קולנוע ישראלי בראי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל

אירועי 7 באוקטובר 2023 גררו טלטלה מוחלטת במציאות הישראלית. כתוצאה מכך, גם בדרך בה אנו חוזים בקולנוע המציג את המציאות הישראלית מתחולל שינוי באופן טבעי, שֶכֵּן דומה כי כל הסרטים שנוצרו לפני כן שיקפו ישראל אחרת. הדבר מציב אתגר בפני יוצרי קולנוע, שהרי לרוב חולפות כמה שנים מאז תחילת העבודה על התסריט ועד קבלת התוצר הסופי, ורוב הסרטים הישראליים שיצאו לאקרנים במהלך 2025 או הוצגו בפסטיבלים נוצרו לפני המלחמה בה אנו מצויים בעת כתיבת שורות אלו. לגבי רוב הסרטים לא מתעוררת לכאורה כל בעיה, מפני שבניגוד לתפיסה הרווחת, רוב הקולנוע הישראלי העלילתי אינו עוסק ישירות בסכסוך הישראלי-פלסטיני (בניגוד לקולנוע הפלסטיני), מצב שאולי גם הוא ישתנה בעתיד הקרוב. שלושה סרטים בכל זאת עסקו במצב הפוליטי בארץ. סרט אחד צולם ברובו המכריע לפני 7 באוקטובר 2023. הסרט השני נכתב וקיבל מימון לפני 7 באוקטובר, אולם התסריט שלו שוכתב, ואירועי "חרבות ברזל" תופסים בו מקום מרכזי. הסרט השלישי נוצר כולו אחרי 7.10.2023.

סרטה של נטעלי בראון, "חמצן", מתרחש בזמן מלחמה בין ישראל לחיזבאללה. לכאורה, זו מלחמה שונה מאוד ממלחמת "חרבות ברזל", והיא דומה יותר למערכות קודמות. הסרט הוא שילוב של מלחמה דמיונית ומרכיבים אמיתיים. כל דיווחי החדשות וקטעי הטלוויזיה הכלולים בסרט הם חומרי ארכיון מתקופת שונות וממערכות שונות. בין כל אלה שזור גם נאום "הניצחון המוחלט" של ראש הממשלה, אך כאן, בהקשר אחר, הדיון אינו במערכה הספציפית, אלא בחיים במדינה שמערכות ומלחמות מתרחשות בה דרך קבע.

דאנה איבגי ובן סולטן ב"חמצן" של נטעלי בראון - תמונה: הקרן הישראלית לקולנוע

הדבר ניכר כבר בפתיחת הסרט: חזרה לקראת טקס יום ירושלים שנערך בבית ספר יסודי בנהריה. בטקס מגלמים תלמידים את החיילים שהשתתפו בקרב על ירושלים ב-1967, ומשחזרים את הנאמר במכשירי הקשר. לאחר מכן פותח את הטקס באופן רשמי יעקב, לוחם ותיק שנאמר כי הוא השתתף בשחרור ירושלים. תלמידה מוסיפה בקול פחות רשמי שיעקב הוא גם אביה של המורה ענת, מי שתתגלה כגיבורת הסרט. על פני הדברים, הפתיחה הזאת אינה קשורה לעלילת הסרט, אך היא ממחישה את הנושא החשוב אשר מוצג בה – הקשר בין החינוך והמשפחה לבין הנכונות להקרבה עצמית. הדבר בא לידי ביטוי בסיפור היחסים של ענת עם בנה עידו, אותו גידלה לבדה. עידו עומד להשתחרר מן השירות הצבאי, וענת תיכננה את הטיול שלו אחרי הצבא, אליו רצתה להצטרף. אך כאשר פורצת המלחמה השחרור נדחה, ומתברר שעידו התנדב להמשיך לשרת משום שלא רצה לנטוש את חבריו בעת משבר. בעקבות לחציה של אמו יוצא עידו לחופשה קצרה, והוא כועס על כך שהוא מופרד מחבריו ואינו יכול להיות חלק מן היחידה. יעקב, הסבא, שהוא גם עדיין דמות משפיעה בצה"ל, טוען בפני ענת כי שכך גידלו את עידו. היא טוענת שהיא זו שגידלה אותו, אבל עולה השאלה האם כוחה של האם חזק מול כוחו של האתוס הלאומי, והאם היא תוכל ליצור עבורו חיים שלא יסתיימו במוות בגיל צעיר. ענת מנסה בשלל דרכים, יותר ויותר קיצוניות, למנוע מעידו להשתתף בלחימה. אך החיים שהיא רוצה עבור בנה נראים בלתי-אפשריים כאן, גם מפני שהיא חיה בעיר אשר סופגת הפצצות, וגם מפני שהציבור מעריץ ומאדיר לוחמים. זו גם גישתו של אביה, יעקב, שעברו רודף אותו, והוא סובל מתסמינים הולכים ומחמירים של הלם קרב המונעים ממנו לתפקד. כאמור, כל זה נכתב ולרוב גם צולם לפני 7 באוקטובר, אך הסרט נחווה כתגובה למתרחש עכשיו ומה שהתרחש תמיד.

