נואה באומבך במשפחת נטפליקס

במהלך העשור האחרון הפכה חברת נטפליקס לכוח מוביל, לא רק בשינוי אופן הצריכה של טלוויזיה וסרטים, כלומר באמצעות שירות סטרימינג, אלא גם כחברת הפקה בולטת. לפחות בחלק משנות הפעילות שלה מימנה החברה סרטים בתקציבים גדולים, למרות הסיכונים הכרוכים בהפקות בסדר גודל כזה. בין השאר היו אלה סרטים בז'אנרים שנחשבים מסחריים, תוך הענקת חופש פעולה אמנותי רב יותר ליוצרים. לעיתים נדמה היה כי חופש פעולה זה הוא בלתי-מוגבל. אולם, ייתכן שתקופה זו חלפה, לפחות לפי ההצהרות של ראשי האולפן. כעת מעדיפים בנטפליקס להעניק תקציבים גדולים לקבוצה קטנה יותר של סרטים, ורק לגבי חלקם עדיין יש רושם שהחופש האמנותי של היוצרים נותר כשהיה. אחד מאלו הוא התסריטאי-במאי נואה באומבך. החל משנת 2017 קשורה הקריירה שלו באופן ישיר לחברה: הוא ביים עבורה 4 סרטים, ודומה כי מידת התעוזה או הייחודיוּת של הסרטים דווקא גוברת מסרט לסרט.

נטפליקס החלה את ההתקשרות עם באומבך מפני שהיה כבר מוּכר וזכה להערכת הביקורת. הוא התבלט בקולנוע האמריקאי העצמאי בשנות ה-90 של המאה הקודמת עם צאת סרטו הראשון, "בועטים וצורחים" (Kicking and Screaming), סרט על קבוצה של חברים, סטודנטים בשנת לימודיהם האחרונה באוניברסיטה, אשר מחפשים כיוון בחיים עם תום הלימודים, אותם הם לא באמת רוצים לעזוב כי אינם מרגישים בשלים לחיים בוגרים. סרטו הארוך הרביעי של באומבך כבמאי, "חיים בין השורות" (The Squid and the Whale), ביצר את מעמדו כיוצר. הסרט תיאר גירושין, בעיקר דרך עיניו של נער מתבגר אשר חוֹוֶה את הפרידה של הוריו על רקע עולם הספרות והאקדמיה בניו יורק, דבר התואם את הביוגרפיה המשפחתית של הבמאי. בהמשך שיתף באומבך פעולה בכתיבה עם בת הזוג שלו, גרטה גרוויג, בסרטים "פרנסס הא" (Frances Ha) ו"מיסטרס אמריקה" (Mistress America), בטרם התפרסמה גרוויג כבמאית מצליחה בפני עצמה ("ברבי").

הסרטים שביים הופקו לרוב בתקציב נמוך, והסתמכו על דיאלוגים מוקפדים ועל בחירת שחקנים הולמים. כתסריטאי הוא עבד גם בסרטים בעלי פרופיל גבוה יותר, ביניהם כמה מסרטיו של ווס אנדרסון, ולשיא ההצלחה בתחום זה הגיע כשותפהּ של גרוויג לכתיבת "ברבי" שהפך לשובר קופות בתקופה שבה כבר ביים באומבך סרטים עבור נטפליקס. דומה כי הוא הפך למזוהה עם קולנוע שפונה לקהל משכיל ועוסק בדמויות משכילות – רוב סרטיו מתרחשים לפחות חלקית בניו יורק, ועוסקים בעולם האקדמיה או ביצירה אמנותית מסוגים שונים.

