עם הצגת סרטו החדש של סטיבן ספילברג, "הפייבלמנים", שהוא סרטו האוטוביוגרפי המפורש הראשון – שהרי רמזים אוטוביוגרפיים אפשר היה למצוא ברבים מסרטיו הקודמים – מן הראוי להביא כאן דברים שנשא באחרונה בפני סטודנטים שהיו נוכחים בטקס "אקדמיית ההישגים האמריקאית". ספילברג, שהוא כיום במאי הקולנוע המצליח ביותר בעולם, חתם על סרט הטלוויזיה הראשון שלו כשהיה בן 23 בלבד, ושנתיים לאחר מכן ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. מאז הספיק לחתום על 58 סרטים באורך מלא, מכל הסוגים, ביניהם שוברי קופות כמו "מלתעות", סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "מפגשים מן הסוג השלישי", סרטי "פארק היורה", "הצבע ארגמן", וכמובן הסרט שמזוהה עד היום איתו אולי יותר מכל סרט אחר, "אי.טי.". וזה רק על קצה המזלג. ספילברג, בן למשפחה יהודית שנדד במהלך ילדותו על פני ארצות הברית מן הצפון לדרום וחזרה, הוא כיום בן 76. הוא זכה פעמיים בפרס האוסקר כבמאי הטוב ביותר (עבור "להציל את טוראי ריאן" ו"רשימת שינדלר"), סרטיו זכו באינספור פרסים נוספים בקטגוריות אחרות, ורבים מנבאים שהשנה הוא יחזור להחזיק פעם נוספת בפסל המוזהב, בזכות סרטו החדש. את דבריו הבאים לסטודנטים שנכחו באקדמיית ההישגים האמריקאית הוא הקדיש לצעדים הראשונים שהביאו אותו לקולנוע.
מאחר שלא הוזהרתי מראש שעלי לשאת כאן דברים, לא הכנתי נאום מראש, אבל הרשו לי לספר לכם משהו שעלה על דעתי, בעקבות שאלה ששאל אותי אחד המראיינים, לפני לא מעט שנים. הוא רצה לדעת מדוע בחרתי להיות במאי קולנוע, ומאחר שלא עלתה כל דעתי שום תשובה הולמת באותו הרגע, השבתי לו שזה משום שזה מאפשר לי "לחלום למחייתי". רק אחרי הרבה זמן תפסתי שזה בדיוק מה שאני באמת עושה, "חולם למחייתי". מה שאני עושה בחיים זה בדיוק מה שרציתי לעשות בהם. ואני מודה שזה לא היה מתוכנן מראש. אני יודע היטב שכולנו נוהגים לעשות תוכניות כאלה ואחרות לעתיד, זה בדרך כלל מתחיל כבר ברגע שצריך להחליט על המגמה שבה נרשמים בקולג'. אבל אני, לצערי, לא למדתי בקולג' שהציע את המגמה שאני חפצתי בה, קולנוע וטלוויזיה, ולכן נרשמתי בסופו של דבר למגמה לאנגלית, משום שאבי טען שאני זקוק למקצוע של ממש, במקרה שלא אצליח להתפרנס כבמאי קולנוע. הוא הסביר לי שאם אשלים את הלימודים באנגלית, אוכל לפחות להיות מורה, והוראה זה מקצוע מאוד מכובד, אולי המקצוע האצילי ביותר שיש היום בעולם, גם אם זה המקצוע הפחות מתוגמל, אם אני מבין את מצבם של המורים לאשורו.
