מוסף מיוחד – פסטיבל קאן 2025

זהו. המהדורה ה-78 של פסטיבל הסרטים בקאן מאחורינו. אם תקראו את המדיה המקצועית, כלומר זו שעוסקת בתעשיית הקולנוע, אתם עשויים להתרשם שהיה מדובר באירוע מוצלח מרוב הבחינות, ומאחר שזה מה שהמדיה הזאת טענה גם לפני הפסטיבל, משמע שהיא יודעת והיא צודקת. אם תשאלו את אלה שהיו שם, אנשי מקצוע שמגיעים בקביעות ל"מֶכָּה" של הקולנוע העולמי בהנחה ששם ילמדו על מצב האמנות השביעית, תופתעו אולי לשמוע שזו הייתה אחת המהדורות החלשות ביותר בתולדות קאן. לא היה שם שום אירוע מיוחד הראוי לציון, אם תתעלמו מן העץ שנפל על אורח יפני, או מן השעות הארוכות של הפסקת חשמל ביום האחרון של הפסטיבל, מעשה חבלה, או מעשה קונדס, שביצעה חבורת מתנקשים שיום לאחר מכן ביצעה תרגיל דומה בעיר השכנה, ניס. לא היה שום להיט שיגרוף מיליארדים. שני סרטים שהוצגו מחוץ למסגרת התחרות של הפסטיבל – הגלגול האחרון של "משימה בלתי-אפשרית", והסרט החדש של ספייק לי, שהעביר את סרטו הקלאסי של אקירה קורוסאווה, High and Low, לחוצות הכרך האמריקאי של היום – לא משכו את תשומת הלב.

יכול מאוד להיות שגם מארגני הפסטיבל הרגישו שמשהו חסר להם. אחרת, קשה להסביר את המספר ההולך וגדל של סרטים שמוצגים מדי שנה במסגרות אשר מתרבות שוב ושוב. כדי להמחיש זאת, השנה אפשר היה לראות סרטים בתחרות הרשמית, המסגרת היוקרתית ביותר, אבל גם במסגרת-המשנה "מבט מסוים", ובמסגרות-משנה נוספות כמו "מחוץ לתחרות", "בכורות בקאן", "הצגות מיוחדות", "קלאסיקה בקאן", "סרטים על החוף", וגם שתי מסגרות של סרטים קצרים. לכאורה, בכולם הוקרנו סרטים מצוינים, אבל הניסיון מלמד, למשל, שמה שֶיֵש ב"הצגות מיוחדות" זה בדרך כלל תחתית הסיר, סרטים שהפסטיבל לא ידע היכן לשבץ, אבל גם לא רצה לדחות אותם, בגלל הבמאי, המפיק, המפיץ, או איזשהו מכובד אחר. במקביל, צריך להזכיר את "שבועיים של הבמאים" ואת "שבוע הביקורת" וגם את המסגרת של ACID, איגוד של במאים המבקש להפיץ קולנוע עצמאי, שם הציגו את הסר התיעודי על פטימה חסונה, שנהרגה יחד עם בני משפחתה בהפצצה ישראלית בעזה, פרשה שעוררה זעם אצל לא מעט מן הנואמים בטקסים של הפסטיבל. אבל רבים מִבֵּין אלה שהלכו לראות את הסרט הודו שלא הבינו ממנו אם אכן מדובר היה בצלמת עיתונות, כפי שטענו שופרי הפרסומת. לא שזה משנה הרבה, המעשה מחריד, איך שלא יהיה.

שוק הסרטים, זה שהיה בשנים האחרונות המגנט שהביא לריביירה הרבה סוחרים, אמנם פעל, אבל בהילוך שני, במקרה הטוב ביותר. שום מכירת ענק לא נרשמה שם, ואם להאמין לכל אלה שהגיעו לחפש סחורה שתמלא את אולמות הקולנוע המיותמים במקומות רבים בעולם, הם נאלצו להודות שההיצע היה גדול מן הביקוש. הם קנו, משום שמשהו צריך להציג, יש אפילו כאלה שקנו הרבה, אבל במחירים שהם קנו אין סיכוי לממן אפילו את הקופה הקטנה של "משימות בלתי-אפשריות" למיניהן.

אם צריך להצביע על נטיית חסד שהסתמנה במהלך הפסטיבל, אפשר אולי לומר שהקולנוע מן העולם השלישי, ובעיקר זה של ארצות ערב, נהנה מאהדה מוגברת. מה שקורה בעזה הוזכר בכל הזדמנות אפשרית, החל בטקס הפתיחה, דרך רבים מסרטי התחרות, הצהרות המכובדים למיניהם, והסרט הישראלי האחד שהוצג ב"שבועיים של הבמאים", "כן" של נדב לפיד, וכלה בטקס הסיום של "מבט מסוים", שם שר הקהל בקול "פלסטין" כשהעניקו ל"היו ימים בעזה" את אחד הפרסים, ובמחיאות הכפיים הסוערות בטקס הסיום של הפסטיבל עצמו, כאשר "אני שמח שאתה מת", סרט קצר של במאי ישראלי-פלסטיני, קיבל פרס, והזוכה, תאופיק ברהום, הקדיש אותו לקורבנות המלחמה.

עם זאת, צריך להודות שתופעות מן הסוג הזה, כאשר עמדות פוליטיות משפיעות על מהלך הפסטיבל ועל הנושאים שבאופנה, אינן חדשות. הן קרו בעבר ויקרו בעתיד. זה לא היה ולא יהיה לטובת הקולנוע, שגם כך נראה שזקוק יותר להשראה אמנותית אנושית מאשר להטפות מיליטנטיות. אמנם, חשוב לדעת שבטוניס רודפים מהגרים מאפריקה השחורה, כמו שמלמד "הבטחות משמיים", שהמשטרה הצרפתית אלימה ומושחתת לא פחות מאחרות, כפי שמראה "תיק 137", או שישראל הולכת ומידרדרת במהירות, מוסרית ומעשית, לאשפתות, כפי שמצביע נדב לפיד בסרטו החדש. אבל כל עוד קיים עיסוק ב"מאקרו" והתעלמות מן ה"מיקרו", האדם הפשוט הוא זה שעל גבו מתרחשות כל התופעות האלה, ותגובותיו גורמות את התפרצות כל המהומות.

אשר לסרטים שהשתתפו בתחרות, מתוך 22 כאלה, יש אולי ארבעה שראויים לתשומת לב. "תאונה מקרית", של האיראני ג'אפר פנאהי, הוא אולי התיאור המפורש ביותר שנתן עד כה לְמה שמשטר האייתולות מעולל לבני העם הפרסי, והוא זכה בצדק ב"דקל הזהב", אם כי לא ברור מה יקרה לו ולשחקניו כשהם ישובו בסוף הפסטיבל לטהרן, כפי שהם הצהירו. "ערך סנטימנטלי", של הנורבגי יואכים טריר, הוא קידה עמוקה ולעיתים קרובות מרגשת לגדול במאֵי סקנדינביה, אינגמר ברגמן, ולסרטו "תותי בר", הכל במונחים של הקולנוע במאה ה-21. "סוכן חשאי", של קלבר מנדונסה פיליו הברזילאי, יזכיר למי ששכח את עוללות הדיקטטורה הצבאית שם, ברוח "מי שלא זוכר את העבר, עתיד לחיות אותו מחדש". ואילו "סירת", של הצרפתי-ספרדי אוליבייה לאקס, קולט באורגיה של צליל וצבע את הטרגדיה של אלה שבורחים מפני הווה עלוב אל תוך מסיבה אינסופית במידבר, ולומדים שגם שם אין מנוס מן העולם שבתוכו אנחנו חיים.

