מצחיק עם הרבה לוויות

מחווה למריו מוניצ'לי

ב-29 בנובמבר 2010, כשהוא בן 95, קפץ הבמאי מריו מוניצ'לי אל מותו מהקומה החמישית של בית החולים סאן ג'ובני-אדולורטה שבו אושפז בשל סרטן ערמונית סופני שפשט בגופו. עולם הקולנוע לא נותר אדיש. "פרידה מאחרון גדולי הקולנוע האיטלקי", הכריז היומון "לָה רפובליקה; "מאבות הקומדיה נוסח איטליה", הגדירו אותו ב"קוִֹרייֵרֶה דֶלָה סֶרָה"; ו"האיש שברא את מוניקה ויטי כקומיקאית" כתבו עליו ב"מֶסָגֶ'רוֹ".

בהעדר מכתב פרידה התפרשה התאבדותו כאקט של אתאיסט שהעדיף, כפי שנהג במהלך הקריירה שלו, שלא להיות תלוי באחרים, ולקחת אחריות מלאה על גורלו. מריו מוניצ'לי ביים יותר מ-50 סרטים, וכתב (יחד עם אחרים) יותר מ-90 תסריטים, אך סירב לראות את עצמו כַיוצר הבלעדי של סרטיו. לדבריו, סרט לא יכול להיות יצירה של איש אחד. במשך כל חייו טען, שהקולנוע הוא יצירה קולקטיבית שיוצרת קבוצה של אנשים, וביניהם הבמאי הוא רק בעל האחריות הגדולה ביותר. הוא התנגד לכותרת "סרטו של...", אשר מעניקה לבמאי קשר אבסולוטי עם הסרט שביים. הוא השתמש בכותרת זו פעם אחת בקריירה שלו, וזאת כדי לעקוץ באירוניה את הנוהג המזויף, על פי השקפתו. כשהתבקש ב-1975 להחליף את חברו החולה פייטרו ג'רמי ולביים במקומו את "החברים" (AMICI MIEI), נענה למשימה. הוא ערך שינויים בתסריט, והעתיק את העלילה מבולוניה לטוסקנה ולנופים שאהב והיו קרובים לליבו. למרות זאת, או אולי דווקא בשל כך, דאג שהסרט ייפתח בכותרת "סרטו של פייטרו ג'רמי".

ויטוריו גאסמן ואלברטו סורדי ב"מלחמה הגדולה". Photo: Dino de Laurentiis Cinematografica

לאורך שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ככל שגברה יוקרתו של במאי הקולנוע, ביקש להרחיק עצמו מן הקולנוע האישי האמנותי. הוא לא חש בנוח כשנכלל ברשימות היוצרים הגדולים של הקולנוע האיטלקי בשורה אחת עם דה סיקה, ויסקונטי, פליני, ואנטוניוני (שאת סרטיו כלל לא העריך, אף שחיבב את האיש עצמו). לדידו, במאי איננו "אוטר", אלא בעל מקצוע המתרגם תסריטים טובים, על גדולתם וחוכמתם, לתמונות נעות ולצלילים. על אינגמר ברגמן אמר שהוא "במאי מצוין שעושה סרטים מחרידים", משום שלא מתגלה בהם שמץ של עניין בחברה שבקרבה הם נוצרים.

רבים מסרטיו זכו בהצלחה גדולה, והוא היה חביב האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שזיכתה אותו 6 פעמים במועמדות לאוסקר (4 כבמאי הסרט הזר, ופעמיים כתסריטאי). גם הצנזורה העניקה לו תשומת לב מתמשכת. פוליטיקאים שמרנים קולניים ראו בו חוטא ומחטיא, וכינו אותו חתרן ושמאלן. ב-1953 נדרש לחתוך 83 קטעים מתוך סרטו "טוטו וקרולינה", הן בשל "רמתו המוסרית הנמוכה", שהרי גיבורת הסרט היא נערת שוליים לא-נשואה אך בהריון, והן בשל התייחסויות פוליטיות לא-רצויות: איש החוק המופקד על הנערה המופקרת מציג עצמו כשוטר עירוני פאשיסטי, וכשהוא נופל לתהום נזעקת לעזרתו דווקא קבוצה של קומוניסטים. הגירסה המקוצצת עלתה לאקרנים ללא הצלחה גדולה, והשר הממונה על הקולנוע אסר את הפצת הסרט מחוץ לאיטליה.

