נביא זעם לאוזניים ערלות

בשנת 2007 הפציע משום מקום הסרט "חופשת קיץ", סרט הביכורים של דוד וולך. הסרט, בכיכובו של אסי דיין המגלם רב, זכה לביקורות מהללות, גרף פרסים בפסטיבלים חשובים ברחבי העולם (לרבות פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים טרייבקה), ואף היה מועמד לכמה פרסי אופיר, ביניהם לסרט הטוב ביותר. הייתה זו הצלחה לסרט ביכורים שכל יוצר או יוצרת מייחלים לה, ועיניים רבות חיכו בציפייה לפרויקט הבא של וולך. אלא שהוא בושש להגיע. למעֵט הסרט הקצר והמופשט, "חמורים בארץ הקודש", שנוצר כחלק מפרויקט "קצר במידבר", היה נראה כאילו וולך נעלם באותה צורה מיסתורית שבה הגיח.

האם כובד ההצלחה של סרטו הראשון הוביל אותו לאותו תסביך "תסמונת הסרט השני", כשהניסיון להתעלות על ייחודיות ההצלחה הראשונית מוביל לאסון? כך או אחרת, כעבור כ-16 שנה יצא לאקרנים סרטו השני של וולך, "דניאל אויערבאך". הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים ב-2023, וגרף בו את פרס הסרט הטוב ביותר, לצד פרסי הצילום (בועז יהונתן יעקב), המוסיקה (יונתן אלבלק), והעריכה (חיים טבקמן ולב גולצר). כעת, כשהוא מוקרן מסחרית, ניתן לראות כיצד הסרט משלב את הנושאים הדתיים-רוחניים שהעסיקו את וולך בסרטו הקודם עם הקושי האישי ליצור, שהקפיא את וולך במשך השנים.

וולך הוא בן למשפחה חרדית מירושלים, אך עזב את הישיבה ויצא בשאלה. לאחר שראה במקרה את "מחיי המריונטות" של אינגמר ברגמן החליט לפנות לעולם הקולנוע. הספיק לו סמסטר אחד בלבד בלימודי קולנוע כדי להבין שהוא מסוגל לעשות זאת בעצמו, וכך, בגיל 37, יצר את "חופשת קיץ". הסרט משלב את סיפור העקידה התנ"כי עם הפרק הראשון בסדרת "דקלוג" המופתית של קז'ישטוף קישלובסקי. סדרת "דקלוג" נוצרה עבור הטלוויזיה הפולנית ב-1989, היא מורכבת מעשרה פרקים באורך שעה, שכל אחד מהם נכתב סביב אחד מעשרת הדיברות. קישלובסקי היטיב לחבר את הבסיס הדתי-אמונתי למציאות בפולין הקומוניסטית בשלהי שנות ה-80, וכך בחן, באמצעות כל דיבר, דילמות מוסריות ואנושיות. על אף הסגנון המטאפיזי של קישלובסקי, אמונה ודת היו עיקר הסיפור רק בפרק הראשון, המבוסס על הדיבר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה".

הבמאי/שחקן דויד וולך

אף יוצר ישראלי לא שאב השראה מיצירתו של קישלובסקי והתאים אותה לעולם הדימויים המקומי, עד סרטו של וולך. בדרכו הייחודית שינה וולך את עולם הסרט: מדמות חילונית העומדת מול הרוח האלוהית, הוא עבר לעולם החרדי, שם מגלם אסי דיין את אברהם אשר מזניח את ילדו, מנחם, למען לימוד התורה. יחסו של אברהם כלפי מנחם הוא חמור ונוקשה, והוא מציב את הדת מעל היחס האישי כלפי בנו. היבט זה מגיע לשיא כאשר המשפחה נוסעת לחופשה בים המלח, ואברהם מותיר את מנחם לבדו והולך להתפלל. מנחם הסקרן מתהלך סביב, מחליק למי ים המלח, וטובע. מותו של מנחם מערער את אברהם, וסודק ומחליש את אמונתו באל.