מבחר מסרטי קאן 2025

הגיע הזמן לעזוב – Partir un Jour

במאית: אמלי בונן – Amelie Bonnin

TopShot Films, Les Films du Worso, Pathe Films, France 3 Cinema

המסורת קובעת שסרטי הפתיחה בפסטיבל קאן הם פושרים. הפעם, הפליא הפסטיבל בקדושת המסורת. הסרט לא סתם פושר, אלא כמעט מעליב, אחרי כל המליצות על נפלאות אמנות קולנוע, שהשמיעו המכובדים בטקס הפתיחה. כמעט מעליב, משום שמדובר בסרט קטן וצנוע ולא-יומרני, זה נכון, אבל מצד שני, זה עיבוד של סרט קצר שנופח בכוח לסרט באורך מלא, ניסיון כושל וחיוור להעתיק את הרעיון של להיט טלוויזיה אמריקאית, "הדוב", עם קצת מוסיקה משולבת שלא לצורך פה ושם, בנוסח "אמיליה פרז", והכול בניחוח צרפתי ועם שחקנים שלא פגשתם קודם ואין שום אחריות שתפגשו בעתיד.

אשפית מטבח שזכתה לתואר "שף צמרת" בתחרות טלוויזיונית מתכוננת, יחד עם בן זוגה, לפתוח מסעדה משלה, שתהיה כמובן מסעדת צמרת, בעיר הבירה פאריס. אבל אמא מצלצלת מן הפרובינציה, ממסעדת תחנת דלק במקום שכוח-אל, המשמש מקום חנייה לנהגי משאיות למרחקים ארוכים. האבא, כך אומרת האמא, ברח מבית החולים אחרי התקף לב שלישי, וחזר הביתה. הוא משועמם ואינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, וטוען שנוכחותו חיונית במטבח המשפחתי שלהם. האם מזעיקה את הבת כדי שתטיף מוסר לאב. הבת מגיעה, ובמקום להטיף מוסר, היא זוכה להטפות מוסר משלה. במקביל היא גם מתייסרת משום שגילתה לפתע שהיא בהריון, היא גם פוגשת את המחזר שלה מימי התיכון והגחלים עדיין רוחשות – ומה תעשה המסכנה? האב מסרב להקשיב לה, האם זקוקה לעזרתה, מחזרה מן העבר עדיין מתגעגע אליה, בן זוגה ממתין לה בפאריס כדי להתכונן לפתיחת המסעדה החדשה והמפוארת שלהם. ואם לא די בכך, העיתונות מצלצלת אליה, מבקשת ראיונות ותמונות ממעשיה ידיה להתפאר, והיא מתלבטת, אבל בלי לומר זאת בקול גדול, כי הצופה צריך להבין את זה בעצמו.

פרט לעובדה שהשחקנים עצמם אינם חורגים בהרבה מן הרמה של רמת להקה צבאית מתגבשת, והעלילה חושפת את כל התפרים שבין הסרט הקצר שהיה פעם לתוספות המלאכותיות שהדביקו לו, קשה למי שעשה אותו להחליט במה בדיוק הוא עוסק. אם זה סרט על טבחית, הרי שכל עניין האוכל כאן עובר כאילו ברקע, אי-שם, בלי שום תשומת לב. ואולי זה סרט על משבר של הריון ראשון, כאשר אשה שעברה כבר מזמן את גיל 30 (כך ניתן להבין מרמזים בסרט) מתקשה להחליט אם היא רוצה ללדת ילד או להקדיש את כל זמנה לקריירה. וייתכן שזה סתם סיפור אהבה מן הסוג שמוסיפים לשבועוני אופנה בין חטיבה אחת של צילומים צבעוניים לחטיבה אחרת. כתוספת למנה השבועית של עשרות סרטי "נטפליקס" זה אולי מתקבל איכשהו על הדעת. אך אם זה צריך להיות הדגלן שצועד בראש מחנה נבחרי הקולנוע של שנת 2025, מתעורר החשד שאנחנו בצרות.



מבטיחים את השמיים – Promis le ciel

במאית: אריגה סהירי



Promis le Ciel - Manek Films - Henia Productions

הסרט שפתח את מסגרת-המשנה "מבט מסוים" (Un Certain Regard) הוא דוגמא אופיינית לסוג הקולנוע שמציגים בפסטיבלים ורק בפסטיבלים. התקינות הפוליטית זועקת ממנו בקול גדול, הכל לפי דרישות השעה. גורלן שלוש נשים בנות חוף השנהב, החולקות יחד דירה אחת, שלושתן בנות קהילה מאפריקה השחורה ששוהה ללא רישיון בטוניס, חלקן בדרך למקום אחר, וחלקן משום שהתנאים כאן נסבלים יותר מאשר בארץ מולדתן. שלושתן נוצריות בארץ מוסלמית, אם כי לא ברור בדיוק מדוע דווקא שם. מארי היא עיתונאית לשעבר, פעילת כנסייה ומטיפה בהווה לאמונה בשמיים ובישועה שתבוא. נאני מתפרנסת מעסקי שוק שחור. וז'וֹלי היא סטודנטית צעירה שנשלחה באופן חוקי על-ידי משפחתה ללמוד הנדסה הרחק מן הבית, כי בבית אין אפשרות כזאת. הן מוצאות ילדה בת ארבע שאיבדה את הוריה כאשר התהפכה הסירה שבה ניסתה המשפחה לחצות את הים. סביב שלוש הנשים והילדה מתחוללת האנדרלמוסיה במציאות של טוניס: המשטרה שרודפת אחרי מהגרים לא-חוקיים, בוודאי אם הם בני דת אחרת בארץ מוסלמית, ובני המקום שסוחטים את הזרים משוללי-הזכויות. ואם לא די בכך, גם היחסים עם שאר בני הקהילה השחורה לא זו בלבד שאינם סוגים בשושנים, אלא הופכים מדי פעם למכוערים במיוחד.

הבעיה של הסרט היא, כמו במקרים רבים אחרים, שהוא טובל בצדקנות של עצמו. מעֵבֶר להצגה חוזרת על עצמה ולא-מחמיאה של המציאות בטוניס, שלא תמיד מוסברת כראוי, בהכללות שמזכירות לעיתים כיסוי עיתונאי, בעלילה עצמה קורים רק מעט מאוד דברים עד לרבע האחרון של הסרט. אז העלילה מתעוררת לחיים, ומוכיחה שהקיום של זרים במקום הוא בלתי-נסבל ובלתי-אפשרי, ואין שחר לאותה הבטחה בדבר ישועה וברכה, שהמטיפה הדתית משננת למאמיניה שוב ושוב. סביר להניח שאם וכאשר יוצג הסרט בטוניס, הצופים שם יעקבו אחריו בייתר קלות, ולו רק משום שהתנאים במקום מוּכרים ומובנים להם יותר, והם ימלאו את הפרטים החסרים בעצמם. למשל, שמאחורי החוק הנוקשה, שעושה רושם שהוא גזעני ומונע על-ידי שנאת זרים, ומכוחו נשלחים הפליטים חזרה למולדתם, גם בכוח, מסתתר החשש מפני מחלות שהמהגרים הלא-חוקיים עשויים להביא עימם מארצות אפריקה השחורה. אם כי, זה כמובן לא מצדיק את אלימות המשטרה. אבל אחרי שמתבררים כל תנאֵי המישחק זה אחר זה, ומתבהרים גורלן של נשים מסוגים שונים בתוך המציאות הזאת ודרכן להתמודד עם כל זה, העלילה בסך הכל מבליטה את המצב, משננת את מרכיביו, ונשענת על נוכחותן הטבעית של שלוש הדמויות המרכזיות, בעיקר דבורה קריסטל לובה, נשמה טובה עם ידיים זריזות בשוק השחור. רק לקראת הסוף מגיע הנביא העיוור שמייצג את ההיגיון הארצי מול הבטחות הדת, ומסביר שאין מנוס מלהישמע לחוק היבש, גם אם הוא לא סביר והגיוני, ולהמתין לזמנים טובים יותר. אינשאללה.



