האם מארוול דועך?

דומה כי המשבר בו שרויה תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות בכל הקשור להצלחה בקופות התבטא, בין השאר, בעליונות של מותגים השייכים לחברת "דיסני". מדובר בעיקר בהצלחות מסחריות גדולות, כשביניהן בולטים במיוחד הסרטים על גיבורי-העל ביקום הקולנועי של חברת "מארוול". היקום הקולנועי הזה, סדרה של סרטים וסדרות, הכניס 10 סרטים לרשימת 30 שוברי הקופות בכל הזמנים, והתרחב לא מכבר גם לרשת גדולה של סדרות טלוויזיה. בעצם, היקום הקולנועי עצמו הפך את הצפייה בסרטי קולנוע לקרובה יותר לצפייה בטלוויזיה: כל אחד מ-30 הסרטים הללו הוא למעשה פרק בסיפור, גם אם המוקד נע בין דמויות שונות.
מעֵבֶר להצלחתה, סדרת סרטים זו מגדירה את התפיסה של תעשיית הסרטים לגבי הדרך הטובה למשיכת קהל לצפייה בסרטים בכלל ועל המסך הגדול בפרט. עושים זאת באמצעות מותגים מוּכרים, וקטעי פעולה עתירי-אפקטים בעל סגנון אחיד, תוך שליוצרים נותר מרחב לביטוי צדדיהם האישיים. המטרה היא להתאים את הסרטים לילדים, ולכן המסרים פשוטים. במקביל מוצגת ומתבססת מיתולוגיה מורכבת סביב הדמויות, על סמך עשורים של חוברות קומיקס המשמשות בסיס לסרטים. בשנים האחרונות מנסים הסרטים גם לבטא את רוח הזמן, ולפנות לקהלים חדשים בעזרת הגדלת הייצוג של מיעוטים או בעלי זהויות אתניות שונות.
מישל יאו ב"הכל, בכל מקום, בבת אחת" של דן קוואן ודניאל שיינרט

אולם דומה כי בשנת 2022 מתחילים הדברים להשתנות. שני הסרטים הראשונים בסדרה זו, "ד"ר סטריינג' בממדי הטירוף" (Doctor Strange in the Multiverse of Madness) ו"ת'ור: אהבה ורעם" (Thor: Love and Thunder), זכו להצלחה פחותה לעומת העבר, הן בקֶרֶב הקהל והן בקופות. הסרט השלישי, "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" (Black Panther: Wakanda Forever) הצליח מעט יותר, אבל מסתמן שגם הוא רחוק מהנתונים שוברי השיאים שהמפיקים התרגלו אליהם. עובדות אלו עלולות להטריד את התעשייה כולה, הדבֵקה בהישגי הסרטים בהקרנות על מסך גדול, לעומת תכנים אחרים, שהקהל מעדיף לצרוך בצפייה ביתית, בעיקר נוכח השתפרות שירותי הסטרימינג וההשפעה הנמשכת של מגיפת הקורונה.
אלא שהאכזבה מסרטים נוספים המתרחשים ביקום חברת "מארוול" רומזת לכך, שהיא לא בהכרח נובעת מהעדר עניין בסרטים על המסך הגדול, אלא משינוי בטעם הקולנועי. היא כנראה סימן לעייפות מסוימת מן הסגנון של סרטי "מארוול", המוליד חיפוש אחר אלטרנטיבות המשלבות את השפעת סרטי "מארוול" עם התנגדות לחלק ממה שהם מייצגים. ייתכן שהאלטרנטיבות הללו עדיין אינן מצביעות על תפנית של ממש או על כיוון עתידו של הקולנוע המסחרי, אלא על אפשרויות חדשות, או על דרכים אחרות למשיכת הקהל.
דברים אלו נכונים במיוחד לגבי הסרט שנכון לעכשיו מוביל השנה בהצלחה בקופות, "אהבה בשחקים: מאווריק" (Top Gun: Maverick). זהו סרט-המשך שבו חוזר טום קרוז לגלם טייס מצטיין ולא ממושמע בחיל האוויר האמריקאי, כ-36 שנה אחרי צאת הסרט הראשון, "אהבה בשחקים" (Top Gun). לכאורה, הסרט הוא חלק מן השיגרה בהוליווד העכשווית, המממנת סרט רק אם הוא חלק ממותג קיים. וכך, גם אם המותג הזה היה סרט בודד שהופק באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, הוא זוכה לעדיפות על פני סרטים חדשים ומקוריים. כמו סרטי המשך אחרים, "אהבה בשחקים: מאווריק" משתמש בנוסטלגיה כחלק מרכזי לא רק בשיווק, אלא גם ביצירה עצמה, לכל אורכה. הדבר בא לידי ביטוי בולט כבר בסצינת כותרת הפתיחה, בה נראים אותם צילומים שפתחו את הסרט הישן.


