נורמליוּת מגונה – רשמים מפסטיבל הסרטים ה-79 בוונציה

כבר כמה עשורים שמבקרי הקולנוע מקוננים על מותו של הקולנוע, אך פסטיבל ונציה האחרון הוכיח שהנבואות הללו רחוקות מלהתגשם. עשרות סרטים נשטפו אל חופי הלידו של העיר, הקהל מילא את האולמות, והביקורת האיטלקית והבינלאומית אמנם לא יצאה מגדרה, אך גם לא חירפה וגידפה, ובעיקר הודתה למנהל הפסטיבל, אלברטו ברברה, על כך שהצליח להשיב את הנורמליוּת לעולם הקולנוע עם מהדורת הפוסט-קורונה הראשונה של הפסטיבל. למרות זאת, משהו באווירת הפסטיבל היה רחוק מלהשׂביע רצון. אולי לא עלתה ממנו צחנת מוות, כי הקולנוע ממשיך לחיות, אך הסרטים שהוקרנו בו, גם הטובים שביניהם, לא נשאו עמם ניחוחות מפתיעים של פריחה חדשה.
ובכלל, האם נורמליות היא עדות לחיותו של הקולנוע, וזאת התכונה שפסטיבל צריך להתהדר בה? עוד טרם הפתיחה הכריז ברברה, כמתנצל, שהשנה הצטיינה תעשיית הקולנוע יותר בכמות ופחות באיכות, וכי האתגר העומד בפני אוצֵר הפסטיבל הוא הפרדת הבר (סרטי הקולנוע) מן המוץ (סרטי הסטרימינג), אתגר שככל הנראה לא עמד בו, שהרי סרטי התחרויות הרשמיות, אמריקאיים ואירופאיים כאחד, התהדרו שוב ושוב, כבר בכותרות הפתיחה, בהשתייכותם למשפחת "נטפליקס" השותפה להפקתם ולהפצתם. זו ככל הנראה הנורמליות החדשה: בלא מעט מסרטי הפסטיבל אפשר כבר לצפות באמצעות הפלטפורמה הפופולרית.
ובשל כך נדמה, ש"תערוכת אמנות הקולנוע" (שמו הרשמי של הפסטיבל) מציגה לראווה קולנוע שהוא חי, אך אינו בהכרח בועט, כלומר סרטים נורמליים שאינם יוצאים מן הכלל, הם משׂביעי רצון, ואינם מטלטלים או מוציאים מן הכלים. הפסטיבל הזה - שבעבר יצאו ממנו כמנצחים סרטים שנשאו עימם בשורה אמנותית דוגמת "סייקלו" הווייטנאמי (טראן אן היון, 1995), "זיקוקי דינור" היפני (טאקשי קיטאנו, 1997), ו"המעגל" האיראני (ג'פאר פאנאהי, 2000) - הפך בעת האחרונה להיות מנבא אמין של המועמדים לאוסקר ואף לזוכים בו.
פסטיבל ונציה, ותיק הפסטיבלים, אמור להותיר בקהל זיכרונות בלתי-נשכחים, להציג בפניו יצירות המחדשות את המבע החזותי, את שפת העריכה ואת הבניית פס הקול, מעוררות בו את המצפון החברתי, מאתגרות את עמדותיו הפוליטיות, מגלות בפניו עולמות רחוקים, ומקרבות אותו אליהם. בהיעדר כל אלה, החותם שהפסטיבל האחרון ישאיר אחריו עלול להסתכם בידיעה שהבמאי האיטלקי עימנואלה קריאלזה היה בצעירותו אשה, בדומה לגיבורת סרטו, "האינסוף", וכפי שחשף בעצמו באומץ במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי ההקרנה.
אבסורד: הסרט המפעים ביותר בפסטיבל בהיבט החזותי ("אתנה", שביים רומן גברס) היה למעשה סרט פוליטי חסר עמדה ותו לא, ואילו הסרט שהתבסס על הסיטואציה המקורית ביותר ("ורה", שביימו טיצה קובי וריינר פרימל) היה אולי הסרט הגרוע בפסטיבל מבחינת העשייה הקולנועית. חסרו לפסטיבל סרטים שיצטיינו גם בתוכן וגם בצורה, ובעיקר בהתאמה ביניהם.