הסרט הראשון שעשה עבור נטפליקס, ״סיפורי מאירוביץ'״ ((The Meyerowitz Stories (New and Selected), הוצג לראשונה בפסטיבל קאן 2017, ומשך את תשומת לבם של מפיצי הקולנוע בצרפת. אולם, סירובה של נטפליקס להפיץ את הסרטים באופן מסחרי בצרפת, והתעקשותה להעלות אותם לשירות הסטרימינג רק בזמן המתאים לה, עוררו ויכוח וגררו שריקות בוז. זו הייתה השנה האחרונה בה הוצגו סרטים של נטפליקס בתחרות הרשמית בפסטיבל. אשר לסרט עצמו, המהומה סביב מדיניותה של נטפליקס פגעה בתשומת הלב לסרט עצמו, על אף שזהו אחד הסרטים הבשלים והשלמים ביותר של הבמאי.

דסטין הופמן ואמה תומפסון ב"סיפורי מאירוביץ" - צילום: Atsushi Nishijima

הסרט לכאורה מושתת על קובץ סיפורים, שבין כמה מהם יש קשר, והם מתארים כמה דמויות במשפחת מאירוביץ', חלקן תופסות מקום מרכזי יותר, או נוכחות ביותר סיפורים. הדמות המבוגרת במשפחה היא הרולד מאירוביץ', פַּסָל מצליח בעברו, נשוי בפעם הרביעית. ילדיו מהנישואים הקודמים הם שנמצאים בדרך כלל בקַדמת הבמה. דני, שמצוי בהליך גירושין, שב לחיות עם אביו, ובוחן את יחסיו עם בתו המתבגרת. מתיו, אחיו-למחצה, פרוד מאשתו, ובניגוד לשאר בני המשפחה הוא מצליח מבחינה מקצועית. הוא חושד כי אשתו מצאה זוגיות חדשה, והדבר מערער אותו. האחות השלישית, ג'ין, פחות אקספרסיבית משני אחיה. היא שקטה רוב הסרט, פרט לרגע דרמטי שבו היא מספרת סיפור כואב מעברה שמוביל את האחים לנקום בשמה, על אף שהיא לא התכוונה שיעשו זאת.

הסרט כולל מוטיבים רבים אשר חוזרים בסרטיו של באומבך: פערי דורות בתוך המשפחה, הפער בין חוכמה אינטלקטואלית לחוסר יכולת להסתדר בחיי היומיום, גירושין, חוסר היכולת לשחזר הצלחות מן העבר, ותחושה כי הזמנים משתנים, והדמויות מנסות, כל אחת במידה שונה, להתאים את עצמן להווה, אבל אינן מצליחות להיפטר מהרגלים שכבר אינם רלבנטיים. כל אחד מן הגברים במשפחת מאירוביץ' נתפס בסרט בשיא החולשה שלו, אבל דור הביניים, בניגוד להרולד, מוצג כמי שמנסה להשתפר, והוא מאשים את עצמו בהידרדרות שחלה בחייו האישיים והמקצועיים.

הסרט השני שביים באומבך עבור נטפליקס, "סיפור נישואים" (Marriage Story), הוא הסרט שהצליח ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר בשש קטגוריות. עלילת הסרט פשוטה למדי: בני זוג שהם אמנים, במאי תיאטרון ושחקנית, שיש להם ילד משותף, מנהלים מאבק גירושין. הילד עובר עם אמו מניו יורק ללוס אנג'לס, והאב מוצא את עצמו נע בין שתי הערים וגם בין כמה עורכי דין. וכך, מה שתוכנן תחילה כפרידה ידידותית הופך למאבק משפטי. אחרי סצינת ריב קולנית בין בני הזוג מוצאים הגיבורים דרכים אחרות להתגבר על הכאב, ומגיעים להסדר ביחס לגידול הילד, ואפילו נשארות ביניהם חיבה והערכה הדדית מסוימות. גם סרט זה עוסק במערכת יחסים שמתפרקת, ונראה שהאהדה לסרט נבעה גם מרעב לסוג של סרטים שהיה נפוץ בעבר וכיום כמעט נעלם מן שוק: דרמות המיועדות לקהל מבוגר ומשכיל, אשר מכבדות את האינטליגנציה של הצופים, אבל גם לא מנסות להמציא מחדש את הקולנוע או לספר עלילה מעורפלת מדי.