טום קרוז ב"אהבה בשחקים - מאווריק" של ג'וזף קוסינסקי

השיא של השימוש בנוסטלגיה בתוך נראטיב הסרט מגיע בסצינה בה מגיע גיבור הסרט, פיט מיטשל המכונה מאווריק, לפגישה עם יריבו בעבר ומפקדו בהווה, טום "איסמן" קוזינסקי. זהו בעיקר מפגש בין שני השחקנים המגלמים את הדמויות, שניהם היו כוכבים בשנות ה-80: טום קרוז הוא עד היום אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם, אך הקריירה של ואל קילמר לא המריאה לאותם גבהים. הסצינה ביניהם מקדמת במעט את עלילת הסרט, אבל היא מהווה שיא רגשי בכך שהיא מראה כי הדמויות מצאו דרך לחברוּת, למרות היריבוּת ביניהן בעבר. אך יש בה גם היבטים של האישיות החוץ-קולנועית של שני השחקנים: כשם שמיטשל שהוא הטייס הוותיק שמתעקש להישאר רלבנטי, קרוז טורח להוכיח שהוא כוכב קולנוע מצליח ורלבנטי גם אחרי קריירה של 40 שנה. יתרה מזאת, ייתכן שקרוז הוא כוכב הקולנוע היחיד כיום שהופך סרטים ללהיטי ענק רק בשל עצם השתתפותו בהם. זאת, בניגוד לסרטי "מארוול", בהם המותג והדמויות שנוצרו בקומיקס חשובות לשיווק יותר מכל כוכב, מוּכר ככל שיהיה, אשר מגלם גיבור זה או אחר.
"אהבה בשחקים: מאווריק" חובר לסדרת סרטי "משימה בלתי-אפשרית", וממשיך את התדמית של קרוז ככוכב בזכות הכריזמה שלו והדגשת יכולותיו הגופניות. הסרט החדש הולם גם את סוג הדמויות שגילם קרוז בתחילת דרכו: צעירים יהירים המשוכנעים כי הצלחה באה להם בקלות - עד שהם סופגים מכה, לומדים לקח, ומשהפנימו אותו, חוזרים להצליח. בסרט זה חוֹוָה הדמות המבוגרת יותר שמגלם קרוז דברים דומים לאלו שחוותה הדמות הצעירה, והסרט יוצר תיקון מתוך החברוּת החדשה שנוצרת עם בנו של חברו שנהרג, ספק באשמתו, בסרט המקורי. סגירת המעגל הזאת מצביעה על יכולתו של המרדן להיות אב חלופי, לצד הדהוד מתמשך של הנושא הניצב בלב סרטי הסדרה - חברוּת בין גברים. יש דמויות נשיות בסרטים, אך אם יש בסרט אהבה, היא בין הגברים הטסים יחדיו. כיאה לזמנים החדשים, הוכנסה גם דמות של טייסת קרבית, אבל היכולת שלה להצליח מול אתגרים תופסת פחות מקום ככל שהסרט מתקדם, ומדגיש יותר את החברוּת בין גברים.
כיום מפיק קרוז את סרטיו בעצמו, ושולט בהם יותר מכל במאי. אם בתחילת סרטי "משימה בלתי-אפשרית" הוא הקפיד לעבוד עם במאֵי סרטי פעולה מוערכים ובעלי חזון אישי, כמו בריאן דה פלמה וג'ון וו, בסרטיו האחרונים בחר לעבוד עם במאים ששמותיהם לא יאפילו על שמו, למשל ג'וזף קוסינסקי, הבמאי של "אהבה בשחקים: מאווריק". אולם חשוב מכך, במסגרת קידום הסרטים קרוז מדגיש כי הוא מבצע את הפעלולים שלו בעצמו, וכי בסרטיו מבוצע חלק הארי של הפעלולים מול המצלמה ובאתרי הצילום - ולא בעזרת מחשב. זוהי אנטי-תזה של ממש לקטעי הפעולה בסרטי "מארוול", שם יש יותר אנימציה ממוחשבת ופחות אפקטים שצולמו בפועל.