בשנות ה-70 וה-80 השיב בנחת ובאירוניה לביקורת של האינטליגנציה האיטלקית הפרוגרסיבית, שתקפה אותו על שהוא מעדיף את הקומדיה הפופולרית על פני היצירה האישית האמנותית. זכור בעניין זה מפגש טלוויזיוני טעון ב-1977, בינו לבין נאני מורטי, אז במאי צעיר ומבטיח ארוך-שיער, שניסה להוציא את מוניצ'לי משלוותו בטענה שהוא מלהק בסרטיו רק כוכבי קולנוע מוּכרים, והוא שבוי בידי מפיקים תאבי-בצע. מנגד ישב גבר אלגנטי ונינוח, שהדף את הביקורת עליו ועל בני דורו בהיגיון ובאירוניה: "כשיש לי דבר מה להגיד, אני רוצה שקהל גדול ישמע אותו". האמת היא, שהבחירה בקומדיה לא הייתה עבורו אמצעי לבריחה מהמציאות, אלא להיפך – היא נועדה להפנות אליה מבט חצוף וביקורתי. הוא לא ביקש להשלות את הקהל, אלא דווקא להציב בפניו מראָה החושפת את חולשותיו.

ככל שנעשה עצמאי ובטוח בעצמו הפכו סרטיו פסימיים יותר ויותר. "תקווה היא מלכודת, היא מלה גסה, אסור לתת לה ביטוי. זו מלכודת שהמציאו האדונים המבקשים מאיתנו להתנהג בסדר, לשבת בשקט, ולהתפלל שנקבל את שכרנו רק בעולם הבא". הקומדיה עבורו הייתה הדרך להתמודד עם הטיפשות, עם הרוע ועם אי-הצדק, ולא אמצעי אסקפיסטי המפתה אותנו להתעלם מהם.

ויטוריו גאסמן ורנטו סאלוואטורה ב"אנו הגנבים". Photo: Lux Film

התיאור של מריו מוניצ'לי כבמאי של קומדיות חוטא למציאות, שֶכֵּן במהלך הקריירה הארוכה שלו, המתפרשת על פני שישה עשורים, הוציא מתחת ידיו סרטים במיגוון ז'אנרים: קומדיות מצבים עממיות, קומדיות נוסח איטליה, סאטירות חברתיות, פארודיות על סרטי ז'אנר, סרטים תקופתיים, ואפילו סרטים תיעודיים. ההצלחות הגדולות והרומאן המתמשך שביקש לנהל עם הקהל הרחב, אין בהם כדי להעיד על שטחיות או על אי-נקיטת עמדה. הסרטים של מוניצ'לי מגוללים במצטבר את סיפורה של איטליה, שכמו נולדה פגומה, ארץ עשירה בפגמים שיש להוקיע אותם ואין להיכנע להם. עשרות הסרטים שביים משרטטים דיוקן של מאבק מתמיד המתרחש באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-20, ותמיד דרך סיפורם של המפסידים. האסון החברתי-כלכלי שהמיטה מלחמת העולם השנייה על ארצו, מאבקי ההישרדות של הפרולטריון וחסרי-המעמד בשנות ה-50, השגשוג הכלכלי בשנות ה-60, והחומרנות הדורסנית שנקלעו אליה בני מעמד הביניים בהמשך המאה. מעֵבֶר לכך, בסרטים אחדים העמיק מוניצ'לי בהיסטוריה האיטלקית, ומיקם את עלילות סרטיו בתקופות קדומות: המאה ה-11 בסרטו "צבא ברנקליאונה" (L'armata Brancaleone; 1966), תחילת המאה ה-19 ב"המרקיז דל גרילו" (Il marchese del Grillo; 1981), ועוד ועוד, עד תום הקריירה שלו.

