ארכיאולוגית ופועל בתא רכבת: יוהו קואסמאנן בקאן

שעה שאקי קאוריסמאקי, הבמאי הפיני המוּכר ביותר מחוץ למולדתו, נח על זרי דפנה ולא נראה שיש בכוונתו לעשות עוד סרט, צץ שֵם חדש בשמי הקולנוע הפיני. יוהו קואסמאנן הוזמן לראשונה לקאן לפני חמש שנים כדי להשתתף עם סרט הביכורים שלו במסגרת "מבט מסוים". סרט קטן, צנוע, שחור-לבן, מבוסס על סיפור אמיתי, עם שם קצת מוזר, "היום המאושר בחייו של אולי מאקי". לכאורה, נדמה היה כי זה אחד הסרטים הפחות זוהרים באותה שנה. אבל, ולהפתעת הכל, הוא נבחר פה-אחד כטוב ביותר במסגרת שלו. "היום המאושר בחייו של אולי מאקי" היה סיפורו של מתאגרף מבטיח מפינלנד שעמד בפני קריירה מקצוענית מזהירה, כולל אליפות עולם, אבל ויתר עליה לטובת בת הזוג; אילו התמיד באיגרוף, היה נאלץ להזניחה בשל האימונים.

חמש שנים לא שמעו מקוסמאנן, אבל השנה חזר, הוא כבר עלה בדרגה, וצורף לתחרות הרשמית עם סרטו השני, "תא מס' 6", המבוסס על רומאן באותו שם שיצא לאור לפני כעשור. שוב סרט קטן, צנוע, בלי כוכב אחד לרפואה, המספר על מסע ברכבת ממוסקבה למורמנסק שבצפון הרחוק. והרי זה פלא, קואסמאנן זכה בפרס השני בחשיבותו של הפסטיבל, "פרס העיר קאן", ולשבחים מקיר לקיר, כאלה שגם הזוכה בדקל הזהב לא זכה בהם.

קואסמאנן, היום בן 42, הוא בוגר בית ספר לאמנויות בהלסינקי, והצטיין בכל המחלקות שם. לראיה, סרטו הקצר, "מוכרי הצבעים", זכה לא רק בציון לשבח של האקדמיה הפינית, אלא גם היה מועמד בארבע קטגוריות נוספות, ביניהן בימוי, תסריט ועיצוב אמנותי, שעל כולם היה חתום הבמאי עצמו. כמה חודשים לאחר מכן קיבל גם את פרס ה"סינפונדסיון" בפסטיבל קאן.

במקביל לעניין שיש לו בקולנוע, קואסמאנן מופיע בהצלחה גם כשחקן על בימת התיאטרון, והספיק לביים אופרות, בהן שיתף פעולה עם כמה מן המנצחים הגדולים של פינלנד, כמו סאקארי אוראמו. להלן כמה מן הדברים של קואסמאנן על סרטו החדש, שנאמרו לפני פסטיבל קאן ובמהלכו.

מתי קראת לראשונה את ספרה של רוזה ליקסום? מדוע החלטת שמתאים לעבדו  לסרט, ומה היו השינויים העיקריים שערכת בו בכתיבת התסריט?

אשתי קראה את הספר עוד בשנת 2010, ושאלתי אותה אם אפשר לעשות מזה סרט. היא השיבה שזה יכול בהחלט להיות מתאים, הסיפור מעניין מאוד. קראתי, וזה באמת היה מעניין, אבל זה בכל זאת ספר, והעלילה שלו מתפרסת לכל מיני כיוונים. כדי להפוך את הסיפור לסרט צריך היה לבחור כיוון מסוים אחד. האמת היא, שבאותו שלב החלטתי שמסובך מדי להתעסק עם הספר הזה, אבל עם חלוף הזמן, חלק מן העלילה הלך ונמחק מהזיכרון. היה רגע שחשבתי שבכל זאת אפשר לעשות מזה תסריט. קראתי שוב את הספר, ושוב הגעתי למסקנה שזה לא מתאים.

