מי האב של האזרח קיין

"מאנק" (Mank), סרטו של דייוויד פינצ'ר, היה אחד מן הסרטים המדוברים של שנת 2020 עוד לפני שנחשף לקהל או למבקרים, גם עקב הזהות שלו וגם עקב הנושא המוצהר שלו: עיסוק בהפקת הסרט "האזרח קיין", אחד הסרטים המוערכים בכל הזמנים, שנהנה מהילה כסרט גדול שנסיבות הפקתו ויציאתו לאקרנים היו יוצאות דופן. דומני כי רוב קוראי מאמר זה מכירים, אם לא את הסרט עצמו, כי אז את הכתרים שנקשרו לו בשל היותו פורץ דרך במספר רב של דרכים לעומת התוצר ההוליוודי הטיפוסי, כולל מבנה התסריט. אולם בדרך כלל, כאשר נדון סיפור גדוּלתו של "האזרח קיין", מי שניצב במרכז הדיון הוא אורסון וולס, שביים את הסרט בגיל 26 בלבד, וזכה לחוזה חסר-תקדים בהוליווד שהיקנה לו חופש יצירה מוחלט בכל שלבי ההפקה של הסרט. בניגוד לכך, סרטו של פינצ'ר מתמקד לא בוולס, אלא בתסריטאי שחתום יחד עם וולס על התסריט, הרמן ג' מנקייביץ'.

הסרט הטרי עורר עניין גם מפני שהוא במוצהר מעלה מחדש את הטענה כי מנקייביץ' למעשה כתב את התסריט לבדו, אולם וולס ניכס לעצמו את הקרדיט. טענה זו קנתה לה אחיזה עם פרסום מחודש של מאמרה של מבקרת הקולנוע פוליין קייל, Raising Kane, ב-1971. מאמר זה שימש השראה ישירה לתסריט של הסרט "מאנק", שכתב ג'ק פינצ'ר, אביו של במאי הסרט. הן המאמר והן הסרט של פינצ'ר ספגו ביקורות מצד מעריצים של וולס, אחד היוצרים הנערצים בתולדות הקולנוע. ייתכן שהאהדה שלה עדיין זוכה וולס תרמה גם לכך שלצד ביקורות נלהבות, לא מעט מבקרים היו צוננים יחסית כלפי "מאנק".

לכל הגליונות המקוונים

לכל הכתבות בגליון

ייתכן שהשאלה, האם הדיוק ההיסטורי צריך להיות חשוב בסרט על תולדות הפקה של סרט יותר מאשר בסרטים אחרים, חושפת נקודה בעייתית ביחסה של הביקורת, לא רק ליצירה עצמה, אלא גם ליוצרים שעבדו עליה. לכאורה, הסרטים אמורים לעמוד בפני עצמם ולדבר למען עצמם. אולם בחינה מקרוב של "מאנק" לצד "האזרח קיין" מצביעה לדעתי על אלמנט משותף מעניין: כיצד שואבים שני הסרטים השראה לכאורה מן המציאות ובוראים מיתוס שמידת הקשר שלו למציאות לא תיחשף אף פעם במלואה, ובכך תִגְבַּר הסקרנות סביב הסרט. "מאנק", להערכתי, אינו סרט מופתי כמו "האזרח קיין", אבל הוא אכן סרט מרתק - בשאיפות שלו, במבנה שלו, וכנראה גם בדרך ההפקה שלו, הכוללת רמיזות לקיומו של רובד נוסף.

"מאנק" נפתח בשנת 1940. הרמן מנקייביץ', פצוע בעקבות תאונת דרכים, מובא למלון מבודד יחסית (אך קרוב ללוס אנג'לס), על מנת לכתוב את הטיוטה הראשונה לתסריט בשם "האמריקאי", שיהפוך לאחר שיכתובים לסרט "האזרח קיין". במלון נלוו למנקייביץ' שתי נשים, אחות, ומזכירה שלה הוא הכתיב את התסריט. בנוסף נכח במקום ג'ון האוסמן, מי שהפיק את ההצגות של אורסון וולס בתיאטרון בניו יורק, ועבר עמו גם להוליווד על מנת להפיק את הסרטים שלו שם. המלון מוכרז כמלון נקי מאלכוהול, דבר אשר מקשה על מנקייביץ' האלכוהוליסט, אף שמהסרט עולה שהוא אכן צרך אלכוהול, ושהדבר סייע לו בתהליך היצירה.