רם ראו וראו צ'אראן ג'אה ב"RRR" של ס"ס רג'אמולי

חלק מן ההנאה בצפייה ב"אהבה בשחקים: מאווריק" היא הנוסטלגיה לא רק לסרט מן העבר, אלא גם לדרך בה צילמו סרטי פעולה בעבר, כשהמחשבים שימשו רק לתיקונים קלים, אם בכלל. אף על פי שבפועל יש לא מעט שימוש בטכניקות כגון מסך ירוק בסרט, התחושה היא של אפקטים אותנטיים יותר ושל קטעי פעולה "אמינים" יותר, גם אם מדובר בסרט בעל עלילה לא אמינה, שעיקרה מלחמה במדינה ששמה לא מוזכר על מנת לא לעצבן קהל פוטנציאלי.
לא במקרה, גם עלילת הסרט מתייחסת לשינוי בטכנולוגיה: מיטשל מתחיל את הסרט בכלי הטיס החדיש ביותר, וככל שהסרט נמשך הוא עובר למטוסים משוכללים פחות וישנים יותר, עד שהוא מנצח בסופו של דבר דווקא בזכות היכולת שלו להטיס גם כלי טיס ישנים. הרצון לחזרה בעבר ניכר בסרט, והצלחתו הגדולה בקופות מלמדת כי החזרה הזו משכה לא רק קהל שצפה ב"אהבה בשחקים" המקורי, אלא גם צופים צעירים יותר, אשר חפצו בסגנון שונה בסרטי פעולה לעומת זה שהם מקבלים לרוב בקולנוע ההוליוודי בן-זמננו. סרטי היקום הקולנועי של "מארוול" אמנם כוללים מיגוון של סגנונות-סיפור, ומועסקים בהם במאים שלרוב הוכיחו את עצמם כבעלי קול אישי, אך קטעי הפעולה נראים דומים יחסית לא רק בכל הסרטים שלהם, אלא גם בסרטים של מתחריהם.
אלטרנטיבה אחרת לקטעי פעולה בסגנון "מארוול" הגיעה השנה ממקום לא צפוי. הבמאי ההודי ס"ס רג׳אמולי הוא אחד מן המצליחים ביותר בתעשיית הקולנוע של "טוליווד" - תעשיית הסרטים דוברי שפת טלוגו, השפה השלישית המדוברת ביותר בהודו. טוליווד היא תעשיית הסרטים המשנית בהודו אחרי "בוליווד" המפורסמת, המפיקה סרטים דוברי הינדית. לאורך השנים החל רג'אמולי לעבוד בתקציבים גדולים יחסית לתעשייה, וסרטיו זכו בהצלחה גם באזורים אחרים של הודו ובעולם. סרטו החדש, RRR, הופץ בראשית השנה בהצלחה גדולה בהודו, ובמקביל גם במקומות אחרים בעולם, כולל ישראל. כאן הוא מופץ בשם "המרד הגדול". בארצות הברית הוא היה ללהיט קופתי, יחסית לקולנוע זר, וגם קיבל ביקורות נלהבות. המשיכו להקרין אותו שם בבתי קולנוע רבים גם אחרי שהפך להיות זמין בנטפליקס. נוסף על כך, מבקרי ניו יורק בחרו ברג'אמולי לבמאי השנה. אחרי הצלחה זו הוא שב למסכים גם בישראל, וזכה גם כאן להערכה דומה, אם כי בהיקף קטן יותר.


ס"ס רג'אמולי

הסרט עוסק בהתקוממות של ההודים נגד השלטון הבריטי במחצית הראשונה של המאה ה-20, אך גם עוקב אחר חברוּת בין גברים: האחד מגיע מכפר קטן על מנת לשחרר את בת הכפר שנחטפה במטרה לאמצה במשפחת השלטון, השני מנסה להתקדם בדרגות במשטרה הבריטית. העלילה די מופרכת: מסעות נקם, רגשות אשמה מלודרמטיים, סגנון המשחק תואם, והעיקר הוא קטעי ריקודים ופעולה בהם מפגינות הדמויות כוחות-על. בניגוד לסרטים של "מארוול" והוליווד, אין ניסיון ליצור אמינות: הקולנוע של רג'אמולי מעלה על נס את הקולנוע הגדול והלא-מאוזן - כמעט כל הבריטים רעים וכל ההודים טובים - והתוצאה סוחפת. זהו עולם הרבה פחות מורכב מן הדיון של סרטי "מארוול" באתיקה של כוח.
דומה כי הצלחת הסרט במערב היא לא רק תוצאה של עלייה ביכולתו של רג'אמולי כבמאי, אלא גם פועל יוצא של תיזמון: הסרט יצא בנקודת זמן בה קיים רעב לסרטים המגיעים מתרבויות אחרות בעולם, לצד עייפות מן ההיצע של הקולנוע האמריקאי בכלל וסרטי הפעולה בפרט. נראה כי סרט אמריקאי פטריוטי דומה, או כזה שהיה מתרחק מריאליזם, לא היה זוכה לחיבוק כה גדול מצד הביקורת. גם מפיקי הסרטים בארצות הברית מבינים זאת, והחלו לייצג תרבויות אחרות, כאלו שמושבן במקומות אחרים בעולם, או תרבויות מהגרים בארצות הברית עצמה.


