללודוויק הזדמנות להתנקם בחברו שבגד בו. הוא מחזר נמרצות אחרי הלנה, בת זוגו של הבוגד, וזו נענית לחיזוריו ברצון. לודוויק בטוח שבכך יצמיח קרניים לנבל. יופי של נקמה. אלא שמתברר שפאבל והלנה גרושים, שפאבל הוא מרצה בכיר באוניברסיטה שכנה ויש לו גם פילגש חדשה, צעירה ומצודדת. הקורבן היחיד של כל תעלול הנקמה האומלל הזה הוא, בסופו של דבר, הלנה, שהתייחסה בכל הרצינות לגילויי האהבה של לודוויק, ולא חשדה לרגע שאין לו כל עניין בה.

הצ'כים, שהצטיינו תמיד ברמה הטכנית של המעבדות שלהם, השקיעו את כל המאמצים להחזיר לסרטו של ז'ירש את קסם השחור-לבן שהיה לו פעם, והשחקנים מיטיבים להפיח בדמויות שלהם מעין תערובת של קונדסות, תמימות, אנוכיות, הומור וחמלה, שמעוררת בצופה מצד אחד חיבה, ומצד שני גם מידה של דחייה, בערך כמו שקורה גם בחיים.

זו סאטירה פוליטית אבל גם סאטירה אנושית, קומדיה חמוצה-מתוקה, אחד מאותם הסרטים שהצ'כים עשו בתקופת האביב הקצרה שלהם, בהתייחסות כמעט צינית לדמויות שלהם, אבל גם בהרבה אהבה, למרות החסרונות והפגמים שלהם. לודוויק, המוביל את הסרט ומלווה בקולו את העלילה, הוא קורבן ומקרבן גם יחד. מה שהוא מעולל להלנה המסכנה גובל בסדיזם, ועם זאת קשה לא להבין את שאיפת הנקמה שלו אחרי 6 שנות סבל והשפלה שחווה בגלל בדיחה מטופשת. הלנה היא אולי הקורבן, אבל היא מתמסרת לגורלה בחדווה, וגם אם היא מגוחכת-משהו, גרושה שאינה עוד בשיא פריחתה אבל מתנהגת כאווזה צעירה, היא זאת המעוררת בסופו של דבר השתתפות בצערה.

פאבל, הידיד הבוגדני, הוא בדיוק זה שצריך היה להיבעט החוצה מן החברה כאשר השתחררה מאחיזת הצבת של הקומוניזם. אבל הוא עולה כפורח, רמז ברור לְמה שקורה גם היום במזרח אירופה כולה – שרתי השלטון תמיד שורדים, ולא משנה מה הוא השלטון. המנהיגים עשויים לסבול אם אינם יודעים להסתלק מן המקום בזמן, אבל השרתים, אלה שלא נתנו הוראות אבל מילאו אותן בנאמנות, ימשיכו לשרת גם את השלטון הבא. פאבל, שהיה פעם היה יושב ראש אגודת הסטודנטים והיה נאמן למפלגה, מרצה כיום לצעירים ממנו בדיוק על עקרונות שהם ההיפך מכל מה שהוא דָגַל בו בזמנו. מה שנוגע במיוחד ללב הוא ההרגשה שעוברת בכל הסרט, שמדובר בחברה שרק בקושי השתחררה מכבלים של רודנות אכזרית, ולא חשדה לרגע שעוד מעט קט תחזור אותה הדיקטטורה לשעבד אותם שוב.

סטודנט בריטי, שלא שמע מעולם על "הבדיחה", לא כסיפור של קונדרה ולא כסרט, ולא ידע על קיומו של ירומיל ז'ירש, התבונן בפליאה במסך והפליט בסוף הסרט: "בדיוק כמו היום".

תמונת הקאבר: זוכות פרס השחקנית: טאקי מומלדזה ומאריאם חונדדזה על הסרט הגיאורגי "חדר משלי"