סרטו הבא של באומבך, "רעש לבן" (White Noise), היה מורכב יותר, לא כזה שידבר אל רוב קהל הצופים או אפילו אל כל חובבי הבמאי. זהו עיבוד לספרו זוכה הפרסים של דון דלילו, רומאן פוסט-מודרני עמוס בפרטים, שבמשך שנים נתפס ככזה שאין אפשרות לעבדו לסרט. במרכז העלילה נמצא אקדמאי, ראש חוג ללימודי היטלר במכללה קטנה, אשר מגלה כי אשתו לוקחת בהסתר סם מיסתורי כדי להתגבר על חרדת המוות הרודפת אותה. כדי להשיג את הסם היא מנהלת פרשיית אהבים עם גבר הקשור למחקריו של הבעל. האחרון אינו מסתפק בגירושין (אף כי שני בני זוג עשו זאת בעבר, והם מגדלים ילדים גם ממערכות יחסים קודמות), אלא זומם גם לרצוח את הגבר הזה. ואם לא די בכל אלה, איזור המגורים של המשפחה מפונה בשל תאונה שבעקבותיה שוחררו לאוויר גזים רעילים. בד בבד נרקמת ידידות בין הבעל לבין מרצה חדש, אשר שואף לבסס במכללה גם לימודי אלביס.

אדם דרייבר ב"רעש לבן" - צילום: Wilson Webb/Netflix

הסרט, גם אם אינו עתיר-דמויות ועתיר-התרחשויות כמו הספר, הוא גדוש למדי. בחלקו הוא דרמה משפחתית, בחלקו הוא פרודיה על האקדמיה, ובחלקו הוא סרט אסונות. אף שכמכלול אין בסרט איזון, יש בו קטעים המלמדים עד כמה באומבך הוא קולנוען אשר מצטיין לא רק בדיאלוגים ובעבודה עם שחקנים, אלא גם בבניית אווירה ומיזנסצינה. לעומת זאת, לא מעטים מן הדיאלוגים לקוחים מספרו של דלילו, אך הם אינם נשמעים אמינים ביותר בפי השחקנים.

סרטו החדש של באומבך, "ג'יי קלי" (Jay Kelly), מתבסס על תסריט שכתב יחד עם השחקנית אמילי מורטימר, שגם מופיעה בסרט בתפקיד קטן. זהו סיפורו של כוכב הוליוודי פיקטיבי (שמגלם ג'ורג' קלוני), ועל שמו קרוי הסרט. בפתיחת הסרט נראה קלי מצלם את סצינת הסיום של סרט בסט גדוש בני אדם. את רובם אנו רואים לפני שקלי מגיע לשם. מלבד בעלי התפקידים השונים על הסט נמצא שם גם רון, המנהל האישי של הכוכב (אדם סנדלר). רוב הסרט יעסוק בחברוּת בין שני הגברים הללו, כולל עימותים בין השניים, ותובנות ביחס לחשיבות הקשר שנוצר מלכתחילה כקשר עסקי רב-שנים, אבל במהותו הוא אינו עסקי בלבד.

שני הגברים מצויים בשלבים שונים בחייהם. רון, נשוי ואב לילדים קטנים, עסוק בטורניר טניס שבו משתתפים אבות ובנות. לג'יי קלי יש שתי בנות ממערכות יחסים בעבר. בתו הגדולה והבוגרת ניתקה את הקשר עימו, והקטנה עומדת להתחיל לימודים במכללה. אחרי תום הצילומים והיא מספרת לאביה שבשבועות הספורים עד תחילת הלימודים היא מתכוונת לשהות בחופשה באירופה, עם חברות בנות גילה, ולא בחברתו. כאשר נודע לו שהבמאי שגילה אותו בזמנו הלך לעולמו, מחליט ג'יי קלי לנסות להצטרף לחופשה של בתו באירופה מבלי לומר לה זאת, והעילה נמצאת בדמות פסטיבל בטוסקנה, שהזמין אותו כדי להעניק לו פרס על מפעל חיים. לשם כך, הוא מטיל על רון, כמנהלו האישי, לחדש את הקשר עם הפסטיבל.