"אתנה", רומן גברס, צרפת

אתנה הוא שמה של שכונת פרברים פאריסאית שבה ניצתות מהומות קשות לאחר שנער בן השכונה הוכה למוות לכאורה בידי שוטרים אלימים. כיאה לשמה של השכונה, מתחוללת בין בתיה טרגדיה כמו-מיתולוגית המשרטטת מאבק בלתי-מתפשר בין שלושת אֱחָיו השכולים של אידיר בן ה-13, שמותו הוא שחולל את המהומה. השלושה מייצגים התנהגויות חברתיות אופייניות לבני מהגרים המתגוררים בשכונות העוני של פאריס. עבדל (דלי בנסאללה) הוא המתפשר המאמין בהשתלבות חברתית. הוא משרת בצבא, ונקרא לחזור לביתו כדי להרגיע את המשפחה ואת הסביבה הקרובה. כארים (סמי סלימן) הוא האידיאולוג הזועם המחפש נקמה, ומסית/מנהיג את שכניו לנקום במשטרה באלימות. ואילו מוכתר (ועסיני אמבארק) הוא האופורטוניסט, עבריין המנצל את התוהו ובוהו לשיפור הקריירה שלו.

דאלי בן סאלח ב"אתנה" של רומן גאברס –זכויות: נטפליקס

הסרט נפתח בסצינה רבת-רושם, העוקבת בתנועה מתמדת אחר ההתלקחות הראשונה, אשר מתפשטת כמו אש בשדה קוצים בשכונה כולה. המוני מפגינים אלימים פושטים על תחנת משטרה, שודדים את הנשק המוחזק בה, נסוגים אל שיכוני השכונה, על מחילותיה וגגותיה, ופותחים במלחמת התנגדות כלפי נציגי השלטון הצרפתי. בסיועו של הצלם מתיאס בוקארד צולמה כל סצינת הפתיחה בשוט אחד, המבצע תנועה מורכבת במהירויות משתנות מחוץ לבניינים ובתוכם, על פני הקרקע ובקומות עליונות. המצלמה עוקבת אחרי הכאוס והאירועים המקוטעים, ומכניסה בהם מעין סדר נרטיבי ואחידות גיאוגרפית, כיאה לכללי הטרגדיה הקלאסית. לפתיחה מהפנטת זו יש תפקיד נוסף - היא מרתקת את הצופה, בכל מובן, כך שלא יקום מכיסאו באולם, ואם הוא צופה בביתו, לא יתפתה לעבור לערוץ אחר. זו חוויה הדומה לנסיעה ברכבת הרים בלונה פארק, שהיא בוודאי מסעירה, אך מפעילה את החושים ואת האינסטינקטים, ולא את אזורי המוח האחראים על הרגשות ועל המחשבות. רכבת ההרים ששמה אתנה ממשיכה באותם מהירות ורעש מבלי לעצור לרגע, אין לה תחנות, אין רגע מנוחה ואין רגע של שקט.
זו חוויה שאינה מאפשרת נקיטת עמדה. שלושת האחים נותרים בשלהם, ונאבקים ללא פשרות עד סופו של הסרט. עלילה-משנה קונספירטיבית, וטרוריסט לבן חסר אידיאולוגיה, משחררים את הסרט ואת הצופים מהיכולת ומהצורך לנקוט עמדה, וכך מאבדת היצירה הקולנועית המפעימה הזאת את התוקף הפוליטי שלה, ומותירה את הצופים כמו ביציאה מהלונה פארק - עם רצון בבקבוק משקה מרווה, באוכל מרגיע, ובעיקר במנוחה. להפגנה פוליטית איש לא יֵצֵא בעקבות הסרט הזה, לא רק מחמת התשישות, אלא גם מפני שהסרט אינו מעורר מחשבה פוליטית, אינו נוקט עמדה, ואינו מעודד את הצופים להכריע בין האופציות החברתיות השונות. צרפת על סף קריסה, מספר לנו הסרט, ואין הרבה מה לעשות כדי למנוע זאת.

"ורה", טיצה קובי וריינר פרימל, איטליה

זהו סרט צנוע, המתמקד בדמותה של ורה ג'מה, בתו של השחקן ג'וליאנו ג'מה, שהיה בעבר אחד מכוכבי מערבוני הספגטי המצליחים ביותר. זה סרט חריג ומפתיע, חושפני במתכוון ושלא במתכוון, העוסק בדמות שכל חייה הייתה צריכה להצדיק את קיומה העצמאי, ולא להיות רק בתו של הכוכב.
ורה (שפירושו באיטלקית הוא "אמיתית") מבקשת להשתחרר מצילו של האב, מהדמות הטלוויזיונית שבנתה לעצמה בתוכניות ריאליטי, ומן הדעות הקדומות ביחס אליה. היא בחרה באידיאל יופי הרחוק מזה שגדלה לאורו, והיא רואה באסתטיקה הטראנסית דבר שֶיֵש לשאוף אליו, גם אם הוא למעשה העמדת פנים מבחינתה. כדי להעניק לעצמה אישיות עצמאית ובלתי-תלויה היא נדחפת לתוך חייה של משפחה ענייה ונכלולית, שכמו נלקחה מסרטיו המוקדמים של פייר פאולו פאזוליני. ורה מבקשת להטביע את חותמה בעולם בכך שתושיע ילד קטן, ותחלץ אותו מציפורני אביו המשתמש בו ככלי מישחק בתכסיסי עוקץ עלובים שהוא מפעיל כדי להשלים הכנסה.