תיק 137 – Dossier 137

במאי: דומיניק מול

Photos de plateau sur le film DOSSIER 137 de Dominik Moll
Commande pour Haut & Court Distribution
© Fanny de Gouville // Modds Dossier 137 - Photo: Fanny de Gouville

זה סרט שסופו צפוי מההתחלה, ולו רק משום שהוא עוסק במציאות המשותפת היום לעולם כולו, מציאות שנדמה כאילו היא מטילה צל כבד על מושגי היסוד של הדמוקרטיה, ואיש אינו עושה מאומה כדי להסיר את הצל הזה. ואם כבר עושים, זה פחות מדי, רק למראית עין כדי שלא יגידו שלא עושים, חוזרים למנהגים הישנים והטובים שמגינים על המשטר הקיים בכל מדינה שלא תהיה, ולא חשוב מה המשטר הזה, ימין, שמאל, או משהו באמצע. הפעם מדובר בצרפת, במחאות הציבור נגד השלטון (הסיבה במקרה זה היא כלכלית, אבל זה לא ממש משנה), במפגינים ובתגובה האלימה במיוחד של המשטרה, ובקורבנות שנופלים באמצע, ואיש לא יעשה איתם צדק, אם בכלל מושג הצדק קיים עדיין. מפקחת במחלקת חקירות שוטרים בפאריס (לאה דרוקר) מטפלת בתיק העוסק בפציעתו קשה של צעיר במהלך שהצית את שאנז אליזה, בעקבות תלונה שהגישה אימו של הקורבן. נראה שהוא נפגע בראשו מיריית שוטרים, ואינו מסוגל להעיד בעצמו על מה שקרה. החוקרת מתחילה לברר, בכל האמצעים העומדים לרשות משטרה מודרנית, מי היחידות ואילו שוטרים היו בהן, מה בדיוק קרה במפגש בין שוטרים אלה לצעיר הפצוע, והאם יש בכך עבירה של אחד הצדדים על החוק.

דומיניק מול, במאי ותיק ומנוסה, מציג את הפרשה, פחות או יותר עד אמצע הדרך, באובייקטיביות קפדנית, כאשר מי שאינו מתמצא בחוק הצרפתי עשוי ללכת קצת לאיבוד בתוך ההליכים החוקתיים שבאמצעותם משיגה החוקרת את הפרטים הדרושים לה. העריכה יעילה מאוד, משלבת תמונות מן המהומות עצמן עם העבודה של החוקרת והעדויות שמביאים בפניה, ומצליחה להבהיר בהחלט את כל פרטי הפרשה בפני הצופה כך שהעובדות זועקות, ואין יותר אפשרות שלא להזדהות איתה כאשר היא מתעקשת שלא לוותר, ולנבור במעשיהם של שוטרים הנמנים עם יחידת משטרה מובחרת במלחמתה נגד טרור (להבדיל ממחאות ציבור), גם אם מעשיה אינם לרוח הממונים עליה ומנוגדים לדעת הקהל. המסקנה, שמציגה את הפוליטיקה הפנימית הפסולה של מנגנון החוק, אשר בסופו של דבר גורם לכך שהציבור הרחב שונא את המשטרה באשר היא, ומונעת מן המשטרה לתקן את עצמה בעת הצורך, היא אותה מסקנה בכל מקום, ולא רק בצרפת, כמו שרואים בסרט. ואין ספק שהבעיה היא הרבה יותר מורכבת וסבוכה מכפי ש"תיק 137" מנסה לרמוז.



סירת – Sirat

במאי: אוליבייה לאקס – Olivier Laxe



Sirat - Photo: Quim Vives

כאן נכונה הפתעה נעימה בסרט נעים כל כך. הבמאי הוא ממוצא ספרדי-צרפתי, הסרט צולם כמעט כולו במידבריות שבין מרוקו למאוריטניה, ונופיהם הצחיחים הם בעצם השחקן הראשי והמרשים ביותר. לא פחות חשובה היא עבודת הצלם שהנציח אותם, ואולי עוד יותר חשוב הוא הסאונד, כולו כבודת טכנו מורכבת שיכולה להחריש אוזניים, אבל גם לאיים כמעט בלחישה. ויש בו גם שחקנים של ממש, כאלה שסביר להניח שלא ראיתם קודם על מסך הקולנוע, אחד חסר רגל, אחר חסר כף יד, ועוד שלושה גברים, כולם טכנו-נוודים חסרי בית, אשר חיים בתוך כלֵי רכב מאובקים שבהם הם חוצים מידבריות והרים, ושומרים מרחק ממה שרבים מכנים היום "העולם המתורבת", שלמען האמת אינו מתנהג בצורה מתורבתת כל כך. יחד איתם נוסעים לואיס (מגלם אותו שחקן ספרדי שהתמחה כבר בתפקידי "כל אדם", שמו סרחיו לופז), ובנו הצעיר, אסטבן (ברונו נוניאז), שיצאו לחפש אחרי בתו של הראשון ואחותו של השני, אשר יצאה מן הבית לפני חמישה חודשים כדי להשתתף במסיבות הטכנו הענקיות שנערכות באופן לא חוקי בישימונים מרוחקים, הרחק ממרכזי הערים באפריקה, עד שאיזשהו צבא מקומי מגרש אותם, והם עוברים אל אתר המסיבה הבא, שרק המשתתפים בה יודעים את מקומה.

נדמה שהצופים עדים למעין מבוא לסוף העולם כפי שהוא מוּכר היום, וזה נרמז בבירור גם באחד הדיאלוגים בסרט. הם נמלטים מעולם שכולו עסוק בהרס ובהרג הדדי, מקימים מערכות סאונד ענקיות בשום מקום, ומתמכרים יחד עם המוני נוודים כמוהם לקצב שאינו זקוק כלל למלודיה, כפי שאומרת אחת הדמויות, כי הוא נועד לריקוד ולא לשירה. בתחילת הסרט, לואיס ובנו הם נטע זר, מסתובבים בין ההמונים הרוקדים ומחלקים תמונה של הבת שנעלמה ואיש לא ראה. אבל כשהם מתעקשים להיצמד לטכנו-נוודים בדרכם למסיבה הבאה, שם אולי ימצאו את הבת, הם מתקבלים כשותפים למסע, שנמשך ימים ולילות, והופכים חלק מן הקהילה הקטנה הזאת, מעין גלגול של ההיפיז שעבורם המראה החיצוני הוא חסר משמעות, והם נראים כאילו הם הניצולים האחרונים מעולם שקורס סביבם. תחת שמש יוקדת, בדרכי מידבר אשר רחוקות מן המסלול שבו עשוי החוק להיתקל בהם, בשבילי הרים שנותרו שם כנראה מימי מלחמת העולם השנייה, הם מתקדמים לקראת מטרה לא-ברורה, וניצלים בסופו של דבר רק בזכות סיום שבו רצה הבמאי, מן הסתם, להראות שֶיֵש עוד רבים כמוהם הדוהרים לקראת אופק עלום. אם מישהו תוהה על משמעות השם – בכתבי הקודש האיסלאמיים, "סירת" הוא גשר דק כחוט השערה וחד כתער, הנפרס מעל הגיהנום הלוהט, שמפיל רשעים.



בת הזקונים – La petite derniere

במאית: הפסיה הרצי – Hafsia Herzi



La Petite Derniere - Photo: June Film, Katu

הפסיה הרצי, שחקנית צרפתית ממוצא טוניסאי, הפכה לכוכבת קולנוע מאז הופעתה בסרטים על המיעוט הצפון-אפריקאי החי באירופה, כמו Secret of the Grain של עבדלטיף קשיש. מאז עברו 18 שנים, וגברת הרצי הפכה גם לבמאית, ואחרי סרט ראשון במסגרת "מבט מסוים" נכנס סרטה השני היישר לתחרות היוקרתית בקאן. הסיבה לכך אינה ברורה די הצורך, אבל מותר להניח שחלק מן השראה בא מאותו קשיש, שהתפרסם ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" בהעזה שבה תיאר יחסים לסביים לוהטים בין שתי נשים צעירות. אם הסרט של קשיש עורר התרגשות רבתי אבל התקבל איכשהו, כי הבמאי היה גבר, העובדה שהפעם זו אשה מוסלמית שתוקפת את הנושא, הציתה כמובן התרגשות גדולה עוד יותר, אם לשפוט על פי התגובות של התקשורת הצרפתית לפני הצגת הסרט, והביקוש הרב למקומות בהצגת הגאלה. ההתרגשות לא בדיוק מוצדקת, משום שהרצי נמנעת בזהירות מכל מה שעשוי להיראות שערורייתי, אבל במקביל אפשר בקלות לנחש את חוסר הניסיון של מי שניצבה מאחורי המצלמה. התסריט מבוסס על ספר שכתבה פטימה דאס, גם היא צפון-אפריקאית החיה בצרפת, והוא כנראה במידה רבה אוטוביוגרפי.

