קצרה היריעה מלכתוב על כל תפקידיה של לבנה פינקלשטיין בתיאטרון ובקולנוע בישראל. מכל שלל הדמויות שגילמה ניבטים אלינו עיניה המאירות וחיוכה הרחב, השומר סוד. ממרגו של מנחם גולן, תפקידה הקולנועי הראשון, דרך ציונה צנעני ״במשפחת צנעני״, חנה וזאנה ב״אמא ו״, ויולט, אמא של אביבה, ב״אביבה אהובתי״, ועוד ועוד. החיוך המפורסם והעיניים הצוחקות אולי מקנים ללבנה ארשת של תמימות, אך תמיד הדמויות שהיא בוראת הן מתוחכמות, מרדניות, ממזריות, ומצליחות לפרק את הרושם הראשוני ולכבוש את לב הצופות והצופים.

שרון ביים אותה בסרטו הראשון, ״סיפור גדול״, בו שיחקה לבנה את אמו של הרצל, שגילם איציק כהן. שרון: ״סיפור גדול״, שביימתי עם ארז תדמור וכתבתי עם דני כהן סולל, הוא סרט על יציאה מהארון. באותן שנים הייתי בארון, והחלטתי להתמודד עם הנושא בסרט. אז איך עושים סרט על יציאה מהארון כשאתה בעצמך בתוך ארון? בתסריט החלפתי את ההומואים באנשים כבדי-משקל שצעקו: ״אנחנו פה, אנחנו כבדי-משקל, תתרגלו לזה״. כבר בשלב הרעיון לסרט היה לי חשוב ללהק לתפקיד אמו של הגיבור שחקנית שמזכירה לי את אמא שלי. אמא שלי משלבת חום אימהי עם הומור במטרה לפרק קונפליקטים רגע לפני שהם מתהווים. מילדות התאהבתי בלבנה, בדמויות החד-פעמיות, הנוגעות ללב והמצחיקות. לבנה תמיד מצליחה להיטמע בתפקיד המזרחית באותנטיות לא פחותה מזו כשהיא נטמעת בתפקיד האשכנזייה. מכל תפקידיה עולה תחושת השייכות, לצד מבטאה המסגיר את שורשיה שצמחו במקום אחר. ב״סיפור גדול״, הכוח של לבנה שמגלמת את מונה מסיקה, נעוץ בשילוב של דרמה וקומדיה. לבנה משחקת באופן דרמטי, אך התיזמון הקומי שקיים בדי-אן-אי שלה פורץ מכל פאנץ' באופן חד וטבעי.

טל ושרון: כשהתחלנו לכתוב את ״מיתה טובה״, שהוא דרמה קומית העוסקת בהמתות חסד ובמחלת הדמנציה, היה לנו ברור שרק לבנה יכולה לשחק את התפקיד המורכב של אשה שבתחילת הסיפור היא המתנגדת הגדולה ביותר להמתות חסד, ובסופו, היא זו שמתחננת אל בן-זוגה שיעזור לה ויגאל אותה מהמחלה הנוראית. לדמותה בתסריט קראנו מראש לבנה, כדי שכל מי שיקראו את התסריט ידמיינו את לבנה פינקלשטיין. השילוב של התמימות של לבנה והתיחכום שלה הפכו את דמותה לעמוקה, ולכזו שהקהל מזדהה עימה ומבין אותה ואת בקשתה, שאינה פשוטה כלל ואינה מובנת מאליה. גם ברגעים שבהם לבנה מידרדרת אל השכחה ואל השיטיון, תמיד הניצוץ שבעיניה ממשיך לזהור, מה שמאפשר לדמותה לשטות גם בבן זוגה בסרט. בעבודה עם לבנה למדנו שהיא זקוקה לפרטנר מולה - המבט בעיניו של הפרטנר מפעיל אותה, דורך אותה. זכורים לנו רגעים בין הטייקים בהם היא ביקשה קשר-עין עם הפרטנר. היא הסבירה לנו שחלק ממה שמניע אותה כשחקנית בסצינה הוא מחול-המבטים עם הפרטנר. שהרי אל נפש האדם אפשר להציץ דרך העיניים, וללמוד מהן על הסערה המתחוללת בתוכו, על הקונפליקטים, ואולי גם על הסודות שהוא מסתיר.

המסע שדמותה של לבנה עושה בסרט הוא מורכב, והוא דרש ממנה לא רק חשיפה נפשית, אלא גם חשיפה גופנית. באחת האפיזודות הדמנטיות שלה יורדת דמותה של לבנה לחדר האוכל של הדיור המוגן, כשהיא עירומה. כשהדמות מבינה מה עשתה, היא מתביישת ושוקעת בדיכאון. לבנה, שבצעירותה תמיד סירבה להצטלם בעירום, הבינה את חשיבותה של הסצינה, וביחד חשבנו איך יהיה הכי נוח לה לחצות בעירום את חדר האוכל המלא בדיירי הדיור המוגן, כולם ניצבים. לבנה ביקשה דבר אחד - שבן זוגה, בנציון, יצפה בצילום ביחד איתנו במוניטור. זו הייתה הבעת אמון גדולה מאוד בנו, כבמאי ובמאית. לביים את לבנה בסרט זו לא רק זכות, אלא גם שיעור גדול במישחק ובקולנוע. כיצד לבנה מצליחה להיכנס מתחת לעור של הדמויות שלה, זה חלק מהסוד המקצועי שלה. מפתח אחד שאולי עוזר לפצח את הסוד נמצא במשפט שלה מתוך "מיתה טובה". לאחר שירדה בעירום לחדר האוכל ושקעה בדיכאון עקב הבושה, מכינים לה חבריה הפתעה ומחכים לה בעירום בחממה. לבנה מתרגשת, אך אז החבורה נתפסת בשעת מעשה, ומנהלת הדיור המוגן מאיימת לשלוח מכתב נזיפה לילדיהם של החברים, ולסלק את לבנה מהדיור המוגן. לבנה מבקשת ממנה לא לכעוס על חבריה, ואומרת לה: ״הם כמו ילדים בפנים, זה רק הגוף שלהם שהזדקן״. לבנה תמיד מסתכלת על כל דמות ועל כל תפקיד בעיניים צעירות, בורקות ומשתאות, אשר באות לחגוג ולחקור את הפלא הזה. וזה בעינינו הסוד שלה.