סטיבן ספילברג מדריך את גבריאל לאבל ב"הפייבלמנים"
מקצוע אצילי או לא, אני העדפתי להיות במאי קולנוע, וחשבתי שאולי יעניין אתכם לדעת איך כל זה התחיל. ואני רוצה להדגיש שכל מה שאני עומד לספר לכם עכשיו זו השתלשלות של מקרים שהחלה כשהייתי בן שש או שבע. יום אחד אמר לי אבא, שנלך יחד לראות הגדולה בהצגות תבל. וכאשר אתה מבטיח לילד בגיל הזה שהוא עומד לראות את הגדולה בהצגות תבל, אפשר להבין שהוא יוצא מעורו מרוב התלהבות. אבא הסביר לי שנראה מאלפי אריות ולוליינים מעופפים באוויר, שיהיו ליצנים, וכל זה פשוט הקסים אותי. חלמתי על מה שצפוי לי במהלך כל אותו השבוע. באותו הזמן גרנו עדיין בניו ג'רזי. בסוף השבוע נכנסנו למכונית ונסענו לפילדלפיה, זה היה בימים שקדמו לחג המולד, בחוץ היה קר מאוד, וכשהגענו למקום, הצטרפנו לתור ארוך מאוד. אני זוכר עד היום את חומת הלבֵנים האדומות שלאורכה השׂתרך התור האינסופי הזה, שהתקדם באטיות מעצבנת. אני חושב שעמדנו בתור כשעתיים וחצי, לא הבנתי בדיוק לאן נגיע בסופו של דבר. חשבתי שאני צריך לראות אוהל ענק שבו יתרחש כל המופע המופלא שהובטח לי, אבל כל מה שראיתי היה חומת הלבֵנים האדומות.
בסוף, כשהגענו לכניסה, עברנו דרך דלת רחבה וגדולה, ונכנסנו לאולם גדול ואפלולי. אני זוכר שהייתה שם תאורה בצבע ורוד וארגמן, והתקרה הזכירה לי איכשהו תקרה של כנסייה, היו שם הרבה גילופי רוקוקו, אי-אפשר היה להבחין במשהו סמלי במיוחד באולם הזה. אם כבר, זה הזכיר לי בית תפילה, קצת כמו בית הכנסת שאליו נהגנו ללכת, וכל זה לא נראה לי קשור בשום דרך שהיא לגדולה בהצגות תבל.
התיישבנו במושבים שכולם פנו קדימה, אל מסך גדול, שלא אשכח את מראהו לעולם. המסך עלה, האורות באולם כבו, ותמונה מוארת רק בקושי הופיעה על הבד שמאחורי המסך. היא היבהבה ונראתה לי מחוספסת מאוד, אולי משום שישבנו באחת השורות הראשונות, ופתאום הבנתי שאבא שיקר לי, בגד בי, ושאיננו נמצאים בקרקס של ממש, אלא בסרט על קרקס. אני חייב לציין שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית קולנוע, וזה היה הסרט הראשון שלי, "הגדולה בהצגות תבל" של ססיל ב' דה מיל. עד אז ראיתי אמנם הרבה בסרטים בטלוויזיה, משום שאבא היה מהנדס חשמל, ובזמנו החופשי, כשלא עבד ב-RCA, הוא נהג לתקן את מקלטי הטלוויזיה המוקדמים של תחילת שנות ה-50. משום כך ידעתי בדיוק מה זו טלוויזיה, אבל לא היה לי מושג מה זה סרט בקולנוע, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי. וכאן אני חייב להודות, שתחושות האכזבה והעלבון שאחזו בי בתחילת ההצגה לא נמשכו יותר מ-10 דקות. משום שאחרי 10 הדקות הראשונות הפכתי לעוד קורבן של הסם המשכר ששמו קולנוע.
סטיבן ספילברג מביים את "הפייבלמנים"
החל מאותו רגע לא ישבתי עוד בתוך אולם קולנוע, חדלתי להיות מודע לכל מה שקורה סביבי, כבר לא הייתי בשום בית תפילה משום סוג שהוא, זה היה היכל שמוקדש כולו לחוויה שאני הייתי חלק ממנה. פתאום הרגשתי שאני נוטל חלק בחיים של אנשים רבים, אנשים שלא אפגוש לעולם מחוץ למסגרת הסיפור האחד הזה שנגלה לפנַי על הבד. ואולי אתם זוכרים שבאחד מרגעי השיא של הסיפור הזה יש תאונת רכבת איומה ונוראה. רואים שם רכבת דוהרת על הפסים, מכונית חוצה את הפסים והנהג מנסה לעצור את הרכבת, הרכבת מתנגשת במכונית, המכונית מתעופפת באוויר מעל הקטר, הרכבת יורדת מן הפסים, וההרס נראה מפחיד במיוחד. זאת הייתה סצינה שכולה אפקטים מיוחדים, ומאוחר יותר סוּפר לי שהרכבת הייתה מיניאטורה, אבל בעיני זה נראה אמיתי יותר מכל מה שראיתי בחיי, פשוט האסון הגדול ביותר שחזיתי בו אי-פעם.