העלילה משתרעת על פני שנה אחת בחייה של פטימה הצעירה, החל באביב, כשהיא מתכוננת לבחינות הבגרות, וכלה באביב הבא, כשהיא משלימה עם זהותה המינית. פטימה היא הבת השלישית והצעירה ביותר במשפחה אלג'יראית. כבר מן הסצינות הראשונות של הסרט ברור כי להבדל משתי אחיותיה המבוגרות יותר, היא אינה מוכנה להסתפק בתפקיד עקרת בית מסורתית כצפוי בחברה שבה גדלה. היא תלמידה טובה, רוכבת לבית ספר במושב האחורי של אופנוען בן כיתתה, מוכנה להיכנס לקטטות עם בחורים בלי שום בעיה, אבל יחד עם זה אינה מרגישה בנוח במחיצתו של מי שהיה תקופה קצרה בן הזוג שעימו הייתה אמורה להקים בעתיד משפחה, ובוודאי אינה אוהבת אותו.

לא עובר אלא זמן קצר ביותר עד אשר הסרט עובר למעין מבוא ללסביוּת. על אף שהיא נלחמת בכל כוחה בנטייה זו וחוששת להיפרד מן הדת שבמסגרתה גדלה, היא אינה יכולה שלא להישמע לדחפים של הגוף והנפש, ומכאן והלאה היא צריכה ללמוד כיצד לנווט את חייה בתנאים מורכבים אלה. בני ביתה אינם מודעים לנטייתה המינית עד סוף הסרט. למעשה, אין שום מחסום של ממש שמונע מפטימה לבחור בבנות זוג במקום בבנים. הדתיוּת שלה מתבטאת רק מדי פעם בלבוש המסורתי של בנות ערב, וכל מי שנקלע בדרכה אינו מתרגש במיוחד מן ההעדפות שלה. יוצא הדופן במובן זה הוא מי שהיה בן זוגה, אשר מפנה לה עורף כשהיא אינה מגיבה כלפיו בחום הצפוי.

בחירת המסך הרחב לצילום הסרט אינה מחמיאה לשחקניות משום שעקב מידותיו נחתך החלק העליון של פני הגיבורה, או חלקם התחתון, או שניהם. נוסף על כך, כל מסיבות החשק והדיסקוטקים המופיעים בתדירות גדולה והולכת במחצית השנייה של הסרט אינם מחדשים מאומה.



רנואר – Renoir

במאית: האיאקאווה צ'יאה – Hayakawa Chie



Renoir - Photo: Loaded Film

זה סרט מוזר מהרבה מאוד בחינות. בסיס העלילה הוא מעקב אחרי ילדה בת 11, פוקי (יואי סוזוקי), שאביה מאושפז בבית חולים, גוסס ממחלת הסרטן. רוב הזמן היא בגפה, שהרי אמה מחלקת זמנה בין העבודה לבין חדר בית החולים שבו שוכב בעלה. בניסיון למצוא את ההיגיון במצב שבו היא נתונה בונה פוקי לעצמה עולם שהוא ספק-מציאות ספק-דמיון, ועל הצופה להחליט מה הוא מה. היא מנסה את כוחה בסיאנסים שבהם היא יכולה להעביר אינפורמציה למי שיושב מולה בלי לומר מלה, היא חולמת על חופשה בחוף ים, היא יוצאת לטייל עם אביה, ומרותקת למראה ילדים מזֵי-רעב בפינות מרוחקות של העולם. בקיצור, היא משתדלת למלא את המציאות שלה בכל מיני עיסוקים שוודאי לא תמיד הולמים ילדה בגילה. אִמה, לעומת זאת, ממתינה בחוסר סבלנות לכך שגורל בעלה יתממש. ניתן להבין שֶיֵש לה כבר מועמד לתפוס את מקומו – משיחות הטלפון שלה, מביקור של אשה זרה שבאה לביתה להזהיר אותה כי היא מסתבכת עם גבר נשוי, ומבגדי האֵבֶל אשר כבר תלויים בארון. כל זה נעשה בלי מאמץ גדול להסתיר את המציאות מפני פוקי, שרוקמת כל מה שהיא רואה לתוך החוויה הכללית שהיא חיה בתוכה.

מה שמקשה במיוחד על הצפייה בסרט הוא העובדה שכל התופעות שהוא מציג הן אמנם אמינות ועומדות בזכות עצמן, אולם הן נשלחות אל המסך בערבוביה שמוותרת על כל ניסיון ליצור חוט מקשר או מבנה עלילתי סביר. גם אם אפשר מדי פעם להתרגש מן המצבים שמוצגים על הבד, קשה להזדהות עם כל מה שקורה שם, משום שבכל פעם נזרק הצופה מצד אחד לצד שני של המבט – לא רק על פוקי ועל אִמה, אלא גם על מצב נתון בחברה היפנית, כמו הבדידות הקשה שגורמת לאנשים לחפש בייאוש אפשרויות לשוחח עם זרים שמוכנים להקשיב להם, בתנאי שהם יקשיבו לזרים. או העובדה שחבריו של האב לעבודה באים לבקרו בבית החולים ומשתתפים כביכול בצערו, אבל כשהם יוצאים הם נושמים לרווחה על כך שאין סיכוי שהנודניק שירד לחייהם ישוב לעבודתו. התוצאה היא מעין סלט שבו אולי כל המרכיבים ראויים בפני עצמם, אבל כשמשליכים את כולם לתוך קערה אחת, התוצאה, גם אם היא צבעונית, אינה מרגשת ואינה חושפת סודות קולינריים חדשים. ויסלחו הקוראים על ההשוואה שבין הנושא המקברי שבמרכז הסרט למדע הקולינרי.



הגל החדש – Nouvelle Vague

במאי: ריצ'רד לינקלטר – Richard Linkletter



Nouvelle Vague - Photo: Jean-Louis Fernandez

הסרט הזה הוא יצור מוזר שמנסה לשחזר את הפקת אחד הסרטים המהפכניים שנוצרו במאה הקודמת, "עד כלות הנשימה" של ז'אן-לוק גודאר. זה ייראה מצחיק עד מגוחך בעיני כל אלה שחיים עדיין והכירו את הנפשות המשתתפות בעלילה, שגולמו כולן על-ידי שחקני-משנה לא מוּכרים במיוחד, אשר מנסים בכל כוחם להיראות ולהישמע כמו האוריגינלים. מה בדיוק רצה לינקלטר להשיג בסרט הזה, לא ברור כל כך, אבל הניסיון להציג בשחור-לבן (כמובן, הרי מדובר בתחילת ימי הגל החדש) את כל גיבורי "מחברות הקולנוע" ואת אלה ששיתפו איתם פעולה מרצון או משום שהשתעממו בסרטים של הגל הישן, נראה כמו תיאטרון בובות שבו אין דמויות של ממש, אבל יש בו המון ציטוטים, וציטוטים של ציטוטים, לא רק מפי גודאר, שהוא הגיבור הראשי בכל הפרשה הזאת, אלא גם מפי כל שותפיו לאותה מהפכה ששינתה במידה רבה את פני הקולנועי העצמאי, מקצה לקצה. לינקלטר מתחיל אחרי הצלחת "400 המלקות" של טריפו, שהיה אז חברו הקרוב, ומאז הספיק להתכתש איתו על מהות הקולנוע ואחרי ששברול התפרסם בזכות "הדודנים".