מתוך התמונות בחדר המלון עובר הסרט לסדרה של פלאשבקים לשלבים קודמים בחייו של מנקייביץ', תוך התמקדות בהיכרותו עם שורת דמויות מפתח: וויליאם רנדולף הרסט, איל-העיתונות אשר שימש השראה לדמותו של צ'ארלס פוסטר קיין, גיבור "האזרח קיין"; בת זוגו, השחקנית מריון דייוויס, שרבים מן הצופים בסרטו של וולס סברו כי שימשה השראה לדמות אשתו השנייה של קיין בסרט; לואי ב' מאייר, מנהל אולפני MGM שעמו התעמת מנקייביץ' לאורך הקריירה שלו בהוליווד; ג'וזף מנקייביץ', אחיו הצעיר של הרמן, ובעצמו תסריטאי הוליוודי (בשנים אחרי התקופה המתוארת בסרט יהפוך לאחד הבמאים-תסריטאים הבכירים בתעשייה); וארווינג תולברג, מפיק בכיר בחברת MGM שהיה לאגדה, הן משום שידע לשלב מסחר ואמנות והן משום שנפטר בגיל צעיר (הוא שימש השראה לדמות "הטייקון האחרון" של פיצג'רלד). כל אלו הם רק חלק מגלריית הדמויות ההוליוודיות המוזכרת בסרט.

החזרה לעבר מבקשת להציג את "האזרח קיין" לא רק כסרט המבוסס על דמותו של הרסט, אלא גם על החוויות האישיות של מנקייביץ' במהלך חייו והיכרותו עם הרסט. בתוך סצינות הפלאשבק, גם אלו אשר אינן כוללת את הרסט, משולבים פריימים המעוצבים תוך רמיזה ישירה לדימויים ספציפיים מתוך "האזרח קיין", כולל כאלו אשר לכאורה נובעים מהחלטות אמנותיות של צוות ההפקה והבמאי, ולאו דווקא מן התסריט. משמע, מנקייביץ' לא רק כתב את התסריט לבדו, אלא גם כל המראה של הסרט מבוסס על החוויות שלו והדרך בה חי את חייו. החלקים בהם הוא כותב את התסריט בחדר המלון כוללים גם רגעים של השראה, בהם מוסבר איך אירוע מחייו מוצא את דרכו לתסריט הנכתב.

אולם שני בני משפחת פינצ'ר מנסים גם למצוא הסבר למניע של מנקייביץ' לכתוב תסריט שתוקף דווקא את הרסט, אדם שעימות עמו יכול לסכן את גורל הסרט, ואולי גם את המשך הקריירה של המעורבים בהפקתו. בכך יש לסרט מן המשותף עם "האזרח קיין", בו תחקיר עיתונאי ביחס למלה "רוזבאד" לכאורה מסביר משהו לגבי האישיות של צ'ארלס פוסטר קיין, אולם לא פותר את החידה כולה. המקבילה לרוזבאד ב"מאנק" אינה מלה, אלא המירוץ של הסופר הסוציאליסט אפטון סינקלייר למשרת מושל קליפורניה בשנת 1934. ויליאם הרסט (שבצעירותו היה קרוב בהשקפותיו לשמאל, וכמבוגר היה קרוב לימין), לואי ב' מאייר, ובכירים רבים באולפני הוליווד ניסו למנוע מסינקלייר לזכות – וזאת באמצעות תרומה למערכת הבחירות של המועמד הרפובליקאי פרנק מיריאם (כל עובדי MGM הותרמו בדרך זו), והפקת תשדירי חדשות מזויפים ברדיו ובקולנוע שאמורים היו להציג אנשים משני צדי המתרס, אולם הדגישו שכל אלה התומכים בסינקלייר יעוררו חששות בלב קהל המצביעים.

הסרט מתאר בצורה נאמנה את ההתגייסות של תעשיית הקולנוע כנגד סינקלייר, ומציב את מנקייביץ' במרכז ההתרחשות, כולל תרומתו לחשיפת התשדירים המזויפים. אולם כל קשר בין מנקייביץ' למירוץ למשרת המושל או לעמדה פוליטית הקרובה לזו של סינקלייר הוא המצאה, ולמעשה למנקייביץ' מיוחסות פעולות שנקטו אחרים. במציאות, מנקייביץ' נחשב למתון בעמדותיו, ואפילו לתומך שקט במפלגה הרפובליקנית, בעוד שוולס והאוסמן, בכמה מן ההצגות שהעלו על בימות ברודוויי, חוללו סערה פוליטית בכיוון ההפוך. מבקרים רבים פירשו את הנתח הרחב יחסית שפינצ'ר מקדיש לסינקלייר בסרט, כהתייחסות לא רק לאמריקה של שנות ה-30 של המאה ה-20, אלא גם לתקופה בה אנו חיים, על תעשיית המידע הכוזב הרווחת בה, כך שדמותו של מנקייביץ תהלום את הלך הרוח ההוליוודי כיום. כך או אחרת, מנקייביץ' אכן היה מכור לאלכוהול והימורים, יצא לא פעם נגד המערכת, לעג לרדידות של הסרטים שהוא עזר ליצור, וכך רכש לא מעט אויבים.