דמות האב שעוסק בכתבי הקודש היא בגדר ביקורת נוקבת כלפי העולם החרדי והדת, מול מבטו התמים והסקרן של מנחם על העולם מסביבו. למשל, אחת הסצינות הזכורות מהסרט היא סצינת מצוות שילוח הקן. המסורת מצווה כי כאשר נתקלים בקן ציפורים, ורוצים לקחת את הביצים או את הגוזלים, יש לשלח את האם תחילה מן הקן. בסרט נתקלים אברהם ומנחם בציפור עם גוזליה על אדן חלון תלמוד התורה. כאשר מנחם שואל מי ידאג לגוזלים בהיעדר אימם, אין לאברהם תשובה מעֵבֶר לכך שזאת מצווה שיש למלא. כלומר, זו מצווה שנעשית רק "לשמה", ואינה מתחשבת בגורל הגוזלים ובמוסר הכרוך בקיום הפעולה. הסרט מאמץ את המבט של מנחם, כשהמצלמה מביטה על הקן בצורה תמימה וילדותית, אך בו בזמן גם פואטית ורוחנית.

הזמן שמוקדש למבט על הקן בסרט מעניק לדימוי מימד מטאפיזי, שמנסה לתפוס את הרוח החבויה בו. נראה שהסרט דורש מהצופה לא להישאב אל העולם הנוקשה של הדת, וגם מבקש ממנו לחזור אל אותו מבט תמים, סקרן ומתפעל ממראה העולם אל מול ספקותיו ביחס לדת. וולך אינו מערער על הרוח של העולם, אלא רק מטיל ספק בצורך של האדם לקבע אותה דרך הדת, ומטיל את הבחירה בטיב האמונה על הצופה. הסרט הותיר חותם מהותי בקולנוע הישראלי, ולראיה, כמות הסרטים שנעשו על העולם החרדי בשנים שאחריו ועד היום.

אייל שיראי ודויד וולך

אותו מבט מאפיין גם את סרטו הקצר של וולך, "חמורים בארץ הקודש". הסרט עוקב אחר כמה חמורים הנודדים במידבר, ואחרי משאית שמעבירה שני דולפינים במיכל מים עצום לאורך הכביש הארוך של אותו מידבר. וולך מבקש שוב להנגיד את המבט התמים על הטבע דרך עיניהם של החמורים לעומת הצורך של האדם לכלוא ולסגור את הטבע. מצלמת הסרט עוברת בין שוטים ארוכים ואיטיים של החמורים והרי המידבר, לבין שוטים קצרים של המשאית הדוהרת, שכמו נשלפה מסרט אימה. לבסוף, החמורים והמשאית נפגשים מעֵבֶר לגבעה, על כביש, ונראה כי המשאית התהפכה והדולפינים מתו. מבט החמורים בסרט מזכיר את "בלתאזר" של רובר ברסון, בו דמות החמור צופה במעשי האדם, ואף חווה אותם על בשרה. אך כמו ב"חופשת קיץ", נראה שהסרט מבקש לחזור אל התמימות והעדינות של הטבע, מול מפלצות הברזל של הקידמה הטכנולוגית.

המבט הוא גם השוט הפותח של "דניאל אוירבעך". השוט הראשון בסרט מציג תלמידי ישיבה לומדים; המבט הוא דרך חלון, ונראה כי המבט הזה קרוב אל העולם שבפנים, אך גם מופרד מהמתרחש בו. השוט העוקב מגלה לנו את בעל המבט – דניאל בן ה-17 (שמגלם יואב בבלי), מתאר לנו את דמותו כמי שמתאווה להתפלפל בענייני אמונה ומשמעויותיה, אך בה בעת גם מציג את בדידותו ואת המרחק שמפריד בינו לבין עולם הדת. בבוקר שלמחרת דניאל שואל את רבו מדוע כתוב שעל האדם להתאמץ כדי לזכות בשפע, ולא שאלוהים יעניק זאת לכולם בחסד. הרב אינו נותן לו תשובה שמספקת את סקרנותו ואת רצונו של דניאל להבין את מהות הסבל, החמלה והבושה בעולם.