למי שלא נתקל עד היום באגדות המרובות סביב הסרטת "עד כלות נשימה", צריך אולי לומר שמדובר בגודאר, חצוף ומתוסכל משום שחבריו כבר עשו סרט ארוך והוא עדיין לא, והוא מבקש לשכנע את המפיק ז'ורז' דה בורגאר להפיק את "אשה היא תמיד אשה" (שעתיד היה להיות סרטו השני), משום ש"עד כלות הנשימה" כבר לא נראה לו כפרויקט שלו, אחרי שטריפו עיבד את התסריט ושברול נתן את ברכתו. באווירה שנוצרה בפאריס של אותם ימים מוכן בורגאר להסתכן, אבל רק עם "עד כלות הנשימה", משום ששמותיהם של טריפו ושברול יעזרו לו. וכאשר הוא אומר זאת לגודאר, האיש שמשקפיים כהים אינם משים מפניו, מביע האחרון מיד את שמחתו: זה בדיוק מה שהוא רצה לשמוע, הוא ייקח את התסריט הזה, שבינתיים אינו אלא טיוטה, ויעשה ממנו סרט שהוא כולו אילתור אחד גדול, ואת התסריט הוא יכתוב כל יום לפני תחילת הצילומים.

מכאן זה עובר לבחירת השחקנים. בלמונדו עדיין מחובר לגל החדש, למרות שאחרי הסרט הזה הוא עתיד היה לפתח לעצמו קריירה מזהירה מסוג אחר לגמרי, וג'יין סיברג האמריקאית, אחרי כמה כישלונות-קופה מהדהדים, הייתה מוכנה להתפשר על סרט של טירון, כדי לנסות משהו אחר. שמות מפורסמים כיום, כמו אריק רוהמר, ז'אק ריווט, ז'אן-פייר מלוויל, ראול קוטאר ועוד, חולפים לפני המצלמה מבלי שיהיה ברור איזה מין בני אדם הם, ומה הם חושבים על מה שהם עושים (קוטאר עתיד היה להתרחק מאוד מגודאר בשנים שלאחר מכן), וכל דמיון גופני בינם לבין הדמויות האמיתיות שהם מגלמים הוא מקרי בלבד.

קשה לומר שכל האינפורמציה הדרושה לתלמידי תולדות הקולנוע קיימת בסרט, למשל שהתסריט המקורי שאל אלמנטים מתוך כמה סרטי פעולה אמריקאיים כמו "נקמה מרה" (The Harder They Fall; כרזת הסרט המקורי של מארק רובסון נראית באחת הסצינות), או Gun Crazy של ג'וזף לואיס. מיותר לומר שכל אחת מן הדמויות האלה מעניינת הרבה יותר מכפי שניתן להבין מן הסרט הזה. ובאותה מידה, שוכחים להסביר איך ההפקה הפרועה הזאת הניבה סרט מהפכני כל כך, וכמעט שאפשר להבין ממנו שזו הדרך הנכונה לעשות סרטים, על אף שגודאר היה היחיד שביים כך הלכה למעשה. יכול להיות שאחרי צפייה ב"עד כלות הנשימה" עשוי הסרט של לינקלטר להיות בילוי לא מחייב שמשלים את החוויה. השאלה היא, כמובן, כמה צופים יודעים היום מה זה "עד כלות הנשימה".



סוכן חשאי – O Agento Segreto

במאי: קלבר מנדונסה פיליו – Kleber Mendonca Filho



O Agento Segreto - Photo: Victor Juca

ברוח הפתגם שאומר כי "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, עתיד לחיות אותה שוב", סרטו החדש של קלבר מנדונסה חוזר לשנת 1977 בברזיל, תקופת הדיקטטורה הצבאית, אל עיר הולדתו של הבמאי, רֶסִיפֶה. הוא מתחיל עם הפולקסוואגן הישנה הדוהרת בכביש ארוך, בתוך ישימון ריק מאדם, עד שהיא מגיעה לתחנת דלק. הנהג נכנס פנימה, ומאחר שאין איש בנמצא, הוא צופר עד שאדם כבד-גוף יוצא החוצה מן התחנה. בו בזמן הנהג מבחין בגופת אדם המוטלת ליד התחנה כשהיא מכוסה בקרטון, וכלבים מרחרחים סביבה. תוך כדי מילוי מֵכל המכונית בבנזין מספר לו האיש מן התחנה שמדובר במישהו שניסה לגנוב דלק, נורה למוות בידי העובד האחר של התחנה שבינתיים נמלט על נפשו, ואילו המשטרה, שנודע לה על המקרה לפני שלושה ימים, עדיין לא הגיעה למקום. ואז נכנסת לתחנה גם ניידת משטרה, השוטרים יוצאים ממנה, מעיפים מבט בגופה, מושכים בכתפיהם, ומבקשים מנהג הפולקסוואגן את הניירות שלו. הם מחטטים במכונית כדי לבדוק אם יש בה נשק או סמים, ואחרי שאינם יכולים למצוא בו כל רבב הם מבקשים ממנו תרומה לקרן המשטרה, ומסתפקים בסופו של דבר בחפיסת סיגריות, כאשר האיש מסביר שהוא הוציא את כל הכסף שלו על הדלק.

בהמשך מתברר שימי קרנבל המסורתי בעיר הם לקראת סופם, שנהג הפולקסוואגן, שמו מרסלו אבל זה לא ממש שמו, הוא מדען שפיתח במחלקה אותה ניהל שיטות משוכללות לטיפול בעורות בקר, שהוא חלק מרכזי בעיסוק המקומי של תושבי רֶסִיפֶה והסביבה. הוא היה נשוי לאשה שכנראה נרצחה בידי כוחות האופל, במקרה זה, תעשיית נפט רבת-העוצמה בברזיל, כאשר היא ובעלה סירבו להתגייס לטובת התעשייה. בנם הקטן מסתתר אצל הוריה של האשה מנוחה, ומרסלו הגיע לרֶסִיפֶה כדי להסתתר ולראות שוב את בנו אחרי זמן ממושך. זה הבסיס לעלילה שדומה להפליא לעלילת סרטי מתח, אבל מלמדת בקפדנות כיצד הממון והשלטון עושים יד אחת, איך יכול שלטון מושחת להפוך את המציאות לסיוט, ועוד פרטים רבים אופייניים למשטרי דיקטטורה, בעיקר בדרום אמריקה, אבל לא רק שם, וכיצד משטרים שמעמידים פנים כי הם דמוקרטיים אינם אלא חזית חיוורת שמאחוריה מסתתרים אגרופי ברזל. וכל זאת, כשהעם רוקד ושמח בקרנבל, כאילו אין שום סיבה בעולם לדאוג. מנדונסה, בעבר מבקר קולנוע ומנהל הסינמטק ברֶסִיפֶה, הוא בשנים האחרונות אחד הבמאים הבולטים בברזיל (זוכרים את "אקוואריוס"?), אשר מסתיר מאחורי סרטי ז'אנר ביקורת חברתית נוקבת, כזו שמזכירה לכולם עד כמה חשוב ללמוד מן ההיסטוריה. הסרט יוקרן בקרוב בסינמטק תל אביב.



האהבה שנותרה – What’s left of love

במאי: הלינור פלמסון – Hlynur Palmasson



The Love that Remains - Photo: Astin Fem Eftir Er Prod

פיוטי? כן. מרהיב עין? בהחלט. מלמד על עולם רחוק ושונה שלנו? בלי שום ספק. ובכל זאת, סרטו החדש של הלינור פלמסון, מבחירי הבמאים של איסלנד, יוצר מין הרגשה שהסיפור עומד במקום, אומר לך את כל מה שהוא רוצה לומר תוך כמה דקות, ומקשט את כל שאר הזמן (הסרט נמשך כ-110 דקות) בצילומי צבע נפלאים, בקומפוזיציות מעוררות התפעלות, בעבודת היצירה של אמנית המשלבת את הטבע ואת פעולותיו בציוריה הענקיים, אבל איכשהו, מתקשה להוביל עלילה של ממש מתחנה אחת לשנייה, ובמקום זאת נעזר במה שניתן להגדיר כמעין הזיות שהן ספק-סיוט ספק-ייסורי מצפון. הסרט עשוי להיראות כמעין המשך לסרט קודם של פלמסון, "יום לבן, לבן", ולו רק משום שהמוּכר בשחקני איסלנד, אינגוור סיגורדסון, משחק בתפקיד משני, כאביה של הגיבורה הראשית בסרט.

