רישומים מוונציה 2021

דן פיינרו //

לפני שנה היה פסטיבל ונציה הראשון שהתנער מאימת הקורונה, ופתח את שעריו בפני הקהל – בזהירות רבה, בהקפדה יתרה, עם ניפוי חמור של מספר המוזמנים, ושמירה הדוקה על ריחוק חברתי ועל כללי הבטיחות הנדרשים. הכרטיסים הוזמנו באינטרנט, הם אושרו באינטרנט, כל מי שהלך לראות סרט ידע בדיוק איפה הוא יושב, ובין כל צופה לצופה הפריד תמיד מושב אחד ריק. והכל עבד להפליא.

אחרי כל שבחי אשתקד, ונציה פתחה השנה שוב את הפסטיבל, שהוא הוותיק ביותר בעולם (נחנך ב-1934), כשהכל היו משוכנעים שמדובר בהצלחה מובטחת מראש. שלושה ימים אחרי טקס הפתיחה הצהירה בזעם פרסומאית שליוותה את אחד הסרטים בתחרות: "זה ממש סיוט". והכוונה לא הייתה לסרטים; פרסומאים נזהרים מהבעת דעה על סרטים, שמא הבמאי או המפיק או השחקנים יהיו לקוחותיהם בסרט הבא. היא התכוונה לדרך שבה צריך היה להבטיח מקום בהקרנות השונות.

השיטה אמנם לא השתנתה, זה עדיין נעשה באמצעות אתר אינטרנט שאליו צריך לפנות כדי להזמין מקום, והפונה אכן נענה באמצעות אימייל שמאשר כי מקומו מובטח, ואת הפנייה לאתר עדיין אפשר לבצע 72 שעות (כלומר שלושה ימים) לפני ההצגה עצמה. אלא שהפעם, במקום 6,000 לקוחות שזכו להימנות עם אורחי הפסטיבל, היו קרוב ל-11,000, והיצע המקומות שהספיק בשנה שעברה יצר מצוקה קשה השנה. עשר דקות אחרי פתיחת האתר להצגה כבר אי-אפשר היה למצוא מקום אחד פנוי, ולא חשוב לאיזה סרט. מתנפלים על הכל, מזמינים כל מה שאפשר, ואם מאוחר יותר מתברר שזה לא מסתדר, מבטלים את הכרטיס (כל מנוי שאינו עושה זאת לפחות שעתיים לפני ההצגה, מקבל עונש: אחרי שלושה כרטיסים שלא נוצלו, הוא מנוע מהזמנת כרטיסים במשך יום שלם). דרך אגב, אפילו נשיא הפסטיבל, רוברטו צ'יקוטו, והמנהל שלו, אלברטו ברברה, כאשר נשאלו על כך, היו מוכנים להודות שהתנאים השנה הם באמת לא חגיגה.

אם תוסיפו לכך את תנאֵי הביטחון שוונציה הנהיגה כבר מזמן, כלומר שערי הכניסה לאתר הפסטיבל המאוישים בשוטרים חמושים אשר בודקים את כל הנכנסים ואת כל חפציהם, בדיקות חום כדי להבטיח שגם אלה שהם כבר מחוסנים (תעודת החיסון הוא חלק מתהליך קבלת המנוי) לא חטפו משהו בדרך, חובת המסיכות עליה מקפידים בכל מקום ציבורי, ויהיה זה בית קולנוע, בית מלון, או אפילו הסירות שממלאות כאן את תפקיד האוטובוס, חובה שהאיטלקים מתייחסים אליה באדיקות מפליאה, כל אלה מסבכים לא מעט את החיים. ולמען האמת, לא זה מה שאתה מחפש כשאתה מגיע לאירוע קולנועי שכזה.

אבל מן הדין להודות, שלא כולם חשבו כך. כלומר, תלונות על כרטיסים הגיעו מכל עֵבֶר, הטירטור של אמצעי הביטחון הבריאותיים והאחרים זכה גם הוא לתשומת הלב הראויה, והקיר המיוחד שהפסטיבל מציע כפלטפורמה להבעת דעות שליליות, הנושאת את השם "החזירו לי את הכסף", היה מלא עד אפס מקום בנאצות שונות ומשונות. למרות זאת, כאשר ניסית להבין מן העיתונות המקצועית והאחרת, מה בדיוק קורה, למדת מהר מאוד שזה היה פסטיבל מסודר להפליא, שזה היום הפסטיבל המוביל בעולם, שלמרות כל המאמצים שעשו מנהלי קאן לחטוף את כל מה שהיה בנמצא, והוסיפו מסגרות כדי שיהיה איפה להציג את הכל, ונציה בכל זאת מצאה את הסרטים המתאימים. היא היכתה את קאן בכל מה שנוגע לקולנוע האמריקאי ולכוכבים מאמריקה, אפילו בסרטים הצרפתיים לא נפלה מן המתחרה שבריביירה, ובסופו של דבר יצאה עם ביקורות נוסח "שנה מוצלחת להדהים", כפי שקבע בפסקנות ה"אובזרבר" הבריטי.