מוניצ'לי כתב בסרטיו היסטוריה א-פורמלית, לעיתים אלטרנטיבית, לעיתים חתרנית ממש. בדרך הוא שחט פרות קדושות, ערך רביזיה בנרטיבים מוּכרים ומקודשים, והתמקד באנשים הקטנים שאינם יוצרים את ההיסטוריה, אלא מעוצבים על ידה, מעין "מיקרו-היסטוריה". דוגמה לכך היא סרטו "המלחמה הגדולה", אשר זיכה אותו בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה (במשותף עם "הגנרל דלה רוברה" של רוברטו רוסליני). הסרט קומם עליו את הממסד האיטלקי משום שהעז לספר על מלחמת העולם הראשונה (ה"מקודשת") באמצעות קומדיה גרוטסקית השמה ללעג ערכים קולקטיביים לאומיים. במרכזה שני חיילים אלמונים, פחדנים, אגואיסטים, שהגיוס נכפה עליהם, וכל מבוקשם הוא לצאת מהסיפור האבסורדי וחסר-התוחלת (לדידם) בריאים ושלמים. כך גם ב"המרקיז דל גרילו", בכיכובו של אלברטו סורדי, אשר מגלם אציל בטלן ונצלן בחצר הוותיקן. האציל פוגש פחמי הדומה לו כשתי טיפות מים ומבקש להתחלף איתו, וכך מסבך את שניהם במלחמה שבין צבא נפוליאון למדינת האפיפיור.

אלברטו סורדי ב"בורגני קטן, קטן". Photo: Auro Cinematografica

היה זה לא הראשון ולא האחרון בשיתופי הפעולה בין מריו מוניצ'לי הבמאי לאלברטו סורדי השחקן. ניתן לומר שמוניצ'לי הוא שאיפשר לסורדי הקומיקאי להתבטא גם כשחקן דרמטי בסרטים כמו "המלחמה הגדולה" ו"בורגני קטן קטן" (Un borghese piccolo piccolo; 1977). כך גם שנים קודם לכן, כשעבד עם טוטו, מלך הקומדיה העממית האיטלקית, חילץ אותו מהסגנון הבימתי-מערכוני של סרטיו, איפשר לו לגלם דמויות מורכבות יותר, וריסן את נטייתו להגזמות בימתיות ולגלגולי עיניים שכל תפקידם לעורר צחוק אצל הקהל. מהלך הפוך התקיים כשליהק ב-1968 את מוניקה ויטי לסרטו "הנערה עם האקדח" (La ragazza con la pistola ). ויטי, שזוהתה עד אז כדמות הדיכאונית שכיכבה בסרטים האקזיסטנציאליסטיים חמוּרי-הסבר של מיכלנג'לו אנטוניוני, התגלתה כשחקנית קומית משובחת, דבר שאיפשר לה בהמשך לפתח קריירה מגוונת ועשירה יותר.

הליהוקים הכביכול לא-טבעיים האלה מעידים על תפיסתו המורכבת ביחס לקומדיה. הוא חיפש את הפנים האמיתיות שמתחת למסיכה, את גירוי הכאב שכרוך בצחוק. ליהוק שחקנים דרמטיים בקומדיות ודחיפת שחקנים קומיים לגלם תפקידים דרמטיים הם עדות לרצינות שביקש להעניק לקומדיה. במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 חיפש מוניצ'לי – כמו במאים אחרים שביקשו אלטרנטיבה לסגנון הניאו-ריאליסטי, אך מבלי לנטוש את הביקורת החברתית – את המתכון ואת האיזון כדי ליצור קומדיה ביקורתית בעלת תוקף חברתי. קומדיה כזו תעסוק בעוני, באבטלה, בפשע ובמוות, תהיה חצופה ופרובוקטיבית, ותכלול סאטירה פוליטית. לימים זכתה סוגה זו לכינוי "קומדיה נוסח איטליה", והיא הייתה קטר היצוא של הקולנוע האיטלקי ברחבי העולם לאורך שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. למעשה, מוניצ'לי אימץ את מסורת הקומדיה דל-ארטה כדי לספר דווקא סיפור קומי בעל תוקף חברתי.