בשלב כלשהו לאחר מכן פגשתי את הסופרת, רוזה ליקסום, והתחלנו לשוחח על אפשרות של עיבוד לסרט. הסברתי לה מדוע אני מהסס, ומה השינויים שאני רוצה לעשות. היא נתנה לי היתר לעשות כל מה שנדרש, ועל התוצאה הסופית אפשר לומר כי נכתבה בהשראת הספר, ולאו דווקא כעיבוד שלו. אחרי זה יצאנו לחפש את אתרי הצילום ומצאנו את השחקנים, ואז שוב שינינו את הכל. שינינו את הזמן שבו מתרחש הסיפור לעשור אחר, החלפנו את מסלול הנסיעה, ולכן העלילה מתרחשת היום ברוסיה ולא בברית המועצות. שינינו אפילו את גילן של שתי הדמויות הראשיות ואת שמו של הגבר מוואדים לליוהא. זה היה שמו של בחור זרוק למדי שפגשנו כאשר נסענו ברכבת כדי למצוא אתרי צילום, ונראה היה לנו שזה השם המתאים ביותר לדמות עצמה.

בהתחלה נדמה שמדובר בסיפור רומנטי שיגרתי, אבל באמצע משתנה הכיוון לחלוטין. באיזו מידה השינוי הזה הוא שמשך אותך לעשות את הסרט?

למען הדיוק, הסיפור מתחיל ברגע שלאורה עולה לרכבת. אבל אני רציתי להצביע גם על המצב המסובך שקָדַם לנסיעה הזאת. כך שמבחינתי מדובר לא רק בשינוי של קו העלילה, אלא גם בניגודים שעליהם הוא מצביע. בתחילת הסרט היא מנוכרת לחלוטין, ובסופו היא כבר לא כזאת. בתחילת הסרט היא רוצה להיות כמו אירנה, אינטלקטואלית בת מוסקבה, בה הייתה מאוהבת. בסוף הסרט מתברר לה שהיא דומה יותר לליוהא. קצת מסורבלת, נבוכה, ובודדה.

הסרט שלך יוצר זוגיות חריגה בקולנוע. האם אינך חושש שהצופה יצפה לראות "רומן רומנטי" או איזשהו מתח מיני?

וים ונדרס אמר פעם, שהוא אינו מעוניין בסקס ואלימות אלא בסקסופון וכינורות. אני אינני מעוניין בשום דבר מכל זה, ודאי לא בסקסופון. מה שעניֵין אותי הם הרגשות שמאחורי המתח המיני. סיפורים רומנטיים הם לעיתים קרובות צרי-אופק, השאלות ברורות מראש: האם יתאהבו? מתי יתעלסו? סיפורים מן הסוג הזה אמורים לשרת את המציצנות של הצופה. אני מעדיף להבין מדוע אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. אין לי בעיה אם זה כולל סקס, אבל לא זאת המטרה של המצלמה. מבחינתי, זה סיפור על מערכת יחסים בין בני אדם, ולדעתי יש בין לאורה לליוהא הרבה יותר מאשר משיכה מינית. בעינַי הם יותר כמו אח ואחות שלא נפגשו קודם לכן, והם שותפים לאותה מערכת רגשות. זה דומה יותר לשניים שחלקו יחד אותה ילדות, מאשר אותן דעות פוליטיות או אחרות. הקשר ביניהם רגשי גם אם כל אחד מהם שייך לעולם תרבותי שונה.

האם חשבת במושגים של "פער חברתי" או "האחר" ביחסים בין לאורה לליוהא? מדוע נראה לך שרק כאשר אנחנו פוגשים את ה"אחר", נחשפת האישיות האמיתית שלנו?