לכל המאמרים בגליון

לכל הגליונות

אחרי שכולם גמרו לדבר בהכללות, לטוב ולרע, להתפעל והתלונן, צריך כמובן להתייחס לסרטים, שהרי בלי סרטים, בינתיים, אין זכות קיום פסטיבל. בינתיים, משום שאם הנטייה הנוכחית להעביר לכל המעוניינים לינקים לרוב הסרטים, עוד לפני שהם מגיעים להצגה הרשמית, ייתכן שבעתיד הקרוב תהיה חשיבות הסרטים בפסטיבלים משנית, והעיקר יהיה המפגש בין אנשי התעשייה השונים מכל רחבי העולם שיעשו ביניהם עסקים. הסרטים יהיו מיועדים להמונים, להם יספרו שזה המיטב, עוד לפני שהביקורת תספיק להטיל ספק בקביעה.

האמת היא, שכל עוד יש עדיין ביקורת ויש עוד מי שמעוניין לדעת מה בדיוק מעסיק היום את עושי הסרטים, ראוי להעיף מבט על אסופת הסרטים שהוצגה בוונציה, בעיקר כדי להבחין בנושא אחד שחוזר על עצמו פעמים רבות, מזוויות שונות ומארצות שונות, ומסמל מעין שיבה למיקרוקוסמוס של בעיות המשפחה, שהן במידה רבה המקור לכל מסעות החלל והאפקטים המיוחדים שמילאו את המסכים במשך זמן רב. לא שאופרות החלל נעלמו לגמרי. להיפך, עדיין מקדישים להן תשומת לב רבה, ואחת הבשורות הראשונות שוונציה יצאה איתן לפני הפסטיבל הייתה ההודעה על סרט הענק של הבמאי הקנדי דניס וילנב, "חולית", המבוסס על אחד הרומאנים המהוללים ביותר בספרות המדע הבדיוני. עצם העובדה שרבים לא התרשמו מן המאמצים של וילנב בסרט, וציינו בעיקר את ההישגים הטכניים בצילום ובסאונד, רומז שהנובלה עבת-הכרס של פרנק הרברט על הצלת כדור הארץ מסכנת השמדה המאיימת עליו תצטרך לחכות לעיבוד הבא, כי כל מי שניסה עד היום להתמודד עימה, הלך לאיבוד בין הכוכבים.

לעומת זאת, הנושא שחזר על עצמו ברבים מסרטי התחרות של הפסטיבל היה מערכת היחסים בין הורים לילדים. אמנם, לא תמיד זה היה הנושא המרכזי שהוביל את הסרט, אבל ברקע, ואולי אפילו יותר מזה, כמרכיב חשוב בעלילה, אפשר היה תמיד למצוא את קשרי האבות והבנים, על תפיסת העולם השונה שכל אחד מהם מייצג. זה הסתמן כבר מסרט הפתיחה, "אימהוּת מקבילה" של פדרו אלמודובר, אחד הסרטים הפחות מוצלחים של הבמאי הספרדי המהולל. אמנם, חוויה נעימה לעין, מצולם ומעוצב להפליא כמו שרק אלמודובר יודע. אבל הדבר היחיד שמחבר בין הסיפור על שתי נשים, אחת קרובה לגיל 40 והשנייה שעוד לא מלאו לה 20, היולדות באותו זמן ובאותו בית חולים, הוא הסיפור הנוסף, שעימו מתחיל ומסתיים הסרט. במרכזו של סיפור זה עומדים קבר אחים מתקופת פרנקו, שבו טמונים קורבנות המשטר הפאשיסטי, ומאמציהם של צאצאי הקורבנות לחשוף את הקבר ולהביא את עצמות יקיריהם לקבורה ראויה. אפשר אולי להוסיף, ששני הסיפורים יחד אינם יוצאים נשכרים ממרכיב שלישי, פרשת אהבים בין שתי האמהות, שלמעשה יש להן סיבה טובה מאוד לא לחבב זו את זו, בעיקר אחרי התפתחות לא צפויה בחיי ילדיהן. אבל מה לעשות, זו מעין חובה שאין לעבור עליה בסרטיו של אלמודובר. אבל גם אם הביקורת לא תצא מן הכלים הפעם, סביר בהחלט להניח שהמלודרמה הזאת עשויה למצוא חן בעיני קהל רחב אשר עוקב בצמא אחרי ערוצי הטלנובלות בכבלים.