באותה שנייה הפכתי לחסיד מושבע, לאו דווקא של הקולנוע, כי ביקשתי מייד מאבא שיקנה לי רכבת חשמלית. כך קרה שהתוצאה של החוויה הנדירה הזאת שחוויתי הובילה לרכבת החשמלית הראשונה שלי. ואכן, לחגים באותה השנה קיבלתי מאבא רכבת חשמלית, קטר ועוד כמה קרונות, וגם פסים. ובשנה שלאחר מכן ביקשתי ממנו שוב אותו הדבר. ובהמשך, התחלתי לאסוף עוד ועוד קטרים וקרונות, וגם פסים לרכבות, היו לי תחנות קטנות ורמזורים אדומים, התמכרתי לחלוטין לרכבות האלה.
ספילברג עם משפחת הפייבלמנים הקולנועית: גבריאל לה בל, פול דאנו, מישל ויליאמס, קילי קארסטן, ג'וליה באטרס וסופיה קופרה
באותה תקופה עברנו מניו ג'רזי לפיניקס שבאריזונה, ותאמינו לי שלילד בגילי, הייתי כבר בן 12, לא היה שום דבר לעשות שם. אז שיחקתי עם הרכבות, וחשבתי שמעניין יהיה לראות אם אני מסוגל לשחזר את החוויה שהייתה לי לפני כמה שנים בקולנוע, עם הרכבות שלי. הרצתי את שתי הרכבות שלי אחת מול השנייה על אותם הפסים, עד שהן התנגשו זו בזו. כצפוי, הצעצועים נשברו, וביקשתי מאבא שיתקן אותם. הוא שאל אותי איך זה קרה, הסברתי לו מה עשיתי, אבא תיקן אותם, ושבוע לאחר מכן ריסקתי את הרכבות שוב, וקראתי לאבא. הוא גער בי, והזהיר אותי שייקח ממני את הרכבות אם אמשיך לחבל בהן, שלא יהיו לי יותר רכבות.
אבל היה משהו בי, מעין דחף הרס ראשוני. חשתי שאני ממש צריך לראות את הרכבות האלה מתנגשות זו בזו, אבל מצד שני לא רציתי שייקחו אותן ממני. באותם ימים, אבי החזיק בבית מצלמת קודאק 8 מילימטר מצוידת בשלוש עדשות שונות: אחת בעלת זווית רחבה, שנייה לזווית רגילה, והשלישית לצילומי קלוז-אפ. אף פעם לא התעסקתי באמת עם המצלמה הזאת קודם לכן, אבל חשבתי שאם אני אצלם את הרכבות מתנגשות זו בזו, אוכל אחר כך לראות את זה שוב ושוב מבלי להרוס את הרכבות עצמן. וכך עשיתי את הסרט הראשון שלי. הנחתי את המצלמה בגובה הפסים, אולי משום שככל הילדים, אהבתי להתבונן בצעצועים מקרוב, וזווית הצפייה במקרה הזה נראתה בעינַי סבירה. צילמתי תחילה רכבת אחת נוסעת מימין לשמאל, עצרתי את המצלמה, צילמתי את הרכבת השנייה נוסעת משמאל לימין, ואינסטינקטיבית, חשבתי שאם אני אניח את המצלמה באמצע, ביניהן, הן יתנגשו בדיוק מולה, וכך אנציח את התאונה עצמה. זה מה שעשיתי. למזלי, אף אחת משתי הרכבות לא ניזוקה, אבל זה איפשר לי לצפות בהתנגשות עוד ועוד, מבלי לסכן שוב את הרכבות עצמן.