המפגשים עם ה"אחר" הם בהחלט אחד הנושאים המובילים של הסרט. בזמן כתיבת התסריט שוחחנו רבות על הדמות של ליוהא. הוא כמובן ה"אחר", אבל באותה המידה הוא גם בבואה של לאורה, אותו חלק מאישיותה שהיא מבקשת להתעלם ממנו. לדעתי, הסיפור הזה הוא לא רק על המפגש עם ה"אחר", אלא גם על התבוננות פנימה לתוך עצמך כדי ללמוד מי אתה באמת, ולהשלים עם מה שאתה מוצא שם. לא מדובר כאן בשני נושאים מנוגדים זה לזה. כשאתה פוגש מישהו זר, יש לך הזדמנות להעמיד פנים שאתה מי שאתה היית רוצה להיות. זאת גם הזדמנות לחשוף את עצמך, ובאותו זמן, ללמוד על עצמך דברים חדשים.

יש כידוע סדרה ארוכה של סיפורים פיניים-רוסיים בעלי ניחוח מיוחד משלהם. נראה לך שחלק זה של העולם יוצר סוג הומור נפרד משלו, עם טון וסגנון שונים מן האחרים?

קשה לענות על השאלה הזאת, אולי משום שאני יותר מדי מעורב בנושא. אין לי תשובה מדויקת, אבל אני יכול לומר, כפי שכבר אמרתי בעבר, שבימוי סרטים הוא מבחינתי עניין אינסטינקטיבי. לדעתי, נושאים כמו הומור או סגנון סיפורי אינם דורשים הסבר כלשהו, וברוב המקרים גם אין צורך בכך. יש הטוענים שהטון וההומור נובעים מן האפלה והקור ששוררים בחלק זה של העולם. אינני יודע, אבל אין לי ספק שיש נשמות אפלות בכל רחבי העולם, וגם הנשמות הללו זקוקות להומור. כשלעצמי, אני נהנה יותר כשאני יכול להכניס מעט הומור לתוך חייהן של נשמות אפלות, ולכן הייתי אומר שֶיֵש איזשהו קשר בין האפלה להומור. סתם בדיחות הן אולי מבדרות, אבל הן לא באמת משמעותיות.

אפשר אולי לראות בסרט שלך סיפור אהבה, גם אם לא במושגים הקלאסיים של רומנטיקה ומין. באיזו מידה נראה לך שהסרט מדבר על יותר מזה, שהמסע של לאורה מתייחס לאהבה במושגים אוניברסליים יותר, כאהבת אדם לרעהו? האם יש לך הרגשה שאנחנו הולכים ומאבדים, בחלקים רבים של העולם, את התכונה הזאת?

אנחנו מאבדים הרבה מאוד דברים, וזה אחד מהם. המפגש הזה עם ה"אחר", והנכונוּת לוותר על הדעות הקדומות שֶיֵש לנו על עצמנו ועל האחרים, ללא ספק עשויים להוביל לעולם טוב יותר. אין פלא שכל התיאוריות על המושג של "אחר" החלו לעלות בייתר שאת אחרי מלחמת העולם השנייה וכל מה שהתרחש בה.

אילו בעיות מיוחדות נוצרו עקב העובדה שהסרט כולו צולם ברכבת?

הרעיון לעשות את הכל ברכבת נראה הרבה יותר טוב על הנייר, בשלב התכנון, מאשר בפועל. נאלצנו להסתפק בצוות קטן, הסתרנו כל הזמן את המיקרופונים שלא ייראו למצלמות, הכל התנהל באיטיות מעצבנת, לא היה לנו די חמצן בתוך התא הקטן הזה, ואשר לריחות, מוטב שלא להזכיר. אני מודה מקרב לב לכל הצוות שעבד איתי באווירה הסופר-אינטימית הזאת. אני חושב שבסופו של דבר הצלחנו להשיג תוצאה יוצאת דופן ובאמת חיונית.