שוב אם ובן, הפעם מבוגר הרבה יותר, באמצע שנות העשרה, תופסים מקום מרכזי ב"עוצמת הכלב", סרט חדש של ג'יין קמפיון. מצד אחד ניצבים אלמנה ובנה המתבגר, מצד שני, שני אחים המנהלים חוות בקר שירשו מהוריהם, שהם עדיין בחיים ומתגוררים בעיר הקרובה. הביקורת יצאה בשירי הלל לא מעטים, מלאֵי התרגשות נוכח הדרך שבה צילמה הבמאית מניו זילנד מערבון פסיכולוגי המתרחש בשנות ה-20 של המאה הקודמת במונטנה שבארצות הברית, מערבון שאין בו אפילו קרב אקדחים אחד לרפואה, אבל יש בו הרבה תהיות וחקירות על גבריות מופגנת שמסתירה הומוסקסואליות סמויה, על שנאת נשים שמפרידה בין שני אחים שונים זה מזה, כאשר נישואיו של האחד נתפסים כבגידה בעיני השני, ועל נקמה שמתבשלת באמצעות בימוי קולנועי מתוחכם אשר מתחיל לבנות אותה הרבה לפני שהיא מתממשת על הבד. הדרך שבה בנה החנון לכאורה של האלמנה שנישאה לאח הבכור יוצא להגן לא רק על עצמו, אלא גם על אמו, היא אולי ביטוי לקשר המשפחתי החזק ביותר שֶיֵש בסרט. האלמנה שנישאת שנית, ומבקשת להימלט בשתייה מופרזת מן ההתעללויות של גיסהּ, משכנעת קצת פחות. בנדיקט קמברבאץ', שמגלם את הבוקר הראוותן והיהיר, מרשים בנוכחותו, על אף שקשה להבחין בתוך הקאובוי גס הנפש עד כדי הגזמה במי שסיים בהצלחה לימודי תואר באוניברסיטה, ואמור להיות איש שיחה מבריק ושנון. בכל מקרה, לג'יין קמפיון שמרו השופטים את פרס הבימוי.

שני הסרטים הבאים שהוצגו בהמשך, במסגרת התחרות, חזרו גם הם לעסוק, אחד במישרין והשני בעקיפין, באבות ובנים. "יד האלוהים", סרטו האוטוביוגרפי של פאולו סורנטינו, הזכיר למבקרים רבים, בעיקר בחלקו הראשון, את "זיכרונות" של פליני, לא רק בתוכן, אלא גם בסגנון הפיוטי האפוף בנוסטלגיה לעבר, כשהוא מספר על ילדותו בנאפולי, בשנות ה-80 של המאה שעברה, ועל האווירה המשפחתית החמה והקסומה ששררה בבית. בהמשך, כשהוריו מתים עקב הרעלת גז בבית הקיץ החדש שלהם, והוא בן 17 בלבד, משתנים חייו של גיבור הסרט מן הקצה אל הקצה. הוא צריך למצוא טעם לחייו, ומה שעוזר לו במידת-מה היא ההתלהבות הכללית והגאווה הספונטנית שאוחזות בעיר כולה, שגם הוא שותף להן, כאשר דייגו ארמנדו מראדונה מצטרף לקבוצת הכדורגל העירונית, והופך אותה לאחת ממעצמות הכדורגל האיטלקי. מאוחר יותר הוא פוגש את הבמאי אנוטוניו קפואנו, שבהשראתו בחר סורנטינו הצעיר בעולם הסרטים כביתו השני.

חווֹת הדעת על הסרט התחלקו לשניים: היו כאלה שהעדיפו את החלק הראשון, המזכיר יותר את פליני, ואחרים העדיפו את החלק השני, הפיוטי פחות והסיפורי יותר. השופטים השלימו בין הצדדים כאשר העניקו לסרט את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, הפרס הגדול של צוות השופטים, והוסיפו על כך פרס נוסף לשחקן הצעיר פאביו סקוטי, על הופעת הבכורה שלו בקולנוע.

במקביל ל"יד האלוהים" העלה הפסטיבל סרט חדש של פול שראדר בשם "סופר הקלפים", אשר מחזיר את התסריטאי-במאי שכתב בזמנו את "נהג מונית" לסוגיות הדתיות שהטרידו אותו מאז ומתמיד. הפעם עוסק שראדר בסוהר לשעבר ששירת בכלא הידוע לשמצה אל גרייב בעיראק, שם החזיק הצבא האמריקאי שבויים ערביים והתעלל בהם באכזריות תהומית עד כדי כך שאפילו בתי המשפט הצבאיים של ארצות הברית הגדירו אותם כבלתי-אנושיים, ושלחו את הסוהרים לכלא בגין מעשיהם שם.