עיסוק באופיה האלים של החברה הישראלית בצל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נושא החוזר במידה זו או אחרת בכל סרטיו של נדב לפיד, ועם הזמן הוא תופס בהם מקום מרכזי יותר. הדבר נכון גם לגבי סרטו החדש, "כן", שנכתב לפני אירועי 7 באוקטובר וחרבות ברזל, אולם שוכתב באופן בולט בעקבות המצב. בניגוד ל"חמצן" הוא מבטא התייחסות ישירה למציאות הקונקרטית ולטבע השונה של המלחמה הנוכחית. אולם בדומה לסרטה של בראון, יש בביקורת של הסרט משהו גדול יותר מן התייחסות אך ורק למצב בשנתיים האחרונות, גם עקב יסודות בתסריט המקורי, וגם בשאיפה של הסרט לעסוק בתמונה שהיא אפילו גדולה יותר מן האסון שטילטל את המדינה.

"כן" של נדב לפיד - תמונה: Les Films du Losange

במרכז העלילה – זוג אמנים, י' המוסיקאי ויסמין הרקדנית, אשר מוכרים את האמנות שלהם ואת עצמם, ביותר מדרך אחת, לבעלי ההון ולאלו השולטים בחברה. הם הדחיקו את השאיפות האמנותיות, שהיו חזקות יותר בעבר, וכעת הם מדחיקים את הדיסוננס בין סוג הבידור שהם חלק ממנו לבין זוועות המלחמה. זה המצב בחלקו הראשון של הסרט, שכותרתו היא "החיים הטובים". אלה החיים שניתן לחיות בחלקים מישראל, אך המציאות בעזה חודרת באמצעות עדכוני חדשות בטלפון, בהם דיווחים על הרוגים פלסטיניים רבים. כל דיווח כזה מטלטל את הסרט – הלכה למעשה, שכן המסך כולו רועד והפסקול מבטא זאת בהתאם. אך ההלם נמשך רק שניות אחדות, ואז חוזרים לשיגרה. זוהי אמירה על היכולת להדחיק את המצב וגם דעה אישית שהייתה יכולה להיות על המלחמה. י' מתגעגע לאמו המנוחה, אשר נפטרה ימים ספורים לפני 7 באוקטובר והחזיקה בדעה פוליטית מוצקה בנוגע לכיבוש. אולם הוא משתף פעולה לא רק עם הכסף, אלא גם עם המשטר. כאשר הוא לוקח את בנו הפעוט לגנון, כל דבר בדרך זוכה לשם התואר "טוב" – סוג של קבלה של המציאות עם הדחקת היסוד הכאוטי בה.

אולם, בשלב מסוים מתרסקת ההדחקה. י' מקבל עבודה אשר ממחישה את ממדי האכזריות. לכאורה, זו עוד משימה של אמנות תמורת הרבה כסף – הלחנת המנון חדש למדינה/ללחימה בעזה, בתמורה לסכום כסף שיבטיח את עתידה הכלכלי של המשפחה. מילות ההמנון, שלא נכתבו עבור הסרט, ונלקחו מסרטון ישראלי לשיפור מצב רוח בתחילת המלחמה, קוראות להרס מוחלט של עזה. בחיפוש אחר הלחן יוצא י' למסע ברחבי המדינה – בחלקו השני של הסרט, הקרוי "הדרך". דרך זו מובילה אותו לא רק למגע עם חלקים אחרים של הארץ, בליווי קריינות על קיפוח הפלסטינים, אלא גם למגע עם הכאב של הישראלים. בהקשר זה יש מקום מרכזי ללאה, אהובת נעורים של י', מתרגמת שעובדת ב"הסברה" של הכאב של הישראלים. באחת הסצינות הבולטות בסרט היא מספרת ברצף ובמהירות סיפורי זוועה אמיתיים רבים מאותו יום, אבל שזורה בכך גם ביקורת על השימוש בהם על מנת להצדיק פגיעה באויב.