מישל יאו וג'ים לינג ב"הכל, בכל מקום, בבת אחת" של דן קוואן ודניאל שיינרט

זה הכיוון אליו פונה היקום הקולנועי של "מארוול", וזהו המצב בסרט "הכל בכל מקום בבת אחת" (Everything Everywhere All at Once) של צמד הבמאים דניאל קואן ודניאל שיינרט. הסרט היה לרווחי ביותר של חברת A24, ובארצות הברית הוא הוקרן בבתי הקולנוע משך חודשים ארוכים, גם אחרי שהיה זמין לצפייה ביתית. הוא עשה זאת באמצעות עלילה המשלבת ז'אנרים רבים. בלב הסרט, משפחה סינית החיה בארצות הברית, אך העלילה משלבת אלמנטים מופרכים ומגוחכים ומדע בדיוני פילוסופי מורכב ומחושב היטב. מרכיב המדע הבדיוני דומה לזה הקיים בקבוצה גדולה של סרטים וסדרות בימינו, העוסקים באפשרויות הטמונות ביקומים מקבילים, בהם קיים כוכב לכת שבו שוררים תנאים דומים לאלו שבכדור הארץ, וביכולת לנוע בין היקומים. העיסוק ביקומים מקבילים בולט בסרטי היקום הקולנועי של "מארוול". אולם דומה שעד כה עלו בסרטים ובסדרות של "מארוול" רעיונות שונים ואף סותרים לגבי טבע המעבר בין העולמות המקבילים, והבעיות שיכולות לצוץ בעקבות זאת.
השימוש המורכב ביותר מבחינה חזותית ורעיונית בסרט המבוסס על דמות הקשורה לקומיקס של "מארוול" היה בסרט האנימציה "ספיידרמן: ממד העכביש", אך סרט זה הופק באולפני "סוני", והוא אינו חלק מן היקום הקולנועי. בדומה לסרט המצויר, סרטם של קואן ושיינרט אינו מסתפק בהצגת גירסאות אנושיות דומות לדמויות הראשיות, אלא מצביע על כך שקיימים יקומים בהם בני אדם התפתחו גנטית בצורה שונה, וכי ברוב היקומים המקבילים כלל לא התפתחו חיים. ככזה, אף על פי שהוא מציג הומור וולגרי במיוחד לפרקים, "הכל בכל מקום בבת אחת" בונה את המעבר בין היקומים בצורה עשירה יותר מבחינה פילוסופית. יתרה מזאת, בהתבססותו על אמנויות לחימה ועל צוות אפקטים מצומצם, אשר יצר אשליות הנראות אפקטיביות בתקציב נמוך בהרבה לעומת כל שאר הסרטים מסוג זה, הסרט מצליח להציג קטעי פעולה הנראים שונים מן המוּכר, ובכל זאת הם מלהיבים כשצופים בהם על המסך הגדול.