אחרי עשור מאחורי סורג ובריח, לשם נשלח עקב מעשיו בשירות הצבאי, יוצא ויליאם טל, ששמו האמיתי הוא ויליאם טליך, לחופשי, וחוזר להיות מהמר מקצועי בחייו האזרחיים כפי שהיה לפני שגויס. משך כל שהותו בכלא הוא לימד את עצמו את הסודות השונים של משחקי קלפים ומשחקי המזל האחרים, ועכשיו, כשהוא בחוץ, הוא עובר מקזינו לקזינו, מהמר בזהירות כדי לא למשוך תשומת לב, ומפסיק ברגע שנדמה לו כי בעלי המקום מבחינים בו. על אף שרווחיו מצטברים יפה, הוא שומר על אורח חיים נזירי, נמנע מיחסים המחייבים התקשרות לאדם או למקום, ונודד בבדידות בין בתי ההימורים בארצות הברית, עד שהוא נתקל בבנו הצעיר של אחד הסוהרים ששירתו יחד אתו בצבא ונידונו כמוהו למאסר. חייו של הצעיר, וחיי משפחתו, ובעיקר חיי אביו, קרסו כתוצאה מן השירות הצבאי והעונש שבעקבותיו. האב אף התאבד. עתה מבקש בנו לנקום באותו מפקד שהמציא את שיטות העינוי השטניות באל גרייב, וכפה על פקודיו להשתמש בהן כלפי הכלואים. אותו מפקד הספיק להשתחרר בזמן מן השירות, והותיר את חייליו לשלם על המעשים שהוא דרש מהם לבצע. מאז הוא הפך לאיש עסקים מצליח, המשווק אמצעי ביטחון בכל רחבי אמריקה.

שאלת הכפרה על חטאי העבר רודפת את שני הגיבורים של הסרט. המבוגר יותר, שעד אותו רגע השתדל להתנכר לכל מה שהיה בעבר, מְפַתֵּח מעין יחס אבהי לצעיר הזועם, ומנסה לשדל אותו שיוותר על נקמה, שהיא, מן הסתם, מעֵבֶר ליכולתו. אך את הצעיר אי-אפשר לשכנע, כי הנקמה שהוא מבקש היא לא רק על מה שקרה לאביו, אלא גם על המחיר הגבוה שכל משפחתו שילמה. זה היה אחד הסרטים המעניינים ביותר שהוצגו בוונציה, גם אם אותו חלק המבקש ללמד את הצופים איך לזכות במשחקי פוקר או בלקג'ק, לא ממש משכנע. העיקר הוא היחסים בין החטא שאפשר, ואולי אי-אפשר, לכפר עליו, לבין חטא אחר שאולי מתבקש ככפרה.

הסרט שנחשב לפני הפסטיבל כאטרקציה הגדולה של ונציה 2021, "ספנסר", הוא פנטזיה של הבמאי הצ'יליאני פבלו לראיין על חג מולד אחד בחייה האומללים של הנסיכה דיאנה בחברת בני משפחתה המלכותיים. לכאורה, הסרט אינו עוסק ישירות בהורים ובילדים; אם כבר, הוא נראה יותר כתערובת של אגדה זוהרת וטורי רכילות. אבל אפשר לעמוד מייד ובנקל על העובדה שגם כאן, במרכז, אותה דילמה. לראיין, שכבר זכה להכרה בינלאומית בזכות סרט קודם שהוקדש לביוגרפיה של אשה מפורסמת לא פחות, ז'קלין קנדי, ראה את הטרגדיה של דיאנה כפועל יוצא של ההתנגשות בין האווירה החופשית המשוחררת שבה גדלה בבית הוריה, המוזכרת ללא הרף, לבין זו שציפתה לה עם נישואיה לנסיך צ'ארלס. במעבר הזה היא הייתה קורבן חסר-ישע. היא ניסתה להתקומם נגדו, ללא הרבה הצלחה, ובגרסת לראיין היא מוצגת כפרח מלבלב שצמח באוויר הפתוח ובאהבת הטבע, עד שנקלעה לתוך עולם המסורת המאובנת והחונקת של משפחת מלוכה קשת-עורף, שלא טרחה אפילו להזיז אצבע (שוב לדעת לראיין) כאשר בעלה הנסיך מצא לעצמו אהבה אחרת וחיזר אחרי אשה נשואה (שאותה גם נשא לאשה אחרי מותה של דיאנה), מבלי לנסות אפילו להסתיר אותה.