כמו בסרטיו הקודמים, לפיד לא ממש מראה פלסטינים, אלא מציג את השלכות הסכסוך על הצד הישראלי: ריקבון מוסרי עקב האלימות, וגם כאב ואובדן. כשם שיש בסרט ביקורת על המעשים של עשירי ישראל, על הצבא, ועל הצדקת ההרג ההמוני של היריב, יש בו גם המחשה של העובדה שלכל צד יש מניע משלו, וטראומה משלו. י' ולאה נוסעים לכיוון אזורי הלחימה על מנת לקבל השראה – ספק השראה ללחן להמנון ספק השראה למצבם בחיים. שהרי עבורם זהו מעין איחוד רומנטי, עם מלחמה, הרס ואובדן ברקע.

החלק השלישי בסרט נקרא "הלילה", והוא מתרחש מחוץ לישראל. במרכזו השאלה, האם הגירה אכן אפשרית, לא מבחינה מעשית, אלא מצפונית. באירופה, יסמין חולמת שלילד המשותף שלה ושל י' יהיה עתיד בלי זהות ישראלית, בעוד י' מוצא את עצמו כבול להון וגם לזהות כחלק מן התעמולה הישראלית. ההרס והמחיקה מתחברים אצלו, בהמנון שהוא מלחין, ליופי במלודיה. אך ההמנון הוא למעשה עיוות מכוון של השיר "הרעות".

הסרט השלישי, "על כלבים ואנשים", של הבמאי דני רוזנברג, צולם בנובמבר 2023. יש בו שילוב של תיעוד של המתרחש בעוטף עזה ועלילה מינימליסטית. משחקת בו שחקנית מקצועית אחת בלבד, אשר מגלמת את דמותה של דר, נערה בת 15 אשר חוזרת לקיבוץ ניר עוז כדי לחפש את כלבתה. אמה של הנערה חטופה בעזה. החיפוש אחר הכלבה מאפשר להתבונן בניר עוז ובאיזור עוטף עזה כולו. דר מתבוננת במהלך הסרט על הסביבה ההרוסה, וגם מתבוננת בטלפון הנייד בצילומי הזוועות – הן אלו שהתחוללו בקיבוץ ובפסטיבל נובה, והן אלו המתרחשות מעבר לגדר, כשהצד השני חוֹוֶה כאב והרס.

אורי אבינועם ב"על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג - תמונה: הקרן הישראלית לקולנוע

סרט נוסף עוסק בחיים שאינם נוגעים ישירות במלחמה, אך גם לא מתעלם ממנה לחלוטין. סרטה הקצר של רונה סגל, "לא שבת שלי", אשר הוקרן בפסטיבל סרטים בערבה ובפסטיבל הקולנוע של ירושלים, מתרחש במהלך 6 באוקטובר 2023, והגיבורה מתלבטת האם להגיע למסיבה, שאפשר להבין כי היא פסטיבל נובה. היא מקווה שהגָרוש שלה יטפל בבתם המשותפת המצויה בתחילת גיל ההתבגרות, אך זה לא קורה, והיא צריכה למצוא פתרון אשר יאפשר לה גם להשאיר את הבת בידיים בטוחות וגם לצאת לבילוי. הסרט אינו עוסק באירועי פסטיבל נובה, אבל הם מרחפים עליו כצל קודר. הוא עוסק גם בחייה של הגיבורה כצעירה ובאחריותה כאם. הגיבורה אינה יודעת כי המצב הפוליטי עומד להתנפץ, אך מה שמתנפץ הוא יכולתה לבלות כמו בת 20, גם אם היא מוצאת דרך לשלב הורוּת ובילוי.

סרטים אלו מהווים מדגם ראשוני, וכנראה חלקי. יש בסרטים הללו לא רק אמירה פוליטית, אלא גם התמודדות ישירה עם המצב הנוכחי, והבנה כי הכאב, האובדן, וגם התגובה הם חלק מרצף היסטורי גדול יותר.