סטיבן ספילברג: ככה זה התחיל

עם הצגת סרטו החדש של סטיבן ספילברג, "הפייבלמנים", שהוא סרטו האוטוביוגרפי המפורש הראשון – שהרי רמזים אוטוביוגרפיים אפשר היה למצוא ברבים מסרטיו הקודמים – מן הראוי להביא כאן דברים שנשא באחרונה בפני סטודנטים שהיו נוכחים בטקס "אקדמיית ההישגים האמריקאית". ספילברג, שהוא כיום במאי הקולנוע המצליח ביותר בעולם, חתם על סרט הטלוויזיה הראשון שלו כשהיה בן 23 בלבד, ושנתיים לאחר מכן ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. מאז הספיק לחתום על 58 סרטים באורך מלא, מכל הסוגים, ביניהם שוברי קופות כמו "מלתעות", סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "מפגשים מן הסוג השלישי", סרטי "פארק היורה", "הצבע ארגמן", וכמובן הסרט שמזוהה עד היום איתו אולי יותר מכל סרט אחר, "אי.טי.". וזה רק על קצה המזלג. ספילברג, בן למשפחה יהודית שנדד במהלך ילדותו על פני ארצות הברית מן הצפון לדרום וחזרה, הוא כיום בן 76. הוא זכה פעמיים בפרס האוסקר כבמאי הטוב ביותר (עבור "להציל את טוראי ריאן" ו"רשימת שינדלר"), סרטיו זכו באינספור פרסים נוספים בקטגוריות אחרות, ורבים מנבאים שהשנה הוא יחזור להחזיק פעם נוספת בפסל המוזהב, בזכות סרטו החדש. את דבריו הבאים לסטודנטים שנכחו באקדמיית ההישגים האמריקאית הוא הקדיש לצעדים הראשונים שהביאו אותו לקולנוע.

מאחר שלא הוזהרתי מראש שעלי לשאת כאן דברים, לא הכנתי נאום מראש, אבל הרשו לי לספר לכם משהו שעלה על דעתי, בעקבות שאלה ששאל אותי אחד המראיינים, לפני לא מעט שנים. הוא רצה לדעת מדוע בחרתי להיות במאי קולנוע, ומאחר שלא עלתה כל דעתי שום תשובה הולמת באותו הרגע, השבתי לו שזה משום שזה מאפשר לי "לחלום למחייתי". רק אחרי הרבה זמן תפסתי שזה בדיוק מה שאני באמת עושה, "חולם למחייתי". מה שאני עושה בחיים זה בדיוק מה שרציתי לעשות בהם. ואני מודה שזה לא היה מתוכנן מראש. אני יודע היטב שכולנו נוהגים לעשות תוכניות כאלה ואחרות לעתיד, זה בדרך כלל מתחיל כבר ברגע שצריך להחליט על המגמה שבה נרשמים בקולג'. אבל אני, לצערי, לא למדתי בקולג' שהציע את המגמה שאני חפצתי בה, קולנוע וטלוויזיה, ולכן נרשמתי בסופו של דבר למגמה לאנגלית, משום שאבי טען שאני זקוק למקצוע של ממש, במקרה שלא אצליח להתפרנס כבמאי קולנוע. הוא הסביר לי שאם אשלים את הלימודים באנגלית, אוכל לפחות להיות מורה, והוראה זה מקצוע מאוד מכובד, אולי המקצוע האצילי ביותר שיש היום בעולם, גם אם זה המקצוע הפחות מתוגמל, אם אני מבין את מצבם של המורים לאשורו.


סטיבן ספילברג מדריך את גבריאל לאבל ב"הפייבלמנים"

מקצוע אצילי או לא, אני העדפתי להיות במאי קולנוע, וחשבתי שאולי יעניין אתכם לדעת איך כל זה התחיל. ואני רוצה להדגיש שכל מה שאני עומד לספר לכם עכשיו זו השתלשלות של מקרים שהחלה כשהייתי בן שש או שבע. יום אחד אמר לי אבא, שנלך יחד לראות הגדולה בהצגות תבל. וכאשר אתה מבטיח לילד בגיל הזה שהוא עומד לראות את הגדולה בהצגות תבל, אפשר להבין שהוא יוצא מעורו מרוב התלהבות. אבא הסביר לי שנראה מאלפי אריות ולוליינים מעופפים באוויר, שיהיו ליצנים, וכל זה פשוט הקסים אותי. חלמתי על מה שצפוי לי במהלך כל אותו השבוע. באותו הזמן גרנו עדיין בניו ג'רזי. בסוף השבוע נכנסנו למכונית ונסענו לפילדלפיה, זה היה בימים שקדמו לחג המולד, בחוץ היה קר מאוד, וכשהגענו למקום, הצטרפנו לתור ארוך מאוד. אני זוכר עד היום את חומת הלבֵנים האדומות שלאורכה השׂתרך התור האינסופי הזה, שהתקדם באטיות מעצבנת. אני חושב שעמדנו בתור כשעתיים וחצי, לא הבנתי בדיוק לאן נגיע בסופו של דבר. חשבתי שאני צריך לראות אוהל ענק שבו יתרחש כל המופע המופלא שהובטח לי, אבל כל מה שראיתי היה חומת הלבֵנים האדומות.
בסוף, כשהגענו לכניסה, עברנו דרך דלת רחבה וגדולה, ונכנסנו לאולם גדול ואפלולי. אני זוכר שהייתה שם תאורה בצבע ורוד וארגמן, והתקרה הזכירה לי איכשהו תקרה של כנסייה, היו שם הרבה גילופי רוקוקו, אי-אפשר היה להבחין במשהו סמלי במיוחד באולם הזה. אם כבר, זה הזכיר לי בית תפילה, קצת כמו בית הכנסת שאליו נהגנו ללכת, וכל זה לא נראה לי קשור בשום דרך שהיא לגדולה בהצגות תבל.
התיישבנו במושבים שכולם פנו קדימה, אל מסך גדול, שלא אשכח את מראהו לעולם. המסך עלה, האורות באולם כבו, ותמונה מוארת רק בקושי הופיעה על הבד שמאחורי המסך. היא היבהבה ונראתה לי מחוספסת מאוד, אולי משום שישבנו באחת השורות הראשונות, ופתאום הבנתי שאבא שיקר לי, בגד בי, ושאיננו נמצאים בקרקס של ממש, אלא בסרט על קרקס. אני חייב לציין שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית קולנוע, וזה היה הסרט הראשון שלי, "הגדולה בהצגות תבל" של ססיל ב' דה מיל. עד אז ראיתי אמנם הרבה בסרטים בטלוויזיה, משום שאבא היה מהנדס חשמל, ובזמנו החופשי, כשלא עבד ב-RCA, הוא נהג לתקן את מקלטי הטלוויזיה המוקדמים של תחילת שנות ה-50. משום כך ידעתי בדיוק מה זו טלוויזיה, אבל לא היה לי מושג מה זה סרט בקולנוע, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי. וכאן אני חייב להודות, שתחושות האכזבה והעלבון שאחזו בי בתחילת ההצגה לא נמשכו יותר מ-10 דקות. משום שאחרי 10 הדקות הראשונות הפכתי לעוד קורבן של הסם המשכר ששמו קולנוע.