האגדה של לראיין הולכת ומתרחקת מן המציאות ככל שהיא מתקדמת. הטובים הם נורא טובים, הכוונה לדיאנה ושני בניה, הרעים הם במקרה הטוב קפואים כפסלי שיש, ואילו קריסטן סטיוארט בתפקיד הראשי, שעל כתפיה צריך לעמוד כל הסרט כולו, מעתיקה את הגחמות ואת הפוזות שאיפיינו את הנסיכה האומללה עד כדי הגזמה, כשהיא מתחזה לציפור דרור כלואה בכלוב של זהב. תפאורה נוצצת, משחק מוחצן בכוונה, והרי לכם אגדה שאינה דמיונית די הצורך וגם לא מלמדת הרבה, פרט למסקנה הידועה מראש שלא כל הנוצץ זהב הוא. תרגילים מחוכמים של התסריט יצילו כנראה את ההפקה מתביעות דיבה כלשהן, ואילו הסיום עשוי להביא קצת נחת למעריצים שהתאכזבו מכל מה שקרה באמת.

הבמאי היהודי-מכסיקאי מישל פרנקו, שהיה פעם שופט בוונציה והדהים את הפסטיבל לפני שנה עם "הסדר החדש", פרפרזה דיסטופית על מה שעתיד לקרות במכסיקו אשר מבוססת על מה שקורה שם היום, חזר השנה לתחרות עם סרט מוזר ומשונה בשם "שקיעה", ששני דברים ברורים בו לחלוטין. האחד הוא אווירת האלימות המאיימת בעיר הקיט אקאפולקו, פעם סמל של בילויים עליזים (זוכרים את אלביס?), והיום בָּלָה, עייפה, אלימה ומפחידה. השני, הסלידה מעושר מוגזם, שהוא משול לחזירות, אם להשתמש במונחי האלגוריה של הסרט. העלילה ברורה קצת פחות, אבל ענייני משפחה הם כל הזמן במרכז. כלומר, צריך להמתין בסבלנות עד שמתברר מי הגבר והאשה (טים רות ושרלוט גנזבורג) המבלים בניחותא בווילה מפוארת על שפת הים באקאפולקו. כעבור זמן מתברר שהם אח ואחות, שני הילדים שבחברתם הם של האחות ולא של האח, וחופשתם הקסומה נקטעת לפתע, כאשר ידיעה טרגית על מות הסבתא, אשר שלטה על אימפריה של שיווק בשר חזיר, מאלצת את כולם לזוז מן המקום. גנזבורג חוזרת הביתה עם ילדיה, ובשלב זה רות פורש מחייו הקודמים, וכל מה שבא בהמשך עשוי להסביר בהדרגה את הנאמנות שלו למשפחה, ולהבהיר כל מיני תופעות בתוכה, גם אם זה נראה קצת כפוי ושרירותי.

שמו של פרנקו, שסרטיו מרגיזים מכסיקאים רבים בשל הדרך שבה הוא מציג את מציאות חייהם, התנוסס על סרט נוסף בתחרות של ונציה, שגם הוא אינו מחמיא למולדתו. הפעם הוא אינו הבמאי, אלא המפיק. שם הסרט הוא "התיבה" (La Caja), ואילו הבמאי הוא לורנצו ויגאס, יליד ונצואלה, מי שזכה כבר לפני שש שנים בפרס אריה הזהב על סרטו העלילתי הראשון, "מרחוק" (גם שם שימש פרנקו כאחד המפיקים). העלילה מתרחשת הפעם בצפון מכסיקו, בין ערבות צחיחות ועיירות מוכות אבטלה, וכאן אפשר אולי למצוא את ההתייחסות הישירה הנוקבת ביותר ליחסי אבות ובנים.

הסצינה הראשונה בסרט כבר משרה את האווירה של הסרט כולו. אי-שם, באמצע שום מקום, מצאו השלטונות קבר אחים, ובו המוני גופות שאת חלקן הצליחו לזהות. ליד המקום הוקמה לשכה, שם ניתן לאסוף את עצמות הנפטרים. נער כבן 12 יורד מאוטובוס בלב השממה, ומצטרף לתור ארוך של אנשים הממתינים בסבלנות. כשמגיע הנער לדלפק שבלשכה, מבקשים ממנו שיזדהה, ואז מפקידים בידיו תיבה ובתוכה שאריות גופתו של אביו, שזוהתה באמצעות תעודה שנמצאה באחד הכיסים. הנער, שנשלח לשם על-ידי סבתו, נוטל את התיבה, מדווח לסבתא שהוא בדרך הביתה, ועולה חזרה לאוטובוס. באחת התחנות הוא רואה אדם כבד-גוף המשוחח בתנועות ידיים רחבות עם כמה גברים אחרים. הוא יורד מן האוטובוס, ניגש לאותו אדם, ומודיע לו שהוא מזהה בו את אביו, שאמור לכאורה להיות טמון בתיבה שבידיו.

