רכישת מנוי
צור קשר
דן ועדנה פיינרו //
במאי ליאוס קאראקס, עם אדם דרייבר ומאריון קוטיאר
סרטי הפתיחה בפסטיבל קאן הם צרה צרורה. גם ותיקי הפסטיבל אינם זוכרים פתיחה אחת שהייתה פחות ממביכה. דווקא הפעם, הופצו בסביבה שמועות מעודדות יותר. הבמאי הוא "הילד הנורא" של הקולנוע הצרפתי, עד היום לא עשה אפילו סרט אחד שהיה מובן כולו מתחילתו ועד סופו, אבל הפעם, כך הבטיחו, אין בעיה כזאת. אולי משום שזה סרטו הראשון הדובר אנגלית,אולי משום שחברה אמריקנית (אמאזון) השקיעה בו הון תועפות ואולי משום שבין הכוונות של הסרט, אפשר למצוא לא רק קריצות לא עדינות במיוחד לסרטים שמבקשים להיות מוסיקליים בכל דקה, החל מ"מטריות שרבורג" ועד ל"עלובי החיים" אלא גם למלודרמה ההוליוודית הקלאסית, המתנכלת לכמה מן התכונות האופייניות של החברה האמריקאית. לדוגמא פולחן ההצלחה, רדיפת הבצע, ניצול ילדים בידי הוריהם כדי להתנקם זה בזו או כדי לגזור באמצעותם קופונים בקופה, פולחני הבידור האמריקניים שהופכים אפסים לכוכבים בין לילה (ולהיפך), ועוד כיוצא בזה. אלא שבסופו של דבר, הסרט שמתחיל כמו קומדיה עם קריצת עין לצופה שמוזמן להצטרף למסע ההפקה ומסתיים כדרמה קודרת המובילה לתא הוצאה להורג, נופל באותו הפח שבו נפלו משלים רבים לפניו. העלילה אינה אמינה דייה כדי לגייס לטובתה את השתתפות הצופה, והכוונות של המשלים אינם מקוריים מספיק כדי לעורר את התפעלותו.
העלילה מזכירה עשרות סרטים מכל תקופות הקולנוע. בדרן מהולל (שהופעותיו אינן מצחיקות בעליל) וזמרת סופרנו מופלאה (זה מה שאומרים לצופה גם אם מה ואיך שהיא שרה אינם בדיוק הולמים לתיאור), מאוהבים באהבה שרק בסרטים אפשר למצוא כמוה. הם מתחתנים ומביאים לעולם ילדה בשם אנט. אבל הצלחתה ההולכת ונוסקת של האישה מול ההומור של הגבר שמתחיל להימאס (בצדק) על צופיו, והנה אהבת הנצח היא כבר לא מושלמת כל כך. הסיבה היחידה שאין לגלות את המשך העלילה, היא שלא הוגן מצד מבקר לחשוף סודות של סרט שאולי בכל זאת ימצא חן בעיני צופים אחרים שילכו לראות אותו. הסוף, כאמור, קודר, כיאה לאגדת מוסר מן הסוג הזה, אדם דרייבר, שהוא אחד השחקנים המגוונים והמרתקים היום בקולנוע האמריקאי, אינו זוכה לנצל את כישוריו בתפקיד הבדרן שירד מגדולתו, מאריון קוטיאר אינה נראית לרגע כמי שאכן מזמרת, לא מוסיקה קלאסית ולא מסוג אחר, השימוש בתיאטרון בובות ופרודיות על הופעות פופ רחוקות מלהלהיב, המוסיקה של צמד הספרקס נשמעת כאילו מחבריה נחשפו קצת יותר מדי לאנדריו לויד ובר ושעתיים ועשרים דקות, זה קצת יותר מדי כדי לשאת את המעמסה הזאת.
כתבות נוספות בגיליון שאולי יעניינו אתכם
כתב העת סינמטק
לכל הגליונות
העתיד כמפלצת
05.10.2025 / סינמטק
בשנת 2017 הציג הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו בפסטיבל הסרטים בוונציה סרט בשם "צורת המים", סיפור על יצור דמיוני שמגיע מן העולם השלישי לארצות הברית, ונתקל שם בקבלת הפנים העוינת של רשויות ההגירה. זמן קצר לפני כן נבחר דונלד טראמפ לכהונתו הראשונה בבית הלבן. דל טורו הציג את הסרט, לקח את "ארי
לקריאה
גרין סקרין: ד"ר אבנר שביט על הקולנוע של איתן גרין
12.02.2024 / סינמטק
באחד מרגעי השיא של "זולגות הדמעות מעצמן", אחד מסרטיו היפים ביותר של איתן גרין, אחת הדמויות שואלת את הגיבור – "מי לימד אותך לנשק ככה?". הייתי רוצה לשאול את איתן שאלה דומה – "מי לימד אותך לכתוב ולביים ככה?" איתן גרין מביים כמו שהגיבור שלו מנשק. בתשוקה סוערת אבל גם ברוך; ב
לקריאהנשארים מעודכנים
הרשמו לניוזלטר ותקבלו מאיתנו עדכונים והמלצות על כל הסרטים והאירועים החדשים והכי מעניינים
972523403778 
Service@cinema.co.il
רחוב הארבעה 5, תל אביב