הודות למוניצ'לי התגלה גם כשרונו הקומי של ויטוריו גסמן. עד להשתתפותו בסרט "אנו הגנבים" נחשב גסמן לשחקן תיאטרון רציני אשר מגלם בקולנוע טיפוסים ציניים, מרושעים וחמוּרי-סבר. בעזרת פאה נוכרית, איפור משנה מתווה פנים וגמגום קל שנועד לפגום בדיבור התיאטרלי שסיגל לעצמו, גילם גסמן בווירטואוזיות פושע לא-יוצלח המגייס חבורה של עבריינים עוד פחות מוצלחים ממנו כדי לבצע "שוד נועז" ולרוקן את הכספת של קופת הצדקה השכונתית. וכך, מהלך מורכב המבוסס כביכול על תכנון מדוקדק ו"מדעי", מסתיים בצלחת פסטה וחומוס שכבר טעם טובות ממנה.

היסטוריונים רבים רואים בסרט "אנו הגנבים" את אבן היסוד של הקומדיה נוסח איטליה. זו קומדיה משעשעת ומצחיקה למדי, ועם זאת חושפת את איטליה הענייה המוזנחת שלא השתקמה מאימי מלחמת העולם השנייה גם בחלוף יותר מעשור מאז הסתיימה המלחמה. זו קומדיה שגיבוריה יכולים למות בתאונת דרכים אקראית, שאין בה מנצחים כלל, וסצינות הלילה שבה מצולמות בסגנון אקספרסיוניסטי נוסח סרטי הפשע האפלים הצרפתיים והאמריקאיים.

מוניצ'לי התכבד גם בתפקיד האיש שחתם את התקופה המזהירה של הקומדיה נוסח איטליה, וסתם עליה את הגולל עם "בורגני קטן קטן", סרט רווי באלמנטים דרמטיים מזעזעים. דמויות מרכזיות מוצאות את מותן בנסיבות טראגיות, וגיבור הסרט, פקיד צייתן ומתחנף, אינו יכול לסבול עוד, לוקח את החוק לידיו, והופך לפושע נקמני, סדיסט ואלים. כך הכריז מוניצ'לי על התפכחותו. מוניצ'לי נכנע ומרים ידיים, הוא בעצם מתעורר ומודה בטעותו. הצגת חסרונות ופגמים בפניהם של האיטלקים מביאה בחשבון מידה של הסכמה והבלגה. היא מעידה במובלע על תקוותו של היוצר כי הקהל ניחן ביכולות אנושיות, יכיר בפגמים, יוקיע אותם ויתגבר עליהם. אלא שהמציאות של שנות ה-70 הוכיחה שאין לכך סיכוי. החברה האיטלקית הפכה בעיניו למפלצת חסרת-תקנה. זה כבר לא מצחיק. אין על מה לצחוק. וכמו בדרשתו של הכומר המופיע בסרט, גם מוניצ'לי מאחל מוות לכלל האנושות.

זהו אולי מהלך שניתן היה לִצְפּוֹת מלכתחילה. צפייה חוזרת בסרטיו הקומיים מגלה שהם רוויים בלוויות. וגם מבחינה זו יש בסוף שהביא על עצמו אחידות אסתטית עם יצירתו. מוניצ'לי שם קץ לחייו ב2010, אך נראה כי האירוע שעיצב יותר מכל את השקפת עולמו התרחש 64 שנים קודם לכן. כשהיה בן 31 הוא גילה על רצפת החצר האחורית את גופתו של אביו, תומזו מוניצ'לי, לאחר שזה שׂם קץ לחייו.