מדובר בסיפור על זוג גרוש. האשה, עם שלושת ילדיה, שני בנים תאומים קטנים ובת מתבגרת שעומדת לסיים בית ספר תיכון, מתגוררת בחווה מבודדת, מגדלת חיות, יש לה כלב בשם פנדה שהוא אחד מכוכבי הסרט, והיא מקדישה את רוב זמנה לאמנות המיוחדת במינה שבה היא עוסקת. היא גוזרת דפי מתכת דקים לרצועות שונות המתוכננות מראש, מניחה אותם על בדי ענק בחוץ, בגשם וברוח, ומניחה לחלודה להותיר על הבד את חותמתה, כאשר בסוף הן המתכת והן הבדים שרישומי החלודה חקוקים בהם, מהווים את היצירה הסופית. בעלה הוא שותף בספינת דייגים משוכללת, ודיג הוא הרי התעשייה העיקרית שממנה מתפרנסים בני האי. הבעל היה מאוד רוצה לחזור לחיק המשפחה. העבר אינו מוצג בסרט, אבל ניתן להבין שהוא זה שבעטיו האשה אינה מסכימה לאיחוד מחדש, גם אם הילדים לא היו מתנגדים לכך.

האהבה לטבע ולחיות מבעבעת מכל צילום ומכל התרחשות, והסרט עוקב אחרי החיים בחווה – התאומים שמבלים בחוץ מהשכם בבוקר עד הערב, הבת שמתחילה להרהר בעתידה ובמה שתעשה אחרי הבגרות, ומדי פעם ביקורים של האב, שמנסה איכשהו להשתלב בתוך המסגרת הזאת, בלא הצלחה רבה. חלק אחר של סרט עוקב אחרי מלאכת הדיג, השלכת הרשתות לעומק הים והעלאתן חזרה כשהן עמוסות דגים, ומערכת היחסים בין העובדים בצוות הספינה. אשר לסיוטים, אחד מגיע אחרי שהאשה מבקשת מבעלה להרחיק את התרנגול התוקפן מן הלול שלה, אבל לא להורגו; בחלומו, התרנגול הענק בא לנקום בו על המעשה הנפשע שהוא עשה. בסיוט השני הבעל חולם שהתרנגול עומד לנקום במשפחתו, אך הדחליל שהקימו הילדים בשדה שליד הבית עוצר בעדו. ההנחה הסופית אמורה כנראה להיות שהטבע, זה שכולם מהווים חלק ממנו, גובר על הכל.



תאונה מקרית – A Simple Accident

במאי: ג'אפר פנאהי – Jafar Panahi



A Simple Accident - Photo: Jafar Panahi Prod. - Les Films Pelleas

התעלומה בעינה עומדת. ג'אפר פנאהי, במאי איראני בעל מוניטין בינלאומי, נידון כבר כמה פעמים למאסר-בית ולמאסר בכלא, ועוונו היה בכך שסרטיו מציגים את המציאות במולדתו באור שאינו מחניף לרשויות שם. מאז נידון בבתי המשפט האיסלאמיים, לפני יותר מ-15 שנים, הוא הספיק לעשות כמה סרטים, אחד מהם בתוך ביתו, אחרים בתוך כלֵי רכב נוסעים, שאפשר אולי להתייחס אליהם כאל בית על גלגלים. לפני שנתיים, אחרי שביתת רעב שהיכתה גלים בתקשורת העולמית, הוא שוחרר מן הכלא, והפעם עשה כמובן סרט חדש שהוצג בקאן. הביקורת בסרט זה על האייתולות ועל משטר האימה שלהם היא המפורשת ביותר שמתח פנאהי עליהם עד כה. אולם, המשטר בטהרן התיר לו, לראשונה זה שנים רבות, להגיע לפסטיבל קאן, שם זכה במחיאות כפיים סוערות של הקהל, ונשא נאום שאינו משתמע לשתי פנים. קשה ליהנות מן המעמד הזה, אמר, כאשר רבים כל כך מחברַי הבמאים והשחקנים עדיין יושבים בכלא, ולכן אני מבקש להקדיש להם את הסרט הזה. בריאיון למחרת היום הודיע שהוא עומד לשוב בתום הפסטיבל הביתה, לטהרן, משום שהוא אינו מסוגל לחיות וליצור במקום אחר. ואם לשפוט לפי התקדימים, הוא מיד יישלח שוב לכלא.

כך או אחרת, תעלומה או לא, זהו אחד הסרטים המרשימים ביותר שהציגו בקאן השנה, סרט ששומר על הפשטות הטכנית ולא-יומרנית של כל סרטי פנאהי, ויחד עם זאת מציג את איראן ככלא ענק הנתון למשטר אימים, וכל מי שחי שם יכול להיות שותף לו או הקורבן שלו. זהו סיפור על ואהיד, פועל העובד במוסך. לקוח מגיע למוסך, ואז מזהה ואהיד, על פי קולו, כי זהו החוקר שעינה אותו במשך ימים ולילות, תלה אותו מן הרגליים, והיכה אותו ללא רחמים, כדי לסחוט ממנו את שמותיהם של אלה שאירגנו הפגנה נגד המשטר. למחרת הוא עוקב אחרי הלקוח, תופס אותו ברחוב, מכה בו בראשו, ואחר כך נוטל אותו בתוך המיניבוס שלו אל המידבר, שם הוא מתכונן לקבור אותו בעודו בחיים. אלא שהאיש טוען שהוא אינו המענה הסדיסט, אלא מישהו אחר. ואהיד, שלא ראה אותו מעולם מפני שעיניו היו תמיד מכוסות כדי שלא יוכל לזהות איש, מתחיל לפקפק בזיהוי. כדי לאשר את זהות האיש הוא יוצר קשר עם אנשים שעונו כמוהו בצורה מחרידה. כך מצטרפת למיניבוס שלו חבורה של שותפים-למעשה, צלמת חתונות, כלה שזה עתה שוחררה מן הכלא, החתן שלה שלא ידע כלל מה קרה לה בעת מאסרה, ועוד מתנגד-משטר חמום-מוח שהוא היחיד שאינו מטיל ספק כי האיש מחוסר ההכרה המוסתר בתוך המיניבוס הוא הרשע המרושע, ומבקש לחסל אותו במו ידיו בו במקום. אלא שהאחרים, שגם עיניהם היו מכוסות בעת מאסרם, אינם מוכנים לבצע פשע לפני שהם מוודאים את הזהות האמיתית של האיש, ודורשים שהאיש יודה קודם כל בזהותו, לפני שיעשו בו שפטים.

העימות בין ואהיד לבין שאר הנוסעים נמשך על פני מסע ארוך, ומציג את פניהם של אלה שסבלו בכלא ומבקשים נקמה, אבל אינם מסוגלים ברגע האחרון להוציא אותה לפועל גם אחרי שנדמה כי גילו את האמת, לבין אלה שהמקצוע שלהם הוא לענות, להכות, ולהרוג, בלי שום קשר לצדק או לאמת. העלילה גולשת מדי פעם, ככל שהסיפור מתקדם, מן הסביר אל הסמלי, אבל הספונטניות של המישחק, לכל אורך הסרט, מרשימה, והגישה הישירה שבה מוצג הסיפור ראויה לכל שבח. צריך לקוות שאם נתנו לפנאהי לצאת מאיראן, יתנו לסרט להגיע גם לארץ, כי יש הרבה מה ללמוד ממנו.