התוצאה היא מסע לקבלת פרס מפעל חיים, נרטיב שמהדהד, ולא במקרה, את עלילת הסרט "תותי בר" של אינגמר ברגמן. באומבך מעולם לא היסס לרמוז ישירות מה היה מקור ההשראה שלו בעולם הקולנוע האמנותי, אבל בסרט זה יש מעט הפרזה במובן זה. למשל, סצינות רבות-משתתפים באיטליה מזכירות את סרטיו של פליני.

הקריירה של ג'ורג' קלוני אינה שונה בהרבה מזו של הכוכב הפיקטיבי, ובסרט נכלל מונטאז' המורכב מרגעי שיא בכיכובו בסרטים אחרים. הסרט מבקש גם לעסוק במהות של כוכב קולנוע, כזה שמוקף בפמליה, מזוהה בכל מקום, וגם מקבל תלונות על כך שהוא תמיד מגלם רק את עצמו. נוסף על כך מועלית בסרט תהייה, האם מהותו של הכוכב מונעת ממנו להיות הוא-עצמו גם כשמדובר בבני משפחתו ובחבריו.

נואה באומבך עם ג'ורג' קלוני בהסרטת "ג'יי קלי" - צילום: Peter Mountain/Netflix

בעוד ג'יי קלי עורך את מסעו באירופה, רון ניצב מול שאלות של נאמנות בחייו הפרטיים. הוא רוצה להיות איש משפחה תומך, אולם משפחתו נמצאת בלוס אנג'לס, בעוד לצידו, במסע הזה, נמצאת אשת יחסי הציבור של הכוכב, שעימה ניהל פרשיית אהבים לפני כ-20 שנה. אבל דומה כי הנאמנות שלו לג'יי קלי חזקה מכל מערכת יחסים שלו, כולל עם לקוחות אחרים. 

בשלבים מסוימים יוצאת מן העלילה קבוצה גדולה של דמויות, ובמקומה מגיעה קבוצה אחרת של דמויות, שאת חלקן מגלמים שחקנים מוּכרים. בשל כך, חלק מן הדמויות בסרט הן סטריאוטיפיות וקלישאיות, בעוד אחרות, אשר מופיעות בסצינות בודדות, הן אמינות ובעלות עומק. דומה כי באומבך ניסה להראות שגם ביצירה מקורית שלו הוא מסוגל ליצור עומס של פריטים וסוגים שונים של עשייה, כמו בעיבוד שלו ל"רעש לבן". בסרטיו הקודמים, שהיו הרבה פחות עמוסים, הוא היטיב לבנות דמויות ברורות ואמינות, ומבחינה זאת זהו שינוי מגמה. עם זאת, הקסם הישן של באומבך לא נעדר לגמרי מ"ג'יי קלי". גם כאן הוא עוסק בדמויות פגומות, גם כאשר הן גיבורי סרטים או אמנים.

שני סרטיו האחרונים של באומבך הם אולי המורכבים ביותר בכל הקריירה שלו, ואולי צריך לצפות בהם שוב, אולם דומה כי הם אחידים פחות וסוחפים פחות מסרטיו הטובים ביותר. הם משמשים דוגמא לסוג הסרטים שקשה מאוד למצוא בקולנוע המסחרי שמגיע לבתי הקולנוע – יצירות מאתגרות עבור מבוגרים משכילים, שהיו נפוצות בקולנוע במחצית השנייה של המאה ה-20, והיו לאו דווקא הסרטים היוקרתיים ביותר מבחינה אמנותיות. באומבך רחוק מלהיות היחיד שמסוגל ליצור קולנוע מסוג זה בימינו, אבל דומה כי בעזרת הגב של נטפליקס, הוא מהבודדים שמקבלים הזדמנות לכך.