עוד ביקורת רודפת ביקורת

תלי תילים של מילים הוערמו לאורך הסתיו האחרון על הסרט "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון. מה לא נאמר עליו? הסרט הטוב ביותר של העונה, סרט העשור, יצירת מופת, סרט פעולה עוצר נשימה, סרט פוליטי הכולל מרדפים שכמוהם לא ראינו מעולם, מלודרמה מרגשת עם פסקול מעורר השראה שאחראי לו ג'וני גרינווד, חבר "רדיוהד" (בישראל היו מבקרים רחבי-אופקים שלא שכחו לציין שהוא לא רק מוכשר אלא גם "שונא ישראל"). מנגד, יש שסברו כי הוא ארוך מדי, עלילתו מחוררת, והוא מבוים בסגנון קפריזי. אפילו נאמר עליו שהוא סרט מסוכן. על כך, בהמשך. הוא אובחן כסרט הנגיש ביותר מבין עשרת הסרטים שאנדרסון ביים עד כה. זה נזקף לזכותו אצל רבים, אבל הנחיל אכזבה לחברי מסדר אוהדיו המושבעים. הוא לא בדיוק הצלחה, אבל גם לא ממש כישלון. נוכח עלויות ההפקה וההפצה הגבוהות, השורה התחתונה עדיין מצביעה על הפסדים. מנבאים לו מספר דו-ספרתי של מועמדויות לאוסקר, אך יש חשש שייצא מן הטקס בידיים כמעט ריקות. כך או אחרת, בין אם מדובר ביצירה חשובה ובין אם בבדיחה ארוכה מדי, "קרב רודף קרב" התמקם לו לבטח על פודיום "האירוע הקולנועי של השנה", ודחק ממנו את "האירוע" של השנה שחלפה, הלא הוא "הברוטליסט" של בריידי קורבה.

לאונרדו די קפריו בתפקיד בוב פרגוסון

כדי לא לחזור בפעם המי-יודע-כמה על התיאור המקובל של עלילת הסרט, ננסה לגולל את העלילה באמצעות דמות מן השורה השנייה. וילה פרגוסון (צ'ייס אינפיניטי בהופעת בכורה, ועם שם התואם את דמותה ונשמע כמו נכתב בידי התסריטאי) היא תלמידת תיכון הגדלה בבית מבודד בחוצות בקטן קרוס, עיירת מהגרים פיקטיבית בקליפורניה ("שלוש וחצי שעות נסיעה מאוקלנד"). בוב פרגוסון, אביה של וילה (ליאונרדו דיקפריו), שהיה פעם חבר פעיל במחתרת רדיקלית אלימה, הוא היום סטלן פרנואיד החרד לגורלה של בתו ואוסר עליה להשתמש בטלפון סלולרי. בוב הוא מעין גילגול של ה"דוּד" מהסרט ביג לבובסקי של האחים כהן בגילומו של ג'ף ברידג'ס. גם "הדוּד" הסתובב עם חלוק בית מחוץ לבית, הירבה להתמסטל, היה בעברו פעיל רדיקלי, והתחכך בעולם הרוק כשעבד לרגע מאחורי הקלעים של "נירוונה" (פרגוסון משתמש בציוד הקלטה של להקת "סטילי דן"). כמו ג'ף ("הדוּד") לבובסקי, גם בוב תקוע בעבר, אינו מסתדר עם שפת הפוליטיקלי קורקט, מתקשה בהפעלת הטלפון הסלולרי שלו, ושוכח שאסור לדרוך עם נעליים על מזרון טאטאמי.