הגבר המבוגר עונה לו קצרות שהוא טועה, מַפנה את גבו ומסתלק. הנער אינו מוותר, עוקב אחריו, מגיע לביתו, ניצב כל הזמן בדרכו, ומתעקש שהאיש הוא אביו. תוך ימים הוא הופך לחלק מן המציאות של האיש הזר הזה, שמתפרנס כנראה היטב מגיוס פועלים מן ההמון המובטל למתפרות הענק שמעבידות את שכיריהן בפרך. בשלב הראשון, האיש מתחיל להיעזר בנער שנראה חשוד בעיניו. בשלב הבא הוא מגלה כלפיו מידה של חיבה ומאמֵץ אותו למחצה, משלם לו שכר, ואילו הנער מודיע לסבתו שנתקע בדרך, מצא עבודה, ויחזור הביתה בקרוב. היחסים בין השניים הולכים ומתחממים, מה עוד שהנער, הזקוק נואשות לדמות של אב בחייו, למרות כל מה שהוא זוכר על אביו הביולוגי, נצמד למבוגר שלידו ומנסה ללכת בדרכיו, הגם שאינו באמת אדם ראוי. עד שיום אחד הוא מבין כי עדיף לוותר על דמות אב שכזו, ושׂם פעמיו הביתה אחרי שהוא אוסף מחדש את תיבת העצמות שהחזיר קודם לכן, בטענה שנמסרה לו בטעות. מבחינתו, אביו הוא בתוך התיבה.

מה שמעניין בסרט הזה, מלבד תמונת המציאות של מכסיקו, חוסר הצדק, האלימות שהיא חלק בלתי-נמנע של החיים, וביזוי ערך האדם באשר הוא, זו גישתו של ויגאס המספר את הסיפור דרך עיניו של הנער (אליאן גונזלס), שמבטיו והתנהגותו מגלים יותר מכל מה שדיאלוגים, במקרה זה מינימליסטיים, יכולים להביע. שום דבר אינו נאמר בסרט הזה במפורש, אבל הנוף הצחיח, פני האנשים, העובדות היבשות לכאורה חסרות המשמעות שהנער עֵד להן, כל אלה אינם משאירים שום מקום לספק. מתחת לשגרת היום המאובקת והלוהטת של המקום מסתתרות זוועות אין-קץ. לא בדיוק ההמלצה החמה ביותר לטיול במכסיקו.

כמו בסרטו הראשון, "המשפחה האחרונה", סרטו החדש של הבמאי הפולני יאן מטושינסקי, "אל תשאירו סימנים", מבוסס גם הוא על סיפור אמיתי. הפעם מדובר בפרשה שהסעירה את פולין ב-1983, בימים שהמשטר הצבאי של גנרל ירוזלסקי נהג לדכא בכוח הזרוע כל סממן של סטייה מן הקו הנוקשה של הממשלה, ומן המשמעת הדרקונית שהוכתבה לכל תושבי המדינה. באחד הימים אסרו שוטרי המיליציה שני סטודנטים שהירשו לעצמם יתר חופשיות בכיכר העיר, הביאו אותם לתחנת המשטרה הקרובה, ושם הפליאו את מכותיהם בסרבן מבין השניים שלא הסכים להציג בפניהם תעודות מזהות. כל זה תוך שהם נזהרים, לפי הוראת מפקד, שלא להשאיר סימנים של ה"טיפול" הזה על גוף הקורבן.

עד כדי כך הפליאו אנשי המיליציה במכות המכוונות שלהם, עד שנאלצו בסופו של דבר לשלוח את הצעיר לבית חולים, שם נפח את נשמתו. אנשי המיליציה טענו כמובן שזה קרה משום שהחשוד היה מסומם ושתוי, ובכלל לא שלט בעצמו, וכל מה שנעשה היה כדי להשתלט עליו כי השתולל. העד היחיד שיכול היה להפליל את המכים הוא הסטודנט השני, אשר במהלך ה"חקירה" הוחזק בכוח על-ידי אחד החוקרים כדי שלא יתערב. אמו של הקורבן, משוררת המזוהה עם תנועת ההתנגדות לשלטון, מבקשת להביא את הפרשה לערכאות. היא מצליחה לסדר לעד, בעזרת הכנסייה הקתולית, מקום מיסתור, עד שיוכל למסור את עדותו לתובעת מטעם המדינה. מה שהתברר בהמשך הוא, שהעד המיועד היה גם המאהב של אם הקורבן, המבוגרת ממנו בשנים רבות, ומשום כך הוא מתעקש להעיד, למרות הסכנה הצפויה לו ולמשפחתו אם יעשה זאת.