צילום הסרט בשחור-לבן הוא לא רק מחווה לאסתטיקה של "האזרח קיין", אלא גם ממחיש כי הסרט הוא עיוות של מציאות ומוצר בידורי מלאכותי. הקשר שלו לעבר מודגש גם בסימנים על המסך המזכירים את התקופה בה סרטים הוקרנו בפילם, והיה צורך בסימנים כאלו על מנת להורות למקרין מתי להחליף גלגל - אף ש"מאנק" צולם דיגיטלית, ובמקומות הספורים בהם הוקרן על מסך גדול בעידן הקורונה הוא הוקרן דיגיטלית.

השילוב של סיפור המירוץ הפוליטי ב"מאנק" רומז לנושא רחב יותר מהעיסוק ב"האזרח קיין" - הדרך בה הוליווד יוצרת מיתוסים. כל קטעי הפלאשבק וסצינות נוספות בסרט מתחילים כאשר על המסך מופיע קטע מהתסריט עם כותרת הסצינה בפורמט של כתיבת תסריט, כלומר ציון המיקום של הסצינה, האם היא סצינת-פנים או סצינת-חוץ, והאם היא מתרחשת ביום או בלילה. הסרט כל הזמן מזכיר לנו שהוא אינו חוזר לזיכרון של הגיבור, אלא מציג גרסה בדויה של המציאות.

הסוגיה הכי שנויה במחלוקת בקרב חובבי הסרט שבתוך הסרט היא הקרב על הקרדיט לגבי כתיבת "האזרח קיין". הסרט מציג סצינה של ויכוח שבו דורש מנקייביץ' לקבל קרדיט על התסריט, למרות שחתם על חוזה שכולל סעיף המאפשר לוולס להסיר את שמו מרשימת הכותבים. סעיף כזה אכן היה קיים בחוזה, אך יש גרסאות סותרות לגבי השאלה האם אכן היה עימות בין וולס למנקיבייץ' על רקע זה, ומה היה אופי העימות, אם אכן התרחש. אולם הטענה היותר רדיקלית בסרט אינה ביחס לאפשרות של שלילת הקרדיט ממנקייביץ'. למעשה, נטען בו שוולס לא תרם דבר לתסריט.

מול הגרסה המוצגת ב"מאנק", שהוצגה גם במאמרה של פולין קייל, וולס טען כי עבד על גרסה משלו לתסריט, במקביל לגרסה של מנקייביץ', ואחר כך איחד את שתי הגרסאות לתסריט הסופי. נוסף על כך, הרעיון לסיפור הסרט דרך מספר רב של נקודות מבט עלה עוד לפני התקופה המתוארת ב"מאנק", כאשר וולס שקל לעשות סרט על אדם עשיר אחר, האוורד יוז. ג'וזף קוטן יועד לתפקיד יוז, אבל היות שוולס רצה תפקיד גדול גם לעצמו, הוא החליט שמבנה של ביוגרפיה כזאת, המסופרת באמצעות אנשים אחרים שהכירו את אותו האדם, יאפשר זאת. בשלב זה הציע מנקייביץ' לבסס את הסרט על הרסט ולא על יוז, אם כי וולס טען כל הזמן שגם אירועים מחיי טייקונים אחרים נכנסו לסרט.

פרט לכך, הייתה גם הסכמה (המוזכרת ב"מאנק"), כי לאחר שמנקייביץ' ישלים את הגרסה הראשונה, היא תקוצר ותשוכתב בצורה דרסטית באמצעות הוצאת סיקוונסים שלמים וקיצורים אחרים. זו לא הייתה תופעה נדירה בהוליווד. קרדיטים של תסריטאים שעבדו על הסרט, או אפילו כתבו אותו לבדם, הושמטו יותר מפעם אחת. כך, למשל, הפילמוגרפיה של מנקייביץ' באתר IMDB כוללת 20 סרטים עליהם עבד אך לא קיבל קרדיט: בחלקם הוא תרם רעיונות נוספים לתסריט, באחרים הוא שיכתב תסריטים, היו גם מקרים שתרומתו הייתה גדולה יותר, ומקרים שתרומתו הייתה כנראה קטנה יחסית, כמו בסרט "הקוסם מארץ עוץ" (ב"מאנק" מוצג מנקייביץ' כמי שבז לו).