וילה, המודעת לחלק מעברם הלוחמני של אבא בוב ואמא פרפידיה (טיאנה טיילור), אשר נעלמה מחייה סמוך ללידתה, היא נערה דעתנית ועצמאית המשולבת היטב בקהילה, וסוללת לעצמה התבגרות כל-אמריקאית רגילה. אלא שבמהלך מסיבת ריקודים פורץ לבית הספר קולונל סטיבן ג'יי לוקג'ו (שון פן), במטרה ללכוד את וילה ולחסל אותה אם יתברר שהיא בתו הביולוגית. לוקג'ו (באנגלית נשמע כמו לסת נעולה, שם המנבא את הפרק הלפני-אחרון בחייה של הדמות) שואף זה זמן להתקבל למועדון סודי של עליונות לבנה הנקרא בשם המטופש "הרפתקני חג המולד". הוא חייב להזים שמועות על מערכת יחסים ארוטיים שקיים בהסתר עם אִמה של וילה שהיא שחורה, אשר בגדה בחבריה למחתרת ונמלטה למקסיקו (אין כאן הפתעה, הרי קוראים לה פרפידיה, כלומר הבוגדנית). בסיועה של דיאנדרה (רג'ינה הול), חברת המחתרת שעדיין פעילה, וילה נחלצת מבית הספר ומוצאת מיקלט זמני במנזר. כאן היא מקבלת הכשרה בהפעלת כלי נשק (שבמערכה האחרונה יתברר כי היא חיונית). ידו הארוכה של לוקג'ו משיגה אותה גם בעיר המיקלט, ולאחר שהוא מוודא שאכן הוא האב הביולוגי של וילה, הוא פועל לחיסולה.

בוב נכנס לעניינים באיחור. מבעד למסך הסמים והאלכוהול הוא בוהה בסרט "הקרב על אלג'יר" המוקרן בטלוויזיה. זהו רגע המציג את המהפכן המזדקן באור אירוני מסנוור. בעוד הוא קושר את עצמו למלחמת העצמאות האלג'יראית, ומניח את הקרבות שהוא ניהל ומנהל על אותו סרגל כרונולוגי, ברור לנו כמה זה מגוחך. הסרט "הקרב על אלג'יר", שביים ג'ילו פונטקורבו, היה סרט עלילתי ששיחזר בסגנון כמו-דוקומנטרי את תבוסתו של הארגון לשחרור אלג'יר כשלוש שנים לפני שאלג'יריה זכתה בעצמאות. כל הקרבות הקולנועיים והממשיים שבוב פרגוסון (או בשמו הקודם, "גטו" פט קלהון) השתתף בהם או פעל באמת בהשראתם, לא השיגו את מטרותיהם המוצהרות, ורק המהפכנות לשמה נזקפת לזכותם. בצרפת ובישראל נאסר בזמנו להקרין את "הקרב על אלג'יר", ואפשר להבין את ההיגיון שעמד מאחורי פעולת הצנזורה. זהו בהחלט סרט מעורר השראה, ולכן מסוכן לקולוניאליסטים באשר הם. "קרב רודף קרב" אולי מרגיז אנשי שררה, אך אפילו בישראל הותר להקרינו.

בסיועו של סרג'ו סאן קרלוס (בניסיו דל טורו), מדריך הקראטה של וילה ומנהיג קהילתי בפני עצמו, מצליח בוב להגיע למנזר, אך הוא נכשל בניסיון לחלץ את בתו. סרג'ו הוא היפוכו של בוב. הוא רגוע, שקט, יעיל ומרוכז, ולעולם אלטרואיסט. ברגעי שיא הלחץ, כששני הגיבורים מתארגנים למנוסה ולמרדף מסוכן, עסוקים שניהם בעניינים שמעכבים את התקדמותם: בוב מחפש בהיסטריה נקודת חשמל כדי לטעון את סוללת הטלפון הסלולרי שלו, ואילו סרג'ו מקפיד לעצור ליד כל אחד מהאנשים שהם חולפים על פניהם כדי להציג אותם בפני בוב, ואף לדרוש שבוב ישיב ברכה. נדמה שמבחינת מערכת הערכים והאידיאולוגיה, דווקא סרג'ו הוא גלגולו של לבובסקי.

בפרק המנוסה מתגלה ההיברידיות של הסרט בכל תפארתה. בעוד הנוף והאירועים המתרחשים ברקע (מהומות אלימות על רקע מאבק בין-גזעי) נגזרים מהמציאות כפי שהכרנו אותה מן החדשות מארצות הברית בשנים האחרונות, מנוסת הגיבורים מצולמת כמו בסרט אקספרסיוניסטי, כשהדמויות הופכות לצללים על רקע העיר העולה בלהבות. בהמשך, במהלך מרדף מכוניות בכביש מידברי, נורה לוקג'ו בידי מתנקש, ובאחרון יורה וילה והורגת אותו. לבסוף מתאחדת וילה עם האב שגידל אותה.