ואז התחלתי להרהר בלבי מה עוד אני יכול לעשות עוד עם המצלמה הזאת, וככה התחלתי לעשות סרטים. הפעם הראשונה שהבנתי שהצופים בסרט נותנים אישור להחלטתי להיות במאי קולנוע הייתה בימים שהייתי בתנועת הצופים. אחת המשימות שלנו שם הייתה לספר סיפור באמצעות צילומי סטילס. מאחר שמצלמת הסטילס של הקן שלנו התקלקלה, פניתי למדריך ושאלתי אם אני יכול לספר סיפור באמצעות מצלמת קולנוע. הוא הסכים, ואז לקחתי את המצלמה מהבית, ועשיתי איתה מערבון קטן שקראתי לו Gunsmog, אולי משום שבאותם הימים, הסדרה הפופולרית ביותר בטלוויזיה הייתה Gunsmoke.
האחיות שלי, השכנים, ועוד כמה מבין הצופים הופיעו בסרט. לכולם באריזונה יש כמובן בגדי בוקרים, וכולם לבשו אותם לקראת הצילומים. בסוף השבוע הצגתי את הסרט לחברים, וכולם יצאו מדעתם מרוב התרגשות, צעקו ושרקו ומחאו כפיים, עם הסרט אבל גם על הסרט. לי לא היה איכפת, העיקר שהם הגיבו, והתגובה ממש הלהיבה אותי.
מאז איני רואה טעם בחיים בלי איזשהו ביטוי של תגובה קולקטיבית לְמה שאני עושה. זאת אולי הסיבה לכך שהסרטים המוקדמים שלי היו כולם מוקדשים לכם, הצופים. ניסיתי למשוך אתכם פנימה לתוכם, ליצור את ההרגשה שאתם שותפים להם. חשבתי עליכם כשעמדתי מאחורי המצלמה, על מה שעשוי לשאת חן בעיניכם, מה יעורר בכם התלהבות, מה יצחיק אתכם או מה יגרום לכם לצרוח בבהלה, איך אני יכול למתוח גם כאשר המנגנון של הכריש הארור סירב לפעול, ולאורך כל הדרך הרגשתי שאתם השותפים המלאים שלי. שיתפנו פעולה זה עם זה, אחד מותח והשני נמתח. זאת הייתה הרגשה נפלאה בתחילת הקריירה שלי, ואני מבקש להדגיש שלא הייתה בפנַי שום אפשרות אחרת.
לפעמים יש לך חלום, והחלום אינו על משהו שקרה לך בעבר, ואין לך מושג אם זה מה שעשוי לקרות לך בעתיד. והרשו לי לומר לכם, שהחלומות מגיעים תמיד מאחור, במפתיע, ומדברים אליך בלחש עד שממש קשה לשמוע אותם. ואני חוזר ואומר לילדַי, שהדבר שהכי קשה לשמוע הוא קול האינסטינקט שלך, האינטואיציה האישית שלך. היא תמיד לוחשת וקשה לשמוע אותה. לכן אתם צריכים להיות ערים ומוכנים, בכל יום מימי חייכם, ולהאזין למה שנלחש לכם באוזן. אם אתם יכולים לשמוע את הלחישה הזאת, ומה שהיא אומרת מדגדג לכם בלב, סימן שהלחישה מבשרת לכם שזה העתיד שלכם, ואם זה כך, זה הדבר הנכון להקדיש לו את החיים.
גיליון זה מוקדש כולו לפסטיבל ה-75 בקאן. בעיני רבים נחשב פסטיבל זה לאירוע
הקולנועי המרכזי של השנה,
ומידע נוסף על הפסטיבל תוכלו למצוא במדור נפרד באתר שלנו, "הכל על קאן"...
גיליון זה מוקדש כולו לפסטיבל ה-75 בקאן. בעיני רבים נחשב פסטיבל זה לאירוע
הקולנועי המרכזי של השנה,
ומידע נוסף על הפסטיבל תוכלו למצוא במדור נפרד באתר שלנו, "הכל על קאן"...