כאשר הוריו דורשים ממנו להניח לאהובתו ולהתכחש לעדות שמסר, כדי לחמוק מעונש, הוא כמובן מסרב. וכאן מגיע החלק המעניין יותר מבחינה דרמטית, שמייצג לא רק את העימות בתוך המשפחה, אלא גם את המצב של אומה שלמה אשר מצאה את עצמה נאלצת להרכין את הראש ולשתוק, על אף שרבים חלמו על דמוקרטיה, שבאותם ימים נראתה כהזיה שמעֵבֶר לאופק. אביו של העד, שהיה בעבר קצין בצבא הפולני, מנסה להפעיל את קשריו מן העבר לא רק כדי לחלץ את בנו מן הצרה אליה נקלע, אלא גם כדי להציל את פרנסת המשפחה שעמדה בסכנה, כאשר השלטון איים לבטל את רשיון הסַפָּרות של רעייתו. כאזרח נאמן למדינה ואיש צבא לשעבר, אבל גם כמי שניסיון החיים לימד אותו שלא כדאי להתעמת עם המשטר, הוא מנסה לאלף בינה את בנו הצעיר. אלא שחלומות הצדק של צעיר מרדן, מצד אחד, ואהבתו לאם הקורבן, מצד שני, אוטמים את אוזניו לכל נימוק שהוא.

כאמור, הכל מבוסס על מעשה שהיה. כלומר, גם אם יש דברים חריגים בעלילה, גם אם דברים אלה אינם משרתים בדיוק את המטרה האמיתית של הסרט – הצגת התמונה של פולין בימי ירוזלסקי – אי-אפשר להתווכח עליהם, משום שהתשובה תהיה תמיד: "אבל ככה זה היה". הסרט הוא במפורש מנשר פוליטי שהדמויות בו פחות מעניינות מן המסר, ואחרי כל כך הרבה סרטים שתוקפים שלטונות רודניים באשר הם, קשה לומר שיש כאן מסר חדש או שונה מכל מה שמוּכר מן הסרטים של קוסטה גבראס ודומיו. אם להוסיף על כך את הפגנות המשחק שמתרכזות, רוב הזמן, בעישון סיגריות בלתי-פוסק, בריצות מטורפות של הגיבור (זה העד שלא יתכחש לעדותו), ובפרודיה מוגזמת של התובעת מטעם המדינה שנראית כמו סאטירה של עצמה, קשה שלא להתרשם כי זה אחד מאותם סרטים שאמורים לפנות בעיקר לפולנים, במטרה להזכיר להם כי כדאי שייזהרו מפני שלטון דומה שעשוי לעלות במדינתם, ולכל חוגי הצדקנים שמעוניינים יותר בפוליטיקה מאשר בקולנוע.

גם ב"עולם חדש" של סטפן בריזה, אפשר לומר שתפקיד המשפחה הוא משני בעיקרו, אבל חשיבותו אינה מוטלת בספק. בריזה ידוע כבמאי העוסק במשברים החברתיים הרבים שיוצרת החברה המודרנית, וגם סרט זה אינו שונה. אחרי פתיחה אילמת שבה המצלמה עוקבת, על קירות דירתם של הזוג אן ופיליפ למל, מהם אפשר ללמוד עד כמה נישואיהם מאושרים והקשר בינם לבין שני ילדיהם, בת שהיא כבר סטודנטית ובן מתבגר בתיכון, מושלם, הסרט עובר בברוטליות לישיבה שבה מתברר כי בני הזוג עומדים בפני גירושין, ועורכי הדין שלהם רבים על חלוקת הרכוש. כל זה קורה משום שפיליפ קוּדם במקום עבודתו לתפקיד בכיר, ומאז הוא מביא את כל הצרות והבעיות שלו הביתה, אינו מקדיש עוד את תשומת הלב הראויה לאף אחד מבני המשפחה האחרים, ורעייתו אינה יכולה לשאת זאת עוד.

ואכן, יש לו הרבה מה להביא הביתה, כמי שמנהל את אחד מסניפיה המרכזיים של חברה אמריקאית גדולה, שהנהלתה לוחצת כל הזמן להגביר את הפריון ולצמצם הוצאות, ולא מעניין אותה כלל איך משליכות דרישות אלו על בני האדם. בריזה מתרכז בעיקר במאבק של פיליפ למל נוכח הצורך לעמוד בתכתיבים שיורדים עליו מלמעלה, ובו בזמן גם לשמור על שלום עובדיו הנאמנים, שהוא רואה עצמו אחראי להם, כמובן עד גבול מסוים. אלא שההתנגשות בעבודה, מצד אחד עם ההנהלה שמעליו, ומן הצד השני עם העובדים, משליכה גם על חיי המשפחה. הפרידה של בני הזוג משפיעה פחות על הבת הלומדת בארצות הברית, אבל הרבה יותר על הבן, שתוקף את אחד ממוריו באלימות, נשלח להסתכלות במוסד סגור, וצריך לקבל טיפול יסודי כדי לשוב לאיזון.