בסצינה הבאה מדלג הסרט להווה, ומוצגת לעינינו דירתו הצנועה והמבולגנת של דניאל. סיקוונס זה חותם סצינה החוזרת לעבר, כשדניאל יושב על מיטתו שבפנימייה הדתית ומתבונן בתמונה של אשה עירומה, ואחד מחבריו לישיבה גונח תוך מעשה אוננות על מיטתו. לאחר כמה רגעים בהם דניאל מסתכל על התמונה, הוא קם, הולך לכיוון חברו, מוריד את מכנסיו, ושוכב מעל חברו למיטה. בסיום הסצינה מופיעה כותרת הסרט. כבר מסצינות אלו וולך זורע את הרעיונות ואת התהיות של הסרט לגבי טיב האדם ויחסיו עם האל, השפעות העבר על ההווה, והפער בין הכובד לחסד.

אחרי הכותרת מתוודעים הצופים לדניאל בהווה, אותו מגלם וולך עצמו. העיסוק המרכזי בשלב זה הוא בדניאל המתקשה לכתוב את התסריט לסרטו השני, ובמאבקיו עם המפיק שלו שמסרב להמשיך לממן אותו ללא התקדמות בכתיבת התסריט, ועם בעל דירתו שמבקש להוציא את דניאל מהדירה מפני שאינו משלם את שכר הדירה באופן סדיר. כך מתברר לנו, שהסרט הוא דיוקן אישי המנסה לתאר את קשייו של וולך בכתיבת סרט ההמשך ל"חופשת קיץ". מבחינה זו ניתן לקשור את הסרט למסורת "סרטי הקולנוע על קולנוע", ונדמה שההשפעה הברורה על וולך במובן זה היא של "שמונה וחצי", הסרט שבו התמודד פליני עם משברי יצירה. האלטר-אגו של פליני, שמגלם מרצ'לו מסטרויאני, סובל גם הוא מקשיי יצירה לצד צרותיו ובעיותיו בחייו האישיים, לרבות יחסיו עם נשים וגבריותו.

הבמאי/שחקן דויד וולך

על אף שבמבט חטוף נראה כי סרטו של וולך מכיל קווים מקבילים רבים לסרטו של פליני, אופן פעולתו ריאליסטי יותר, אך גם מופשט יותר. כאמור, הסרט מתמקד בניסיונותיו של דניאל להתקדם בכתיבת התסריט, בד בבד עם קשיים כספיים, ובעיות ביחסיו עם חבריו, מעסיקיו ונושיו (הגבולות בין שלושת אלו נסדק במהלך חייו). כמו פליני, גם וולך עובר בין זמנים שונים ומקשר בין עברו – כתלמיד ישיבה בן 17 וכאדם צעיר לאחר שנטש את הדת – לבין מצבו הנוכחי. וולך יוצר פער תודעתי, והצופים יכולים לפרש את הדברים בשני אופנים: שתי דמויות העבר מתקיימות כפלאשבקים של דניאל המנסה להתעמת עם עברו ועם זיכרונותיו, או לחלופין, זו השתקפות התסריט שכותב דניאל. הצגת עברו של דניאל ממחישה כיצד ניתוקו מהדת וחזרתו בשאלה אינם משחררים אותו, ואף רודפים אותו משך כל חייו. וכאן עולה השאלה: האם הקושי המכשיל את דניאל הוא עברו, והפלאשבקים הם בעצם אותן קפיצות תודעתיות שחוסמות אותו, או שמא אלו הסצינות שדניאל כותב, וזו בעצם דרכו האישית להתמודד עם תהליך עזיבת הדת?