אולם שערוריית הקרדיט אינה מסתיימת בתסריטאי של "האזרח קיין". בטרם ראה אור מאמרה של קייל, היא פנתה לחוקר הווארד סובר, והציעה לו לפרסם את התחקיר שערך ביחס לסרט יחד עם המאמר שלה, וכן תסריט הצילומים של הסרט, בספר The Citizen Kane Book. הוא שלח את לה את המאמר שלו, שהתבסס על שורה של ראיונות וקיבל על כך תשלום, אולם לאחר מכן קייל ניתקה עמו את הקשר, ופירסמה את המאמר בספר זה, ובמגזין "ניו יורקר", תוך שהיא מצטטת מתוך התחקיר שלו בלי לתת לו קרדיט. עובדה זו פורסמה, בין היתר, במאמר שכתב הבמאי פיטר בוגדנוביץ' בשם The Kane Mutiny, וכלל גם טענות נוספות נגד הגרסה שוולס לא תרם לתסריט. מאוחר יותר התברר שבוגדנוביץ' לא כתב את המאמר לבדו, אלא נעזר באורסון וולס עצמו, וישנם חוקרים הטוענים כי למעשה וולס חיבר את המאמר כולו.

גם "מאנק" עצמו הוא חלק מן השרשרת של משחק עם המציאות ביחס לקרדיט על הכתיבה. את התסריט המקורי לסרט כתב ג'ק פינצ'ר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא עצמו נפטר בשנת 2003. ישנם מבקרים הסבורים כי יש בסרט רמזים לאירועים שהתרחשו לאחר פטירתו. אריק רות', אחד התסריטאים המוערכים בהוליווד בימינו, רשום כאחד ממפיקי הסרט, קרדיט שקיבל בעבר על כמה סדרות טלוויזיה. בראיונות לקידום הסרט מוזכר כי רות' אכן שיכתב את הגרסאות המאוחרות של התסריט, אם כי לא ברור עד כמה.

אם כן, הסרט מציע לנו גם לבדוק בחשד כל מה שאנחנו מקבלים כחדשות, בידור או אמנות גבוהה, ולחשוב כיצד זה משנה את התודעה שלנו. ייתכן שהוא עושה זאת באמצעות רמיזה לכך שגם הוא אינו מדויק, וכי גם בו הקרדיטים אינם תואמים את סיפור ההפקה שלו, שהרי "מאנק" בעצמו היה קורבן של מערכת ההוליוודית, שלא העניקה תקציב להפקתו במשך שנים, ובסופו של דבר הוא הופק בסיוע נטפליקס, דבר שמזכיר את הקריירה של וולס יותר מאשר את זאת של מנקייביץ'.

הסרט מותיר תחושה שגיבורו נשכח שלא בצדק, גם עקב שגיאות מעשי ידיו וגם בהשפעתם של אנשים רבי-כוח. אורסון וולס נראה בסרט כמקבילם של הרסט ולואי ב' מאייר. מנגד, בעיני רבים, גורלם של וולס ומנקייביץ' היה דומה: שניהם היו גאונים מוכשרים וחדי-לשון שזכו להערכה בזכות יכולותיהם המקצועית, אך התקדמותם בתעשיית הסרטים נפגעה בשל העימותים הרבים שבהם היו מעורבים, ולעיתים גם בגלל רצונם לשמור על חזונם האישי.

אך נראה גם סרט זה, המנסה להלל את התסריטאי שנשכח, עושה עוול נוסף לדמותו, עקב התמקדותו בסרט שמאפיל, לא תמיד בצדק, על שאר הקריירה שלו, שכללה הרבה סרטים מצליחים ובעלי קול ייחודי לאורך שנות ה-30 של המאה הקודמת, כמו "ארוחת ערב בשמונה" או "איזה עולם נפלא". בכותרת הסיום של הסרט נאמר, כי אחרי "האזרח קיין" לא כתב מנקייביץ' ולו תסריט מקורי אחד, אך זו הצגה חלקית של המציאות: במהלך שנות ה-40 של המאה הקודמת עיבד מנקייביץ' כמה תסריטים אשר שימשו יסוד לסרטים מצליחים - כמו "חופשת חג מולד" או "סוד של אשה" – אשר כללו שורות שנונות או סטייה ממבנה התסריט השגרתי, באופן שאינו שונה במיוחד מ"האזרח קיין".

תמונת שער: גארי אולדמן ואמנדה סייפריד ב"מאנק"