אשר לפיליפ, ככל שהאמצעים שבהם הוא מבקש להשתמש כדי למנוע פיטורים משמעותיים בסניף שלו הולכים ומצטמצמים. כך הוא מגלה שגם אותם חברים מסניפים אחרים ברחבי צרפת, שתחילה היו שותפים לעמדותיו, מַפנים לו עורף בהדרגה. וכך, הוא עצמו נותר כמעין בורג שאפשר להסתדר בלעדיו, בתוך מערכת שמאמינה, על-פי מיטב העקרונות הקפיטליסטיים, שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. בקולנוע אפשר אולי למצוא למשברים כאלה פתרון שישׂביע רצון, אם לא את הדמויות על המסך, לפחות את הקהל באולם. ומה שהקהל רוצה לראות, לפחות בסרט, הוא שמשפחה קודמת לכל. במציאות, זה כנראה קשה יותר.

ולסיום, אולי המשפחה המשונה ביותר מכל אלה שהוצגו בפסטיבל זה. אותה אפשר למצוא בסרט האיטלקי "כאן אני צוחק" של מאריו מארטונה, מי שנחשב היום לבמאי המוביל בתיאטרון הנפוליטני, ואחד מבמאֵי הקולנוע הבולטים שם. הסרט משחזר את אגדת חייו של אדוארדו סקארפטה, מי שהיה גדול הקומיקאים האיטלקים בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. הוא כתב, ביים והופיע בתפקידים הראשיים בכל ההצגות הרבות שהוא העלה עם להקת התיאטרון שלו, כשבמרכז כולן ניצבת דמותו של פליצ'ה שיושאמוקה (בנפוליטנית פירוש שמו הוא: "הנושם בפה המאושר"), מעין התגלמות סאטירית של "כלאדם" בנפולי. טוב לב, קצת טמבל, פטפטן, מעין תחליף לפולצ'ינלה, שמילא תפקיד דומה על בימות נפולי לפניו. הקריירה של סקארפטה הייתה בשיאה כאשר החליט להעלות פרודיה על טרגדיה מצליחה, "בתו של לוריו", מאת הסופר, המחזאי והפוליטיקאי שעתיד היה להיות לימים איש הרוח הרשמי של איטליה הפאשיסטית, גבריאלֶה ד'אנונציו. סאקרפטה טען שקיבל אישור בעל-פה לסאטירה שלו, הוא העלה אותה תחת השם "בנו של לוריו", וזכה בהצלחה גדולה. אלא שאז הגיש נגדו ד'אנונציו תביעה בטענה שביצע פלגיאט. התביעה נדחתה בסופו של דבר, אבל החלה לדרדר את הקריירה של סקארפטה, שהלך לעולמו בשנת 1925.

אולי הדבר המעניין ביותר בחייו של סקארפטה (טוני סרביו הוא שמגלם את התפקיד הראשי בתיאטרליות רבה), כאשר סוקרים אותם היום, מלבד החשיבות ההיסטורית שֶיֵש לתרומתו להתפתחות הקומדיה הנפוליטנית, נעוץ בכך שהוא היה אביהם של שלושת האחים דה פיליפו, המחזאי והשחקן אדוארדו, שחקן הקולנוע והתיאטרון פפינו, והשחקנית טיטינה, אם כי למעשה אף אחד מן השלושה לא היה צאצא חוקי שלו. מסתבר שסקארפטה היה גבר בעל תיאבון בלתי-נלאה לנשים, ולא ראה שום סיבה להסתיר זאת. על אף שהיה נשוי חוקית לרוזה דה פיליפו, שגם היא ילדה לו כמה ילדים, הוא הכניס לחיק המשפחה גם את אחייניתה, לואיזה, שהייתה אמם של אדוארדו, פפינו וטיטינה, ועוד כמה נשים שילדו לו ילדים. כל הילדים הפכו בשלב כזה או אחר לחברים בלהקת התיאטרון שלו, עלו לבמה לצידו, חיו כולם יחד באותו בית רחב-ממדים, ועבדו בצוותא במשך שנים, אם כי לא בדיוק באושר העילאי שסקארפטה עצמו הישלה את עצמו שהוא משכין סביבו. לכו תמצאו היום משפחה שכזאת.