ערך סנטימנטלי – Sentimental Value

במאי: יואכים טריר – Joachim Trier



Sentimental Value - Photo: Kasper Tuxen

במבט ראשון זה נראה כמו מחווה של בכיר במאֵי נורבגיה כיום, יואכים טריר, לאחד ממקורות ההשראה שלו, אינגמר ברגמן. במרכז הסיפור, שחיבר טריר יחד עם שותפו הקבוע לכתיבת לתסריטים, אסקיל ווגט, במאי מהולל (שמו גוסטב בורג, כשם הגיבור של "תותי בר"), אשר נטש את אשתו הפסיכולוגית ואת שתי בנותיו אחרי מערכת נישואין לא ארוכה אבל סוערת, והיחסים בינו לבין שתי בנותיו, האחת שחקנית, והשנייה היסטוריונית, נשואה ואם לבן. השחקנית, שעושה את צעדיה הראשונים על הבמה וזוכה בהצלחה גדולה, היא אישיות מתוסכלת ומסובכת עם עצמה, שאינה מסוגלת לפגוש את אביה מבלי שמריבה תפרוץ ביניהם. הבת השנייה מפויסת הרבה יותר, מוכנה לקיים קשרים תקינים איכשהו עם האב, ששומר מרחק מן השתיים, ומקווה שאולי תוכל לרשת את הבית המשפחתי, שהוא רכושו, כדי לאושש את התקציב המשפחתי שלה. בדומה לרבים מן ההיבטים של היחסים בין ברגמן לבין בני משפחתו המרובים, שהפגינו חזות של צינה וקרירות מופגנת, גם גיבורו של טריר מתנהג בצורה דומה. אך בגל 70 הוא מוצא עצמו בודד, והוא מרגיש צורך לפרוץ את החומה שבינו לבין בנותיו, בעיקר הבכורה. עם זאת, האמן שבו לא יתיר מעולם פשרות בין הרגשות לבין האמנות שלה הוא מחויב בראש ובראשונה. הוא מחליט לעשות סרט אחרון, אחרי שנות שתיקה ארוכות, וכותב תסריט, אשר מבוסס חלקית על חיי אימו שהתאבדה. הוא מבקש מבתו, שבעיניו היא ההתגלמות של התפקיד הראשי, להופיע בסרט. אלא שהיא מסרבת, ואינה מוכנה אפילו לקרוא את התסריט. כוכבת הוליוודית שמעריצה את הבמאי הוותיק מקבלת על עצמה לגלם את דמות האם. הצטרפותה גם מאפשרת למצוא את הממון הדרוש להפקת הסרט, מפני שהיא נחשבת להשקעה בטוחה בעולם הסרטים. אולם, כדי להצדיק את ההשקעה חייב הסרט להיות בשפה האנגלית, ומן הסתם, חלק מן האותנטיות שלו עלול להיפגע.

כמו בכמה מסרטיו הקודמים של טריר (למשל, "השקט שבפנים"), שבולטים בהם מערכת היחסים בין הורים לילדים, העימות בין האמן היוצר שחי למען יצירתו לבין המשפחה שבתוכה הוא מבקש לחיות, ומערכת היחסים שבה אהבה והזעם קורעים את אלה מאלה, גם התסריט של סרט זה נשען על עימותים בלתי-נמנעים אלה. גם כאן מדובר בהורה שכל כולו מסור לייעוד שלו, ומשפחתו מהווה לא פעם מטרד בדרך להשגת יעדיו. הפעם, בנוסף לדמויות האנושיות שבמרכז העלילה, נוסף גם הבית המשפחתי, הבית שבו גדלו כל דורות המשפחה לפני כן, והוא צופן את כל הזיכרונות המאחדים את בני המשפחה הנוכחית ומפרידים ביניהם.

צריך לציין גם את השחקנים, ובעיקר רנטה ריינסב (שהופיעה גם בסרט הקודם של טריר, "האדם הגרוע בעולם") בדמות הבת הבכורה, אגנס בורג פטרסן כאחות הצעירה, ואלה פאנינג כשחקנית ההוליוודית שמנסה להתמודד עם התסריט של גוסטב בורג. אבל אולי יותר מכולם, השחקן השבדי הגדול, סטלן סקארסגארד, בדמות הבמאי הקשיש, שמעביר את כל סערת הנפש שמסתתרת מאחורי הקשיחות החיצונית שלו במישחק מאופק ורגיש מאין כמוהו. אשר לעריכה, גם אם בשלבים הראשונים של הסרט נדמה כאילו היא מבקשת להרחיק את הצופה מן העלילה, הרי שלקראת החצי השני היא מתעשתת ומשלימה סרט שהוא אחד המוצלחים שהציגו בקאן השנה. אין פלא שזכה בפרס "קאן", השני בחשיבותו בפסטיבל, והוזכר פעמים רבות כמי שיהיה אחד המועמדים המובילים באוסקר הבא. הסרט יוקרן בקרוב בסינמטק תל אביב.



החוצה – Fuori

במאי: מאריו מארטונה – Mario Martone



Fuori - Photo: Cannes Film Festival

מי שרוצה לדעת קצת יותר על גוליארדה ספיאנצה (1924-1996), אחת הנשים המעניינות ביותר באיטליה במאה הקודמת, יתרחק מן הסרט הזה של מריו מארטונה, גם אם הגברת ספיאנצה ניצבת לכאורה במרכזו. גוליארדה ספיאנצה, ילידת קטאניה שבסיציליה, שחקנית, משוררת וסופרת, הייתה קרובה לאנשי שמאל ידועים כמו לוקינו ויסקונטי, פייר פאולו פאזוליני, אלזה מוראנטה, וחברתו לחיים של במאי הקולנוע פרנצ'סקו מאזלי במשך 22 שנה. היא החלה את דרכה בגיל צעיר כשחקנית תיאטרון (בעיקר במחזות של פיראנדלו) וקולנוע (בין היתר, "סנסו" של ויסקונטי). אחרי הפרידה ממאזלי נוצר מרחק בינה לבין חברי החוג הזה. היא כתבה רומאן עב-כרס בשם "מעשה החדווה" (The Act of Joy), שנושאו היה שערורייתי עד כדי כך שלא נמצא מו"ל שיסכים לפרסם אותו. היא סבלה מהתקפי דיכאון רבים, ופעמיים אף ניסתה להתאבד. היא קיבלה טיפול בנזעי חשמל שפגמו קשות בזיכרונה. מצבה הכלכלי הידרדר עד שנאלצה לגנוב תכשיטים מחברה, ובשל כך נשלחה לכלא רביביה, אבל שוחררה אחרי חמישה ימים בלבד.

למרות התקופה הקצרה ששהתה בכלא היא יצאה בהצהרות שהאסירות בכלא הבינו אותה והזדהו איתה הרבה יותר מן האינטלקטואלים שהייתה קרובה אליהם קודם לכן. היא אפילו כתבה ספר בשם "אוניברסיטת רביביה", שזכה להצלחה לא-מבוטלת, והמשיכה בספר נוסף בשם "ודאות הספק", על חייהן של אסירות אחרי שחרורן מן הכלא. היא נישאה לאנג'לו פלגרינו, סופר ושחקן צעיר ממנה ב-22 שנים, ורכשה מעמד מוביל בעולם התרבות האיטלקי. אבל זה קרה רק אחרי מותה, כאשר בעלה הדפיס את הרומאן שלה בהדפסה פרטית, ושלח אותו ליריד הספרים בפרנקפורט. כך הוא זכה סוף כל סוף להתפרסם, תחילה בגרמניה, אחר כך בצרפת, ורק לאחר מכן באיטליה.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה במקום כמעט כל מה שחסר בסרט. כי מי שיראה אותו יחשוב שמדובר בסופרת (בגילומה של ולריה גולינו) שמסרבים להכיר בכישרונה, אשר נשלחת לכלא (אבל מן הסרט מתקבל הרושם שישבה שם הרבה יותר מחמישה ימים), מתחברת במיוחד לכמה מן האסירות, שאותן היא פוגשת שוב אחרי השחרור שלה ושלהן, ומערכת היחסים שנוצרת ביניהן. תוך כדי כך מתברר שהגיבורה אינה סולדת מסקס חד-מיני ודו-מיני, ונדמה שהמאמץ העיקרי של התסריט הוא להסביר עד כמה נשים מאחורי סורג ובריח מרגישות הרבה יותר חופשיות מאלה שבחוץ (מכאן שֵם הסרט), לפחות במובן החברתי והנפשי. התסריט והעריכה המבולבלים אינם עוזרים לתזה הזאת. הגברת גולינו השתדלה מאוד להיראות בגיל של ספיאנצה באותו זמן (היא הייתה בת 55), אבל נדמה שלא הצליחה להיכנס לתוך הדמות, בדיוק כמו הסרט עצמו. אין פלא שהוא זכה בניקוד הנמוך ביותר שהעניקו המבקרים בפסטיבל.



