דבר המערכת – גיליון מקוון מרץ 2022

הגיליון הקודם שלנו, שפורסם בסוף 2021, היה רזה מן הרגיל, עקב כל מיני סיבות שלא כדאי לפרט. כפיצוי על כך, הגיליון הזה עולה על גדותיו, ומכיל חומרים שנאספו במשך כמה חודשים במערכת.

קודם כל, תזכורת לשני במאֵי קולנוע אירופאיים שהלכו לעולמם במהלך השנה שעברה, ולא הקדשנו להם בעבר את המקום שהם ראויים לו. אחד מהם, ברטראן טאברנייה, הוא מן היוצרים הבולטים בקולנוע הצרפתי, איש אשכולות בעל ידע בלתי-נגמר בקולנוע ואהבה עצומה לא פחות למוסיקה, אבל גם אדם שעורר במולדתו חילוקי דעות רבים, בעיקר בין הנאמנים המושבעים של הגל החדש ושל ביטאונם, "מחברות הקולנוע", לבין אלה, שכמו טאברנייה עצמו, משוחררים מעול של חוקים, חברויות ועקרונות, ומבחינתם יש רק קולנוע טוב וקולנוע רע, וזהו. הפעם, באופן יוצא מן הכלל, תוכלו למצוא בגיליון שתי דעות שונות במהותן על ברטראן טאברנייה ותרומתו, לא רק כבמאי סרטים, אלא גם כמי שהיה מבקר, לוחם למען זכויות יוצרי הקולנוע, ויחצ"ן שבחר לעבוד רק על הסרטים שאהב. מצד אחד, תמצאו את טאברנייה שההתמצאות שלו בקולנוע הייתה מונומנטלית, ואהבתו לקולנוע לא ידעה גבולות, לא של דת, לא של גזע ולא של לאום. מצד שני, תגלו את טאברנייה, בן צרפת והתרבות הצרפתית עד קצות אצבעותיו, שחזר והצהיר על כך שוב ושוב בסרטיו. אל שני המאמרים הללו צירפנו כמה זיכרונות של מי שהיה ידידו הקרוב של טאברנייה עוד מימי בית הספר התיכון שבו למדו יחד, הבמאי הגרמני פולקר שלנדורף.

לינה ורטמילר, במאית איטלקית פורה במיוחד שנפטרה במהלך השנה שעברה כשהיא בת 93, מקבלת מאמר מרכזי נוסף בגיליון זה, מה עוד ששבוע הקולנוע האיטלקי שיגיע אל הסינמטק באביב הקרוב יוקדש לרבים מהסרטים שביימה. הקולנוע שלה הוא עירוב של פוליטיקה וסאטירה מיגדרית פרועה. היא הבמאית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס אוסקר, זכתה בפרסים רבים בכל הפסטיבלים שבהם הייתה אורחת-קבע, ועוררה לא פעם שערוריות בסרטים וויכוחים קולניים על סגנונה הבוטה, שלא תמיד נחשב למעודן, למשל בסרטים כמו "שבע יפהפיות".

שנטל אקרמן שמה קץ לחייה באוקטובר 2015. מאז פורסם לא מעט על תרומתה המיוחדת לשפת הקולנוע ולהצגת העולם הפרטי שלה בסרטים מכל הסוגים, קצרים וארוכים, עלילתיים ותיעודיים, שכמעט אף פעם לא הלכו בדרך הסלולה של קודמיה. הפעם אנחנו מקדישים מאמר נפרד לכמה מן הסרטים התיעודיים שלה, שלא הירבו להציג בבתי הקולנוע, ולו רק משום שהם תמיד דרשו מן הצופים מידה ניכרת של סבלנות כדי לפענח את המסר שהעבירה בדרך האישית שבה בחרה לנסח אותו. גדי רימר, שכתב את המאמר, הוסיף ותרם לנו גם ניתוח של "ויהי בוקר", סרטו החדש של ערן קולירין, שקצר את רוב פרסי "אופיר" בשנה שעברה, והיה אולי הנציג הבולט של הקולנוע הישראלי בחו"ל בחודשים האחרונים. על ההיבטים הפוליטיים בסרט כבר דיברנו בגיליון קודם, הפעם הקולנוע הוא במוקד.

כידוע לכל, עוד פרק הגיע לסופו בסאגה הארוכה של עלילות ג'יימס בונד בקולנוע. דניאל קרייג הולך לנוח, אחרי כל מה שעשה בשירות הוד מלכותה, ודין קליין מסכם את תרומתו לדמות הגיבור הקולנועי שלוגם וודקה מרטיני, מלקט יפהפיות ומחסל נבלים, ומעמיד אותו מול כל קודמיו, החל משון קונרי ועד היום, כדי לברר מה הבדלי הגישה ביניהם. מה יהיה הלאה, נמתין ונראה.

ולבסוף, ריאיון עם אחד הבמאים החביבים ביותר על הפסטיבלים הגדולים, פרנסואה אוזון. בקיץ שעבר, בקאן, הוא הציג את "הכל עבר בסדר", סרט המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של התסריטאית עמנואל ברנהיים, מחווה לזכרה של חברה לעבודה שנפטרה ממחלת הסרטן לפני זמן מועט. הסרט מספר על מערכת היחסים שלה עם אביה, אחד מאספני האמנות הגדולים של צרפת, שהחליט, אחרי שלקה בהתקף לב, לשים קץ לחייו. בינתיים הספיק אוזון להשלים סרט נוסף, "פטר פון קאנט", גם הוא מחווה, הפעם לבמאי הגרמני ריינר ורנר פאסבינדר (אחד מסרטיו הראשונים של אוזון היה עיבוד למחזה של פאסבינדר בשם "טיפות מים על אבנים לוהטות"), וזה הסרט שפתח השנה את פסטיבל ברלין. על הסרט הזה, בהזדמנות אחרת.

קריאה נעימה לכולכם.

לכל המאמרים בגליון
לכל הגליונות

תמונת השער: החתונה ב"ויהי בוקר" של ערן קולירין"