אלא שלוקג'ו לא נהרג, וכמו רובוט אנושי שאי-אפשר לחסל באמצעים קונבנציונליים הוא עובר דקונסטרוקציה ושב להלך כאדם-מכאני. כנגד כל היגיון הוא חוזר אל אנשי מועדון "הרפתקני חג המולד" בתקווה להתקבל סוף סוף לשורותיו. שיקול הדעת שלו משובש: הוא היה צריך לתת את הדעת על כך שמרחוק אפשר לקרוא את השלט על ביתן 55, שם יושבת הנהלת המועדון, כאילו כתוב שם "ביתן SS". אבל גם הוא תקוע בעבר, בשנות ה-80 של רייגן, שבהם גן העדן היה מגולם בקבלת משרד פינתי. אך אלה אינן שנות ה-80, הנאצים חזרו לשלטון, המשרד הופך לחדר הגזים, והקומה התחתונה הופכת למשרפות.

בניסיו דל טורו, מדריך הג'ודו, נכנע למשטרה

ואילו בבית משפחת אנדרסון הכל שב למנוחתו, ולמעשה אפילו השתפר. כעת גם וילה וגם בוב אוחזים בגלוי במכשיר סלולרי, והילדה רשאית לצאת מהבית לבדה ולהשתתף בפעילות מחאה באוקלנד הרחוקה. המאבק המתמיד עבר לדור הבא.

בארצות הברית הגיעה ההסתייגות מן הסרט בעיקר מן האגף השמרני של המדיה. המבקר הדעתן והשמרני, בן שפירו, כינה את הסרט "תעמולה שמאלנית" חסרת אחריות המלבה את היצרים ומעודדת אלימות וטרור. לדבריו, זהו סרט מזויף המציג תמונה קונספירטיבית של ארצות הברית, המנוהלת, כביכול, בידי כוחות לבנים נסתרים. שפירו ואחרים טוענים, שהסרט תוקף את הממסד ואת המקורבים לו, ומעליל עליהם שהם אלה שחודרים למחאות נגד הממסד, ויוזמים פרובוקציות אלימות אשר גוררות הפעלת אלימות נגדית מצד כוחות הביטחון. אחד המבקרים הזדעזע מהרעיון העומד לדבריו במרכזו של הסרט: המאבק המתמיד בממסד הוא קדוש, והוא מצדיק הקרבת ערכים כמו משפחה וחיים יצרניים. מה שמרגיע את שפירו וחבריו השמרנים הוא שהסרט איחר להגיע למסכים, והמציאות החדשה שהביא איתו ממשל טראמפ מהווה ניצחון מוחלט על מחוללי האנרכיה האלימים (ANTIFA). כעת, כשכולם כבר נתפסו, הם יוכלו לצפות בסרט להנאתם בין כתלי בית הסוהר (כן, כן, כך נאמר וכך נכתב).

בצד הליברלי קובלים דווקא על כך שהסרט מלגלג על המאבק הרדיקלי, מציג אותו כריק מתוכן ולא מעודכן (תום פרגוסון עדיין מקפיד להיפרד מחבריו ההיספניים בקריאה Viva la revolución כאילו היה חבר תא מהפכני בפיקודו של צ'ה גווארה), ומעמיד את ערכי המשפחה דווקא מעל ערכי המהפכה. גישה זו מחמיצה את ההיפוכים שמתקיימים במלודרמה הרומנטית אשר מתפתחת בליבו של הסרט. בוב, פרפידיה ולוקג'ו הם שני גברים ואשה שהם גם משולש רומנטי. יש כאן גבר שמילא את מקומו של בן הזוג הרשמי בהפריית האשה, וגבר שתפס את מקומו של המפרה בתפקיד אביה הרגשי הילדה. יתרה מזאת, האב תופס גם את מקומה של האם. פרפידיה מרגישה חנוקה בתוך התא המשפחתי הקונבנציונלי, היא מגיבה כמו אבא טרי, חשה דחויה על-ידי בן זוגה, ומקנאת ביוצאת חלציה. היא נוטשת את בעלה, כמו גבר הנוטש את אשתו ואת בתו לצלילי DIRTY WORK של "סטילי דן". זהו שיר שבו בן הזוג מסרב לעשות את העבודה השחורה במקומה של בת הזוג (באנגלית השיר פחות כבול מיגדרית). אך מה היא העבודה השחורה – גידול העולל או המשך המהפכה? שתיהן עבודות קדושות, שתיהן עבודות מלוכלכות. גם המהפכנות נמצאת בעיני המתבונן.