אמהות צעירות – Jeunes Meres

במאים: ז'אן-פייר ולוק דארדן – Jean-Pierre et Luc Dardenne



Jeunes Meres - Photo: Christine Plenus

האחים דארדן, אורחים קבועים בפסטיבל קאן עם כל סרט שהם עושים, התכבדו הפעם בסרט האחרון של התחרות, וכצפוי, בכבוד הנוסף של פרס התסריט הטוב ביותר. הנושא הוא בעיה חברתית חמורה, כמו בכל הסרטים שעשו שני האחים הבלגים עד היום – נערות צעירות הרות, כולן עדיין בגילן בית ספר, השוהות במוסד אשר מעניק להן עזרה, מעשית ופסיכולוגית, ותומך בהן בשעת הלידה ובשבועות הראשונים שלאחר מכן. העלילה מתרכזת בכמה נערות כאלה. אחת מהן סובלת מן העובדה שאִמה הביולוגית נטשה אותה אחרי לידתה, והיא חוששת שגם היא עצמה עלולה לנהוג כמוה. משפחתה של השנייה מתעלמת ממנה, והנער שהכניס אותה להריון והיא מאוהבת בו, נוטש אותה. השלישית עזבה את הבית ואת אִמה הלא-נשואה שאינה יציבה מבחינה נפשית, משתכרת, ומבלה עם גברים אלימים. הבת חוששת שזה יהיה גם גורל הילד שהיא תלד, הנרקומנית שחרדה לצאת לרחוב שמא תיתקל בסוחר סמים, לא תעמוד בפני הפיתוי, ותחזור ותתמכר מחדש.

הפחד של הנערות מהתמודדות עם החיים כאמהות יחידניות, הסיוע שהן מקבלות מן הארגון שמטפל בהן, הבעיות עם ההורים ועם הגברים, כל אלה הם עיקר הסרט, שיוצא מהנחה שכל הפרטים שהובילו את הגיבורות הצעירות למשבר שבו הן שרויות חשובים פחות מן המשבר עצמו ומן הדרך שבו מטפלים במשבר זה. למען האמת, זה נראה כמעט כמו סרט תיעודי אשר עוסק בנושא כאוב ומוּכר היטב בכל העולם, אך אינו עוסק בעיקר בסיבות למצב זה, אלא בצורך הדחוף שלא להתעלם מעצם קיומו.



הופעת אורח

ג'ונתן רומני, מבקר Screen International הבריטי, כותב על "כן", סרטו של נדב לפיד

כן – Yes

במאי: נדב לפיד – Nadav Lapid



Yes - Photo; Shai Goldman

רוב הקולנוענים היו בוודאי מטפלים בפשיטה של החמאס ב-7 באוקטובר ובתגובה הישראלית המתמשכת עד היום ברצינות ובזהירות רבה. אלא שהבמאי הישראלי נדב לפיד אינו מן המתבטאים בעדינות, וגם אם גישתו לנושא היא בהחלט רצינית, היא מצטיירת כסאטירה מרירה במיוחד.

הבמאי של סרטים כמו "הברך" ו"מילים נרדפות", שזכה ב"דב הזהב" בברלין 2019, חוזר בסרט זה עם התקפה מוחצת שעשויה לפגוע ברבים, אבל הזעם הגלוי והתוקפנות המודגשת שבו מזכירים לא פעם סאטירות פוליטיות אופנתיות. מומלץ לרְפֵי-הלב להתרחק מן הסרט, גם לתומכי המדיניות העכשווית של ישראל, ואין ספק שהוא עשוי לעורר ויכוחים סוערים סביב גישתו יוצאת הדופן.

"כן", שם הסרט, מתייחס לכניעה המוחלטת בפני השלטון הנוכחי, ולא במקרה שמותיהם של שני הגיבורים הראשים בו מתחילים באות Y (האות הראשונה של המילה Yes באנגלית). הוא (אריאל ברונז) מוסיקאי ג'ז המחפש עדיין את דרכו, היא, יסמין (אפרת דור), רקדנית. הם זוג מאוהב אהבה מטורפת, יש להם תינוק שזקוק לטיפולם, והם מתפרנסים מארגון מסיבות מופרעות למלייני תל אביב, כפי שמתברר כבר בסצינות הפתיחה. חלק מן ההופעה במסיבות מציג את Y, כפי שמכונה הגיבור הראשי, כמוקיון אומלל במפגן ארוך של התבזות עצמית. מלבד זאת משתתף הצמד גם במופעי מין ובמסיבות סקס, בין היתר כאשר אשה מזדקנת רבת-אמצעים (עדית טפרסון) שוכרת את שירותיהם להתעלסויות בשלושה, המצטיינות בקולות רמים עד אבסורד של ליקוק ומציצה.

אבינועם (שרון אלכסנדר), יחצ"ן סוריאליסטי חלקלק, מזמין אצל Y המנון חדש לעידן שאחרי 7 באוקטובר, הזמנה שמממן אוליגרך רוסי (אלכסיי סרבריאקוב, שהופיע ב"לוויתן" וב"אנורה"). בשלב זה הסרט לובש גוונים מאופקים ואווירה בהתאם, העומדים בניגוד מוחלט לצבעוניות הצעקנית שבפרק הפתיחה.

בחברת בת זוג מן העבר (לאה פרייס) הוא יורד דרומה כדי למצוא השראה במידבר. השניים מטפסים יחד על "גבעת האהבה" כדי להשקיף על ענני העשן המיתמרים בעזה הנתונה תחת הפצצה מתמדת. במעמד זה מגישה לאה פרייס מונולוג מצמרר על כל הזוועות שחולל החמאס ב-7 באוקטובר.

האלמנט הבוטה ביותר בסרט הוא הקיטש של הווידאו המלווה בסופו של דבר את ההמנון החדש של Yכשמקהלת ילדים ישראליים מזמרת מילות נקמה צמאות דם נגד האויב – סצינה שבה המילים נוספו בעריכה במקום הסאונד המקורי, ופני הילדים שונו באמצעות בינה מלאכותית כדי שאי-אפשר יהיה לזהותם.

לפיד נותן בידי הצופים מפתח להבנת כוונותיו – ציור של גיאורג גרוס אשר אמור להסביר את גישת הסרט, המציג גרוטסקה קיצונית (אגב, הפרק הראשון של הסרט נושא את השם "החיים הטובים", קריצה לעבר סרטו המפורסם של פליני). כל זה עשוי לעורר תרעומת רבתי בכל המחנות המעורבים בעניין – כמובן, אצל תומכי המדיניות של ישראל היום, אצל אלה שסבורים כי לא ייתכן להתייחס למה שקרה ב-7 באוקטובר בקלות ראש, וגם אצל אלה שמאמינים כי מחאה על מצבם של האמנים בישראל היא נושא חסר חשיבות בקונטקסט הכללי של האירועים. לפיד ער מן הסתם לכל התגובות האפשריות הללו, ויכול מאוד להיות שכוונת הסרט, בין השאר, היא לעורר תגובות מן הסוג הזה. כשהשחקנים והשותפים להסרטה משתפים איתו פעולה בהתלהבות רבה – מצלמתו של שי גולדמן ממש מרקדת בטירוף – לפיד מטיח את סרטו בכוונה בפני צופיו. אין זה סרט קל לעיכול, ועם זאת קשה להתעלם ממנו.