"ורה" של טיצה קובי וריינר פרימל

את דמותה של הגיבורה מגלמת ורה ג'מה עצמה, עובדה המעניקה לסרט העלילתי הזה מימד דוקומנטרי מתעתע. ורה ג'מה משתתפת בסרט על ורה ג'מה, וכמוה, גם היא מבקשת להשתחרר מצילו של אביה, להפסיק להיות רק בתו של הכוכב, ולהוכיח לעצמה ולעולם שהיא שחקנית רצינית, אישיות בעלת משקל ויופי שהם כולם שלה. אלא שהכפילות המתקיימת בין הדמות לשחקנית וחוסר היכולת להפריד ביניהן אינם מאפשרים לוורה הבדיונית להתקיים כיישות עצמאית. בכל רגע בסרט אנו עֵרים לדימוי המוכפל, השטוח, שבו משתקפת התאומה האמיתית.
הסרט מתמצה ברגע אחד נדיר. ורה מבקרת בבית קברות יחד עם חברתה הטובה אסיה ארג'נטו (בתו של הבמאי דריו ארג'נטו, מיתוס קולנועי אחר). הן נעמדות מול מצבה שעליה רשום "וולפגנג גתה הבן". איש אינו יודע מי היה האיש, ומה היו חלומותיו של מי שנקבר בצילו של אביו המפורסם. גורל איום. ספק אם ורה תצליח להיחלץ ממנו אי-פעם, בוודאי לא באמצעות הסרט הזה. עלילה מופרכת, צילום מרושל ועריכה אלמנטרית הופכים את הסיטואציה הקולנועית המיוחדת לסתמית ובלתי-מעוגנת בהקשר כלשהו. זו מלודרמה פשטנית שלא רק שאינה מוסיפה נפח ומשקל לדמות/שחקנית, אלא אף תורמת לדחיפתה למחוזות של חוסר מודעות פאתטית, ולאנורקסיה אישיותית המובילה למשקל סגולי אפסי, וממנו - לאלמוניות מוחלטת.
בין הגרוע/הטוב ביותר לבין הטוב/הגרוע מכל הוקרנו גם סרטים טובים העשויים לפי הספר, מצולמים במקצועיות, ערוכים מבלי שנרגיש זאת, ועם עלילה סדורה על כל מערכותיה הנחוצות. אלה היו סרטים שעוסקים בנושאים "חשובים", לא בהכרח בהתאמה בין הסגנון לנושא, שמזכירים את אותם "סרטים של אבא" שכנגדם יצאו בזמנו מבקרי הקולנוע הלוחמניים ולימים הבמאים של הגל החדש הצרפתי. יוצרי קולנוע המבקשים לעסוק בנושאים כבדי-משקל, היסטוריים ועכשוויים, בוחרים לא פעם בז'אנר הדרמה המשפטית, אשר מאפשרת מטבעה עיסוק בנושאים אתיים ומוסריים תוך הצגת מקרה ספציפי מייצג, בוודאי אם מדובר בסרטים המבוססים על מקרה אמיתי, כפי שנהוג לציין בפתיחת הסרט. הנה שלושה כאלה שהוצגו בפסטיבל.

"ארגנטינה 1985", סנטיאגו מיטרה, ארגנטינה

סרטו הרהוט של סנטיאגו מיטרה, "ארגנטינה 1985", משחזר אירוע היסטורי ממשי רב-חשיבות: משפט הגנרלים הארגנטינאים חברי החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1976-1983. זה היה משפט פלילי שהתקיים בבית משפט אזרחי, ולא צבאי, נגד קבוצה של קציני צבא ארגנטינאים שביצעו פשעים מחרידים נגד בני ארצם, גברים, נשים וילדים. זו דרמת בית משפט הפועלת על פי כללי הז'אנר, ובמרכזה חוליו סטאסרה, סגן פרקליט ראשי המסכים לשמש כקטגור מטעם המדינה, ועושה זאת בניגוד לעצותיהם של חבריו ובני משפחתו. את סטאסרה מגלם השחקן המנוסה ריקארדו דארין, המעניק לדרמה מידה של הומור ואירוניה חיוניים.

פטר לנצאני וריקארדו דארין בסרטו של סבסטיאנו מיטרה "ארגנטינה 85'"