החיפוש בעבר ממחיש את הצורך של דניאל למצוא תשובות לגבי הריק שנותר עם פרידתו מן הדת. בהיעדר קול רוחני או יכולת לנהל דיאלוג לגבי ספקותיו (להבדיל, למשל, משאלתו לרב בתחילת הסרט), הוא נאלץ לנהל מונולוג עם עצמו ועם כל אדם שהוא נתקל בו. הוא חוזר ונואם לגבי השגותיו על הדת, ומשתמש במושג "היפר-יהודיוּת". עבורו, היפר-יהודיות היא האופן בו מוסד הדת מדחיק את הצורך הבסיסי של האדם להגיע לאמונה בדרכים שיאפשרו לו להמשיך לדבוק בה, ובעצם מונעות ממנו את היכולת לבחון את דרכיו באופן אובייקטיבי. לדוגמא, ניתן לראות שדמותו של אסי דיין ב"חופשת קיץ" היא אותו "היפר-יהודי", שהמצוות חשובות בעיניו יותר ממשפחתו. בעיני דניאל, ההיפר-יהודיוּת היא הסיכון שיוביל למיטוט המדינה, והיא שמרחיקה בין היהודים, שהוא תופס כקבוצה אתנית-תרבותית, ולא דתית. לדניאל יש צורך כפייתי להוציא החוצה את הדברים שבוערים בתוכו, אך האנשים שסביבו רואים בו משוגע.

בשל המונולוגים הארוכים, הפילוסופיים והאנטי-דתיים שלו קרובה דמותו של דניאל יותר לדמויות כגון הווארד ביל מ"רשת שידור" של סידני לומט, או ג'וני מ"עירום" של מייק לי, מאשר לגואידו של פליני או דמויות רפלקסיביות בסרטים אחרים. בדומה לביל או לג'וני, ניתן לראות בדניאל מעין נביא-זעם שמילותיו נופלות על אוזניים ערלות. הצגת הדמות כיוצר קולנוע, והסרט שאנו צופים בו כיצירה עליה הוא עובד, הופכים את הצופים לחלק מהותי בקבלת העומק הרגשי של הסרט: האם לראות בדניאל יוצר שאיבד את דרכו, נרקיסיסט במסע חיפוש עצמי, או שמא יש לקבל את הסרט עצמו כהארה וכנבואה ביחס לעתידנו?

דויד וולך וליהי קורנובסקי

כמו ב"חופשת קיץ", הסרט מבטא ביקורת אנטי-דתית, מצד אחד, ורצון להגיע להתעלות רוחנית מצד אחר. למרות התנגדותו של דניאל לדת, הדחף והצורך שלו ברוחניות ובהתעלות רגשית עדיין קיימים בתוכו. היבט זה מקבל משמעות בשתי סצינות מרכזיות בסרט. הראשונה היא כאשר דניאל מגיע לסיור בדירת פנטהאוז, שברור כי אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש אותה. היות שאין בסרט ביקורת על הקפיטליזם, ניתן לפרש את הדחף שלו לבקר בגורדי שחקים כניסיון לרומם את רוחו ולהתקרב לְמה שנמצא למעלה. הדגשת המסע מעלה, במעלית הרעועה והאיטית, מחזקת את הדימוי של קפיצת האמונה והקושי להגיע אל ההתעלות הרוחנית.

נוסף על כך, סצינה זו היא הראשונה שבה דניאל פוגש את ה"מתווכת" (שמגלמת גלוריה בס), שמתברר כי היא בעצם בתם של בעלי פרויקט הבנייה. במהלך הסיור באתר מתקרבים השניים, ובהמשך הסרט הופכים לבני זוג. כשדניאל מרשה לעצמו להיפתח ולהתקרב אל האחר, הוא עשוי לזכות גם באהבה גשמית. הסצינה נחתמת כשדניאל מביט למטה מגורד השחקים, והסרט חוזר לנקודת-עָבָר של דמותו, הרגע אחרי חזרתו בשאלה כשהוא מביט למעלה. חיבור המבטים מדגיש שוב את הקושי של דניאל לשחרר את עברו הארצי ולהתנתק מעברו הדתי שממשיך לרדוף אחריו.