בעבר ציינת את הקשר האישי שלך עם אולי מאקי, גיבור סרטך הקודם. עד כמה אתה מזדהה עם הדמויות של הסרט הזה? האם אתה יכול להרחיב את הדיבור על לאורה ועל הצורך להזדהות אישית עם הבעיות שעומדות בפני דמות של אשה?

לדעתי, אי-אפשר לביים דמות שאינך מבין אותה. איני חייב להזדהות עם הדמויות שלי, אבל אני חייב להבין מדוע הן מתנהגות כפי שהן מתנהגות. הדמות נוצרת מתוך הבנה הדדית בין הבמאי לשחקן או לשחקנית. זה נכון שבמקרה זה העמסתי על לאורה הרבה מן המטען הרגשי שלי, אבל האמת היא שלא נתתי את דעתי על המין שלה, אני באמת לא חושב שֶיֵש לכך חשיבות במקרה זה. כי בעינַי, הסרט הזה אינו עוסק בדמות של לאורה כאשה, אלא כיצור אנושי. המין קובע זווית מסוימת של התייחסות לנושא, אבל שאיפתי הייתה להגיע בסרט אל מעֵבֶר למגבלות האלה. אני מבקש להגיע לאותו שטח נסתר שמאחורי החזית שאנחנו מציגים בפני העולם. בסוף הסרט, הדמויות משוחררות מן ההתחייבות לחזית הזאת. הן שוב חופשיות, כמו ילדים. הייתי אומר שהסרט הזה מזכיר לי במידה רבה תהליך של עשיית סרטים, ממש כמו הסיפור של אולי מאקי. כמו הדמויות האלה, גם הקולנוענים הם יצורים חסרי-מנוחה, תמיד בתנועה, באים ממקום כלשהו כדי להגיע למקום אחר, שאליו כנראה לא יגיעו לעולם. אבל בסופו של דבר, אחרי כל העמל והיזע יגיע אותו רגע קצר שבו אפשר לעצור, להתבונן בים, להניח את הראש על הכתף הקרובה ולעצום את עיניים. וכאשר תפקח אותן שוב, הכל ייעלם, הים, הכתף, המנוחה, וצריך יהיה לצאת שוב לדרך.

מה התרומה הדרמטית של תחריטי האבן שלאורה נוסעת לראות במורמנסק?

התחריטים הללו הם עקבות של העבר הרחוק, ולאורה מאמינה שאם תראה אותם, תוכל בעזרתם ליצור קשר עם משהו נצחי שאינו משתנה. נדמה לה שבחיים שאינם אלא סדרה ארוכה של רגעים חולפים, המראה של משהו ששרד כל כך הרבה זמן ייטיב איתה. אבל התחריטים האלה נעשו בתוך אבן קרה שאי-אפשר ליצור עימה שום קשר רגשי. כל מה שיש לנו, אלה הם הרגעים החולפים, כל מה שמשמעותי בחיים שלנו הוא גם זמני ולא נצחי. אם נחפש משהו נצחי לאחוז בו, נאבד את מה שהרגעים החולפים הללו מציעים לנו. מצד שני, התחריטים האלה מסמלים גם את הפחד מפני המוות. איננו רוצים להיעלם ושלא יישאר מאתנו זֵכֶר, אנחנו רוצים שיזכרו אותנו בכל זאת. ולכן אנשים חורטים באבן ועושים פסלים מטורפים כדי שהדורות שיבואו אחריהם יידעו שהם היו קיימים. אבל מה שלאורה וליוהא חווים במהלך המסע הזה ישאיר גם בהם את אותותיו, ומבחינה זו, הסרט הוא התחריט הפרטי שלי, בתקווה שיראו אותו גם אחרי שאני כבר לא אהיה, אולי כדי לומר למי שיצפה בו, שהיינו כאן וצילמנו את הסצינות האלה.

תמונת הקאבר מתוך הסרט "תא מספר 6" (2021)