הדחף הביקורתי נובע בין השאר מעצם העובדה, שמאחורי הסרט עומד פול תומס אנדרסון שהוא "במאי רציני" עצמאי היוצר סרטים אמנותיים ולא מוצרי בידור הוליוודיים. ביחס לסרט "ביג לבובסקי", שהעניק כאמור השראה מסוימת ליוצרי הסרט הזה, לא נשמעו טענות כבדות-ראש, לא מימין ולא משמאל. היות שזו הייתה קומדיה, איש לא זעם על כך שהוא מטיף לרעיונות רדיקלים ומסוכנים יותר מאלה הנרמזים ב"קרב רודף קרב". שהרי לבובסקי הוא בטלן-מבחירה, ותורת הלחימה שלו היא התנגדות פסיבית עד כדי הפניית הלחי השנייה.

גם בישראל זכה הסרט לשבחים. "סרט מצוין" כתב ארז דבורה ב-YNET. "יצירה קולנועית כה מפוארת, סרט שהוא טקסט עשיר להפליא, עלילתית ותמטית...", שיבח אורון שמיר ב"הארץ". גם הביקורת מן האגף היותר שמרני נקטה הסתייגות מאופקת ממש, ושללה ממנו כוכב או חצי כוכב לכל היותר.

תמיהה והתפעלות מעוררת העובדה ש"קרב רודף קרב" הופק בתמיכת "האחים וורנר", אחד האולפנים הוותיקים של הוליווד. האם זו עדות לכך שרוח החופש האמריקאית עדיין מנשבת? ואם נדמה שהכל כבר נכתב על הסרט המיוחד הזה, ייתכן שלנו, בארצנו הקטנה, נותר רק להוסיף – הלוואי עלינו! האם אצלנו בישראל למודת-הרשע של היום (אבל גם של אתמול ומחר) ניתן היה להפיק סרט מסוג זה? אין הכוונה להפקה בסדר גודל שכזה (תקציב הסרט "קרב רודף קרב" גדול פי כמה מתקציב ההפקה של כלל הסרטים שמופקים בישראל מדי שנה), אלא לייצוג "המצב", כמו שאומרים אצלנו, על מסך הקולנוע הישראלי. נדמה שאפילו בסרטים הביקורתיים של נדב לפיד, דני רוזנברג וחבריהם המעטים קשה למצוא ייצוגים כה חצופים ומעליבים. האם ניתן למשל לייצג בקולנוע הישראלי אגודה זדונית המקדשת עליונות יהודית ופועלת באלימות לניקוי האדמה מכל זוהמה שאינה יהודית? האם ניתן לייצג בחיבה אנרכיסטים הפועלים כמחתרת טרוריסטית למען שחרור עצורים (פלסטינים/קפלניסטים/מהגרים ללא אשרה – מחק את המיותר)? מנגד, האם הציבור הליברלי, שחלקנו כה גאה בו, היה מקבל בעניין סרט שבמרכזו מחתרת ציונית אוהבת ישראל שפורצת לבסיס צבאי על מנת לשחרר מתוכו חיילים עצורים שכל אשמתם היא, לכאורה, התעללות בלוחמי חמאס שהשתתפו, ככל הנראה, במתקפה הרצחנית על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר 2023? האם אפשר להעלות על המסך הישראלי קצין מצטיין, שוביניסט וגזען, שיוצא למסע לחיסול בתו הערבייה-למחצה על מנת לפלס את דרכו לתוככי קהילה המתנגדת ליחסי מין בין בני גזעים שונים או בני דתות שונות?

מתברר שבאמריקה מותר בקולנוע מה שלפעמים אסור במציאות, ואילו אצלנו מותר במציאות מה שאסור בקולנוע.

כל התמונות לסרט "קרב רודף קרב" - Tulip Entertainment