ויולה דייוויס (משמאל) ב"הלוחמת" של ג'ינה-פרינס בייטווד

לתפקיד הראשי בסרט לוהקה מישל יאו המלזית, שהפכה לכוכבת מוּכרת גם בארצות הברית בזכות סרטי אמנויות לחימה שצילמה תחילה בהונג קונג, ומאוחר יותר בכל התעשיות הדוברות ניבים שונים של סינית, וגם בארצות הברית. קואן ושיינרט משתמשים במעמדה ככוכבת ובסרטים עימם היא מזוהה, אך משלבים בסרט גם מחוות ישירות לסגנונות קולנועיים שונים ומגוונים, מסרטי אנימציה של "פיקסאר", וכן מסרטי מדע בדיוני, ומהסרטים האישיים של וונג קאר ווי.
בחזרה למשפחה שבמרכז הסרט - משפחה סינית החיה בארצות הברית. תחילה מוצג עולמה של אשה בשם אוולין, מהגרת סינית המנסה לנהל מכבסה ולשמור על הקשר בין בני המשפחה, שכל אחד מהם מדבר שפה אחרת: בתה שולטת בעיקר באנגלית, בעלה לא ממש השתלט על השפה ומדבר בעיקר מנדרינית, ואביה מדבר קנטונזית. האב מתיימר עדיין לנהל את המשפחה, ונרתע מן הבעל שאוולין בחרה לעצמה. גיבורת הסרט חוששת שאביה לא יקבל גם את העובדה שהנכדה מנהלת מערכת יחסים רומנטית עם אשה. יש בסרט הרבה פרטים ספציפיים מחיי הסינים בארצות הברית ודוגמאות לפער הדורות בקהילה זו, ולכן יש לסרט הפרוע הזה אמינות רגשית אשר מאפשרת לו לזלוג לכל ז'אנר שבנמצא, גם אם חלק מן הצופים לא יצליח לפענח את ההיגיון הפנימי אחרי צפייה בודדת.
גם היקום הקולנועי של "מארוול" מנסה ללהק גיבורים מכל מוצא אתני אפשרי, אולם נראה כי בסרטים אלה מונעת המחויבות לנראטיב האחיד פיתוח אמין או מורכב של ייצוג אתני מגוון. בעוד הסרטים של "מארוול" מדגישים באמצעות הדיאלוג את קבלת ה"אחר" האתני, "הכל בכל מקום בבת אחת" מצליח להראות פיסת חיים באמצעות דרמה שיש בה ייחוד, אבל כל אדם יכול להזדהות עימה.
ההצלחה הגדולה ביותר של היקום הקולנועי של "מארוול" בכל האמור בייצוג קבוצה אתנית שונה הייתה בסרט "הפנתר השחור" (Black Panther), שביטא היטב את רגשות הקיפוח של אפריקאים-אמריקאים ואת התרבות האפריקאית. הוא זכה להצלחה בקופות ולכבוד מצד הביקורת והתעשייה, כולל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. סרט ההמשך שיצא השנה, "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח", מנסה לעמת את הקיפוח ההיסטורי של אפריקה עם מחיקת התרבות של הילידים ביבשת אמריקה. בעיקר הוא מעמיד בחזית את הנשים האפריקאיות, מסיבות שחלקן נובעות ממותו של כוכב הסרט הראשון, צ'דוויק בוזמן.
כנראה אין זה מקרי שסרט אחר אשר יצא השנה, והקדים את אולפני "מארוול" בכמה שבועות, הציג קבוצה של נשים אפריקאיות לוחמות. זהו הסרט "לוחמת" (The Woman King) של הבמאית ג'ינה פרינס-ביית'ווד. הסרט מתרחש בשנת 1823 בממלכת דהומיי באפריקה, בה הייתה קבוצה גדולה של נשים לוחמות, ומעמד "המלך האשה" היה מקביל לזה של מלך. לכאורה, זהו תחליף של הקולנוע האיכותי - בניגוד לעולם הבדיוני של "מארוול", זהו סרט שמבוסס על ההיסטוריה. בפועל, יש בסרט הכלאה בין הסגנון הקולנועי של סרטי "מארוול" וסרטי גיבורי-העל בכלל, לבין מה שנתפס כקולנוע איכות, שכן הסרט אמנם מבוסס על העבר, אבל באופן רופף מאוד. סחר בעבדים היה אמנם הבסיס הכלכלי של הממלכה, והוא תופס חלק מרכזי בעלילת הסרט, אך הבמאית נמנעת כמעט לחלוטין מהצגת תמונות קשות של עבדים או התעללות בבני אדם, ובסופו של דבר התסריט משכתב קיצונית את ההיסטוריה. הוא מציג מלך – שבמציאות התבסס על סחר בבני אדם - כמי שסיים את אותו הסחר יותר מחצי מאה לפני שהוא פסק בפועל. חוסר הדיוק ההיסטורי גרר גל שני של ביקורות, אשר תקפו את הסרט אחרי הצלחתו הראשונית והצלחתו בקופות.
על אף שֶיֵש בהחלט מקום לטעון נגד שיכתוב היסטוריה שלא רבים מכירים, הטענות כלפי הסרט מחמיצות את היותו בידורי ומופרך. הוא איננו בגדר דוגמא לאלטרנטיבה לסגנון של "מארוול", אלא דווקא לאימוץ אלמנטים רבים מתוכו לתוך הקולנוע שנתפס כ"אמנותי" ואיכותי.

כל התמונות באדיבות חברות ההפקה של הסרטים השונים