הדוגמא השנייה היא לקראת סוף הסרט, אחרי שחתולתו של דניאל מתה. דניאל, אפוף יגון, יושב מול המחשב ומנסה לכתוב, כשפיוט חזני מתנגן במחשב. הוא מצטרף לשירת החזן, ולבסוף מתפרק ומביע את כל רגשות העצב המציפים אותו. עבור רבים, חזנות היא סממן דתי, ולכן ניתן לראות בסצינה את חזרתו של דניאל אל חיק הדת ברגע של כאב ומשבר. אך הדימוי שוולך יוצר הוא מורכב יותר – האורתודוקסיה התנגדה לחזנות, מפני שהיא נחשבת לאמצעי המבקש להפוך את התפילה למשהו מודרני ונגיש יותר באמצעות הוספת המוסיקה. החזנות משמשת בסיס תרבותי-רגשי עבור אלו שעזבו את הדת, מאפשרת להם לשמור על מאפיינים הקשורים לדת, אך אינה כפופה אליה. לכן, הדימוי בסרט מבטא את הצורך של דניאל במקור רוחני, במוסיקה ובתפילה כחזרה אל המקור התרבותי שלו, אבל לא כצורך לחזור אל הדת עצמה. עברו הרוחני עדיין קיים בתוכו, ואיתו הדחף אל הנשגב, אך הם נתקלים במכשול הפנימי שלו, זה שמתנגד לכל הכפפה לדת. הסתירה הפנימית הזאת יוצרת את הקונפליקט שאינו מניח לדניאל, אך בו בזמן גם משמשת כמשענת למשנתו של וולך ולמבטו הקולנועי.

בשל כך, סרטו של וולך נמנע גם מהמלכודת אליה נופלים לא מעט סרטים על קולנוע. וולך, באמצעות דמותו של דניאל, אינו קדוש מעונה שכוחות הקפיטליזם והגורל מונעים ממנו ליצור. זאת להבדיל, למשל, מ"קצפת ודובדבנים", סרטו של גור בנטביץ' על חרדותיו של במאי קולנוע ישראלי כשסרטו החדש יוצא לאקרנים. סרטו של בנטביץ' מציג את דמותו כבמאי שהעולם החיצוני ובריאות גופו עומדים כמכשול בדרכו להגשמת חלומו להצליח כיוצר. היבט זה מאפיין הרבה מהסרטים על הקולנוע, אשר מוּנעים על-ידי מהמורות ותסכולים פנימיים של היוצרים עצמם. חלקם אינם מצליחים לצאת מאותו מימד נרקסיסטי ומצטדק של הבמאי הנאלץ לצאת למלחמה למען טוהר יצירתו. לעומתם, סרטו של וולך מבצע את המהלך ההפוך – הכסף, המשקיעים והעולם מחכים ליצירתו, אך דניאל עצמו אינו מסוגל להגיע להשלמה עם עברו כדי ליצור. כובד המילים והמחשבות הרודפות אותו הוא שעוצר את כתיבת סרטו.

הסרט הוא אמנם מעין סגירת מעגל עבור וולך, אך הוא מפנה את האצבע המאשימה אך ורק כלפי עצמו. אין זה מקרי שבסוף הסרט הוא יוצר חיבור בין העבר להווה: דניאל בן ה-17 נוטש את הישיבה, ודניאל בן ה-30 צופה בבת זוגו עוזבת ללימודיה בחו"ל. החיבור הקולנועי של הסצינות הללו מאפשרות לדניאל של היום להכיר בבדידותו ובתחושת הזרוּת שלו בכל סביבותיו השונות. סגירת החשבון עם עברו ועם עצמו מאפשרת לו לשבת בהווה אל מול המחשב ולסיים את תסריטו. הקולנוע מאפשר לדניאל להוביל את עברו וגם את הסרט עצמו לכדי התרה. עכשיו רק ניתן לקוות שלא נצטרך לחכות עוד עשור לסרט נוסף של וולך. במצבנו הנוכחי נראה שעודנו זקוקים לנביא-זעם שכזה, יותר מתמיד.

________________________________________________

כל הצילומים: בועז יהונתן יעקב